חיקוי לחיים

אני עובדת בחממה. כזאת שלומדים בה הילדים האלה, שבהתנהלות שלהם יש ביטחון של מי שמעולם לא נאלץ להאבק על מקומו. רובם המכריע בא מבתים אינטלקטואלים ומשכילים. יודעי ספר, יושבי סינמטקים ותאטרונים.

אין להם מושג מה עושים בספריה.

זאת אומרת יש להם. הם באים ללמוד בה, הם באים כשיש להם שיעורים חופשיים כדי לשבת על המחשבים, הם באים כשהם בורחים משיעור כדי להסתתר (זה ללא ספק החדר הכי נעים בחממה). אבל אין להם מושג איך משתמשים בספריה.

וזה לא שלא הסברתי להם איך הספריה עובדת בתחילת השנה, זה פשוט שלא חשבתי לרגע שצריך לספר לילדים בגילאי החטיבה ומעלה, שבספריה מחליפים ספרים. כן, כן, ממש ככה, לוקחים איזה ספר שרוצים לקרא, ניגשים אל הספרנית (אני! אני!), היא מתקתקת משהו במחשב, והידד, אפשר לקחת את הספר מהספריה הביתה לקרא בו וכמובן לא לשכוח להחזיר בסיום התהליך.

כשהייתי בכיתה א', הלכנו כל הכיתה עם המורה אתי לספריה ששכנה במבנה הסמוך לבית הספר, עשינו בה סיור, הסבירו לנו שצריך להיות שקטים ולא להפריע למי שרוצה ללמוד או לקרא בשקט, ושכמובן אפשר להחליף ספרים מהמדפים האלה והאלה (של כיתות א' וב'). אמא שלי באה לדבר עם הספרניות שיתנו לבת שלה המתחכמת, לקחת ספרים מאיפה שהיא רוצה. אפילו מהספרים של הגדולים. הספר הראשון ששאלתי מהספריה היה 'מחלקיים של כסף', עם האחות ההיא והאח שלה.

ביסודי החלפתי ספרים בשתי ספריות, זאת של בית הספר, וזאת השכונתית של העיריה, חוץ מזה, אמא שלי הביאה לי ספרים מהספריה של הסמינר (שזאת בדיוק הספריה של המכללה שבה אני לומדת כיום, ספריה מעולה). אני חושבת שקראתי בממוצע חמישה ספרים בשבוע (חלקם הגדול בפעם המיליון והמליון ואחת, כמו 'אבא ארך רגליים' ו'זקני בית הספר בוילובי'). בתיכון ירדתי לשלושה ספרים פלוס מינוס.

אה, כן, אף פעם לא הייתי מהעכבריות האלה שאין להן חברים והן רק יושבות וקוראות כל היום כדי שלא יצטרכו לקיים קשרים חברתיים כלשהם. הייתי מה'מקובלים', היו לי חברים וחיים, וספרים לא היו הדבר היחיד שעניין אותי.

ספרים היו תמיד חלק מרכזי בחיים שלי, והינם היום כמובן. להגיד שאני רואה סוג של שליחות בהעברת אהבת הספר לילדים האלה, לא יהיה מוגזם. אני רוצה שהם ילמדו לקרא, שילמדו לפתוח ספר ולהנות מהאותיות מול העיניