חיקוי לחיים

סוף השבוע שלנו היה שמשי ומקסים.

כשללו על הסקייטבורד, כל הגוף שלו משנה צורה, כאילו מוזרק לו בוסט של ביטחון. אני רואה את הנער הקולי להחריד שהוא יהיה פעם, שועט בירידות, גמיש ומהיר. ביחד עם ההיסטריה הקלה שתוקפת אותי למראהו, אני מתמלאת גם גאווה אמהית לא מוסתרת. הסקייטר לעתיד הזה הוא שלי! שלי!

שוטטות במוזיאון ושיחות מעניינות על אמנות ורגשות, מתי הם הפכו לכאלה גדולים ומבינים? אנשי רוח ושיח. זה נמשך אל צבעוניות הפופ-ארט, השני עוצר על-יד תמונה של פולוק (שאני ממש רוצה אצלי בבית), בוחן במבט מהורהר וזורק: 'זאת קומפוזיציה יפה'.

לאנצ' חמוד עם שניהם, נמנום משולש במיטה שלי.

הכל איזי ונעים ואף אחד מאיתנו לא חושב על שום דבר מטריד או לא נוח. אני מלאת סבלנות, מתמכרת לרוגע הקליל. ככה אני אוהבת, כשהשלישיה שלנו מוכיחה את עצמה בלי חוסרים בולטים. ככה אני אוהבת את עצמי הכי, כשההתנהלות שלי עושה טוב לכולנו, כמו שהתנהלות של אמא צריכה להיות בעיני – מכוונת ביד מרוחקת מהגב, משאירה מספיק מקום בשבילם אבל נמצאת כל הזמן בזוית העין.

הרכות שבחוץ סותרת את המועקה שבפנים. כל השבת אני נמצאת עם הלן בפריז. לא מסוגלת להנתק ממנה.

באפריל 42' היא מתחבטת בין שני בחורים. מתחייבת לאחד אבל יודעת שהיא לא אוהבת אותו.

ביוני, כשיוצא הצו שמורה לענוד טלאי צהוב, היא עונדת אותו בדווקאות וגאווה, לא בבושה! ואומרת שתסתכל לאנשים בעיניים. 'את עוד יותר חמודה ככה', אומר לה הפקיד בדואר כדי לנחם אותה. דוד אחד לוחץ את ידה ואומר לה 'צרפתי קתולי לוחץ את ידך, עוד ננקום!' להלן מתחשק לצחוק על הפומפוזיות.

היא ממשיכה לטייל עם חברים, לקטוף דומדמניות, לנגן בכינור, לעבוד בספריה ולקרא את אלדוס האקסלי ואת דוסטוייבסקי.

בתחילת יולי, אביה נעצר ונשלח לדראנסי, יש משהו כמעט שווה נפש בדרך הצרפתית, הרגשנית והמקבלת שבה הם מתייחסים למעצר הזה. למעצרים אחרים. בוודאי היה בלבול בינו ובין אחד הזרים. הוא מבקש שישלחו לו למחנה פירות מאוברז'נוויל ותכשיר נגד כינים (כמה נורא).

מסביב אנשים מפוטרים, מגורשים, מוצאים להורג. הזכויות שלהם נשללות. משפחות מופרדות. מתחילים להצטבר יתומים. מכסות. רכבות. הם כבר לא רק זרים.

הלן עוד נוסעת לכפר עם ז'אן אהובה, עוד קוטפת פרות ואופה עוגות. עדיין יש להם מבשלת. שום דבר לא בסדר והכל כן בסדר. המשפחה שלה גאה מדי, הם לא מוכנים לברוח.

בתמימות של בת 22 היא כותבת "בני האדם מתחפרים ברשעותם ובעיוורונם. לו ניתן היה לגרום לאנשים רעים להבין איזו רעה הם עושים, לו ניתן היה להעמיד מול עיניהם את החזון הישר והשלם שעליו צריכה להיות תהילתו של אדם!" (ע. 151).

באוקטובר כבר הכל ברור, אבל גם לא. שלילת הזכויות שלה, הטרגדיות שמתרחשות סביבה. אביה משוחרר מדראנסי - החברה שלו משלמת כופר עבור שחרורו. מנגד, האדישות של הצרפתים הלא יהודים מתחילה להוציא אותה מן הדעת. הלן מאשימה את עצמה בזה שהיא לא מספרת את כל האמת על המתרחש לידידיה. היא חוסכת מהם את הכאב ובאותה נשימה מתרעמת על האטימות. 'לא חסר לך לצאת בערבים?' שואל ידיד והיא מרגישה שהוא מדבר אליה מעולם אחר לגמרי.

אחר-כך ז'אן יוצא למלחמה. אחר-כך שנה שלמה היא לא כותבת.

באוקטובר 43', הלן יודעת שהדברים יגמרו רע, היא חוזרת לכתוב כדי לתעד, כדי שמה שהיא כותבת יגיע אל ז'אן. כדי שידעו. היא מטפלת ביתומים. בספריה היא עובדת ללא טלאי, יום אחד נכנס קצין גרמני ומפטפט איתה באנגלית על ספרות.

היא משוטטת בעיר שלה, נדהמת מהאנשים שלא מקימים קול צעקה ומשנים את הגזרות. ובכל זאת, הסתיו יפה כל כך, והעיר שלה אהובה כל כך; "בכיכר הקונקורד עברתי על פני גרמנים רבים כל כך! היו איתם נשים, ולמרות כל רצוני להיות נטולת פניות, למרות השאיפה שלי (שהיא אמיתית ועמוקה), שטף אותי גל – לא של שנאה, כי איני יודעת מהי שנאה, אלא של סלידה, שאט נפש, בוז. האנשים האלה, בלי להבין אפילו, נטלו את שמחת החיים מאירופה כולה." (ע. 180)

הלן לא רוצה לראות שהצרפתים משתפי פעולה באדישות ולפעמים בשמחה. היא נדהמת מהטמטום והאיוולת, אבל מעדיפה לראות את בני עמה כקלולסים טובי כוונות מול הרוע הגרמני. ואיך היא יכולה אחרת, הרי גם היא כזאת. וגם אחרת.

את היומן שלה, היא מסיימת ב'Horror! Horror! Horror!', תלמידת ספרות אנגלית או לא.

(יומן/ הלן בר, סדרה לספרות יפה. מודן 2010).

אני חושבת על הבגדים שלה, על הריצה לתופרת או לסנדלר, על הנסיעות לכפר. על המשפחה שממשיכה להעסיק טבחית, על הרביעיה שממשיכה להפגש ולנגן. על הספרים שמלווים את היומן שלה - כל הקיטס והטניסון שהיא קוראת ללא הרף. היומיום שממשיך בבורגנות עקשנית בתוך מציאות דפוקה. על האינטלקט הכלל לא נואש שלה, שברור מאליו כצורך קיומי בכל מציאות. אני חוזרת לחשוב על הילדים שלי. על האנשים הטובים שהם, שיגדלו להיות כי אין להם ברירה אחרת.

הלן בר נתפסה במרס 44' והועברה לאושוויץ, שם מתו הוריה. היא מתה מטיפוס בברגן-בלזן באפריל 45', ימים לפני שחרור המחנה.

נקודה אישית- סבא שלי מת מטיפוס בברגן-בלזן ביום שחרור המחנה.

ז'אן חזר מהמלחמה וקיבל את היומן שלה, שנכתב עבורו, מידי העוזרת של המשפחה. אחיה ואחיותיה שרדו.

תלונות:

1. הראש שלי כואב. מתפוצץ.

2. הספריה כל כך מאובקת שעד שאני מגיעה לסופו של מדף אחד,  בצידו השני כבר נראית שכבת אבק ברורה. הגרסה הספרנית לfive o'clock shadow.

3. ואם כבר ספריה, מי שהיה פה לפני, קטלג כל כך רע, ששום דבר מלבד לעבור ספר-ספר ולתקן את הסיוט הזה לא יעזור. איזו צרה צרורה, באמת, זר לא יבין ובטח יגחך מול העליבות הספרנית הנוקדנית. גחכו away, מה 'כפת לי.

4. החלומות שלי מציקים לי. השינה שלי עירנית ומלאת מחשבות. לפעמים מתנגן לי שיר כמוזיקת רקע, לפני כמה לילות זה היה little wing, מה שהביא אותי לחלום על הנדריקס.

5. אני לא מצליחה בניסיונות שלי. באמת שאני משתדלת אבל אני לא מצליחה. אני תוהה האם להתייאש יהיה כלכך נורא.

6. אני יגעה.

דאגות:

ילדים, ילדים, ילדים.

אני לא מהדואגות הנצחיות וגם לא מגדלת אותם על ברכי הרגשי שלי. לפעמים הדאגות אובייקטיביות וזה ממש נורא.

קשיים של רו במסגרות – יעלה לכיתה א' בשנה הבאה או ישאר עוד שנה בגן

בעיה פיזית מטרידה של ללו שנוצרה יש מאין ומאיימת על שלוות נפשי

ומעבר לאלה, ההכרח הכרוך בזה - להיות בעניינים, להתעסק בבירוקרטיה, ברופאים ובמטפלים מכל מיני סוגים. לדבר, לשמור על אינטרסים, להשיג את התוצאות שאליהן אני מכוונת (לא תמיד אני יודעת מה אותן תוצאות שאליהן אני מכוונת). להתעסק, להפעיל, לתקשר, לחייך ולשמור על אסרטיביות בוזמנית, לחיות חיים של גדולים כדי שלילדים שלי תהיה איכות חיים עם כמה שפחות הפרעות חיצוניות מציקות.

אני יגעה.

מציאות ורעיונות:

1. מצאתי סיפור שאבד לי, דווקא אחד מוצלח ממש. התחבא בתוך קובץ כלל לא קשור. שמחה קטנה.

2. במכירת בגדים במתנ"ס השכונתי מצאתי ארבעה פריטי מעצבים ישראלים ב30 ש' החתיכה. יצאתי עם שתי טוניקות נאות, סריג וזוג מכנסיים מבד מוצלח.

3. הסבתא השניה קנתה לרו המון חולצות מקסימות שלכולן צווארון גולף, בדיוק מהסוג שרו לא יכול לשאת (זה חונק אותי!). מוכשרת שכמותי - בהברקת-על גזרתי והפכתי את כל אלה לסתם טי-שירטים. בקיץ הם ימוחזרו שנית ויהפכו לקצרות.

4. אני פורקת עול – אולי בגלל זה אני ישנה שינה כל כך עירנית, כי המוח שלי לא מפסיק לרוץ. אני צריכה לכתוב ולכתוב עד שיצא עשן. יותר מזה, אני יודעת לאן כל זה הולך סוף-סוף. אולי יש דרך לתרגם את את המהירות הזאת למהירות פיזית.

5. מחר אופה עוגה, אחת לא רגילה ויומיומית, עם ארבעה שלבים לפחות ויפה כל כך שהעוברים והשבים יעצרו וינעצו עיניים בחמדה.  

רגשות:

כאמור – דאגה. הרבה תסכול. הרבה שמחה. צורך, כמעט דחיפות לעשות ולעשות. עומס.

פך:

חטפתי חמש דקות מול החדשות כדי לאחל לברק שלל מרורים פואטיים ובעיקר שיתפוגג לבלי שוב

"אמא, איפה זה תהום הנשיה", שואל רו התם

באמת איפה?

אבא ארך רגליים חביב,

התדע איך יצאתי היום מהבית עטופה בשלל סודרים ורדידים; גופיה דקיקה ועליה אחת עבה יותר ומעליהן סריג דקיק בצבע שמפניה. על צווארי צעיף ירקרק שזור זהבים נוצצים וסביב כתפי רדיד עבה, שלמרות יושנו נראה טרי כאילו רכשתיו אך אתמול ומחמם היטב גם. מאסתי במעילי האדום, שנים על שנים שהוא הולך אתי. קצתי בו ובי בתוכו (ועוד עטופה בצעיף ירוק-מוזהב כסנטה-קלאוס שמנמן, לא המראה אליו אני חותרת). לא יהיה מנוס מרכישת מעיל חדש, אולי לכבוד סיומו של החורף המתעתע הזה (כן, אבא חביב, זהו רמז דק מדוק שאתה מוזמן לרכוש לי את המעיל היפה כה שראיתי לפני שבועיים בחלון של מקס מרה בגן העיר).

עוד לפני שהגעתי לספריה, קבעתי בבוקרו של יום לקפה עם האינדיאני. חלוקת מטלות הוריות ושלל מנהלות שאנחנו מנסים לעמוד בהן בכבוד. בגחמה שמטרתה אינה ברורה לי עד הרגע הזה, סיפרתי לו דבר-מה אישי שאירע לא מכבר. הוא שמח בשמחתי בנימוס ולאחר מכן השתררה שתיקה מביכה בינינו. עוד משהו שצריך היה להאמר ולא. אתה לא חושב שגברים מתישים לפרקים אף יותר מנשים?

מילא, הגעתי לספריה לא לפני שנכנסתי לחנות הספרים השכונתית להחליף ספר מזעזע שקניתי ביום ששי (ושעלה לי בלא פחות מדוח חניה מיותר שלא הגיע לי כלל כי שמתי כסף במדחן והוא ירק אותו כלעומת שנבלע). אם תיתקל בו אל תקרא את 'טוני וסוזן' או 'סוזן וטוני' או איך שלא קראו לו. אפי הארוך תחוב כרגע בלא פחות מחמישה ספרים. לאחרונה אני נמשכת מאד אחר אגף השואה, אחרי שנים שלא הבטתי בכיוונו כלל. הנס פלאדה מחכה לי בעיניים מאשימות כמו גם האבודים של מנדלסון. אתחיל מהאבודים ואראה אם אני בנויה לקריאה דורשת מהסוג הזה כרגע. במקרה הגרוע ביותר, אחזור בזחילת שש אל עבר הרומנים הרומנטיים המודרניים שאני קוראת לפי הקילו. מגוחכת שכמותי.

תלמיד מתולתל, יפה תואר (במיוחד האף הסוסי רחב הנחיריים שבה את לבי), החזיר ספר ששאל ומיד ביקש אחד מוצלח כמוהו. האופנה כיום מצביעה על קריאת מוראקמי, סדרת סיפורי האוטורי וספרים העוסקים בבעלי-חיים. כמה לא נעים לי להודות בפניך, תלמידים יפים אכן מקבלים יחס מועדף, למרות שאם הם גסי רוח או סתם טפשים-מטופשים כלום לא יעזור. אם הם יפים, מיטיבי קרא ונעימי שיח אני חביבה כלפיהם מעט שבמעט יותר מן הדרוש. ואולי רק אני יודעת על אפליה זו על רקע מראה והם כלל לא מודעים לה כי אנשים יפים טיבם שהם רגילים לקבל יחס מועדף בשל מראם. אני יודעת זאת ממקור ראשון. כיוון שלא ראית אותי מעולם אינך יודע עד כמה אני מדייקת, הרי אני יכולה להראות כאותה מכשפה פרועת שיער ששומות הרבה פזורות על פניה ועדיין תחשוב שאני בריה מעודנת ארוכת ריסים שתלתלים זהובים ממסגרים את פני המדונה שלה.

השבתי ערמות ספרים למדפים. מחשבה ספרנית עברה בי – מן הידועות היא שספרניות משנעות קומפולסיביות הן. ספרנית טובה באמת (לא אני מן הסתם), אינה שוקטת עד שלא תחליף את מקומם של לפחות שלושה מדפים ביום. מדף המזרח-התיכון יעבור במקום מדף המוזיקה, מדף המוזיקה יעבור אל מדף האזרחות ומדף האזרחות יעבור חיש ויתפוס את מקומו של מדף המזרח-התיכון. כל זה רק כדי שבעוד שבוע תעמוד הספרנית ולא תבין מה מציק לעיניה  - אהה! היא תזקור את אצבעה המורה בתנועה מעשית - משוררי ימי הביניים קרובים מדי לאזרחות ולא למוזיקה! וכך מתנהלת עבודת הספרנית בכסאות מוזיקליים  שאין להם סוף בין המדפים. עבודה זאת כמובן אין בה כל טעם, אך היא מספקת לספרנית מראית עין של פעילות קדחתנית, ולבאי הספריה תחושה דינמית של עשיה עניינית. איפה הייתי? הו, כן, במחשבה הספרנית. למה שלא אחליף בין אגף האמנות לאגף ספרי הקריאה? מדפי ספרי הקריאה פוקעים  כגרגרי פופקורן בעוד שמדפי ספרי האמנות כה יפים הם מרחוק, אבל יעמדו כאן או שם היינו-הך להם. עכשיו עלי לאזור כוחות נפש לשינוע הזה ואולי צוד מספר תלמידים שיעמלו עמי. או אולי, נדמה לי שהמחשבה הזאת מצודדת אף יותר, אשכח מצרכי השינוע הספרניים התוקפניים לפחות עד לחופשת הפסח.

אני אוהבת להיות ספרנית, אל תבין לא נכון, הספרנות הולמת את אופיי הנרפה ואת מסגרת המשקפיים הנאה שלי, אך כבכל שנה שניה לעבודה כלשהי שבה עסקתי מימי, יצר הנדודים תוקף אותי ואני רוצה משהו אחר, מסעיר ומרגש, למרות שאני יודעת שסערה וריגוש מוערכים יתר על המידה. אשאר בספריה עוד תקופת מה שהרי הילדים חביבים עלי והטוב עולה בה על הרע. כמעשה מסעיר אסתפק בסידור גבות הפרא שלי כשתי קשתות תוהות או בהכנת עוגת בסקוויטים מגבינה לבנה וקרם ערמונים שכדאי לנצל לפני שתוקפם יפוג.

לאחרונה אין לי עניין בעוגות ובמתוקים (למרות אותה עוגת שמרים הטובה בעולם שפגשתי במקרה במגדניה נשכחת בשכונה מרוחקת). אתמול שלקתי אגד אספרגוס. חשבתי להכין רוטב וינגרטי-מעקצץ כלשהו, אך כשטעמתי את הגבעולים הפציחים עת יצאו מהסיר, החלטתי לבזוק עליהם מלח גס ותו לא. כל כך מעודנים ונפלאים הם היו. אפילו השתן הזרחני והמסריח שהטלתי אחר-כך לא הפיג את התלהבותי. אני מתעתדת לחזור על הסעודה גם היום (מחר לא, כי בוודאי לא ישארו אספרגוסים וממוני אינו מאפשר צרור שכזה בכל יום מימות השבוע).

ראשך בוודאי סחרחר עליך מרוב הבלים. סלח-לי על המלל הבלתי פוסק. אני תוהה מתי יתגלה כבר שאתה הוא הגבר שבו אני מאוהבת ושגם הוא, הפלא ופלא, מאוהב בי כבר שנים.

שלך, מלאה נוגדי חימצון וברזל,

ג'ודי אבוט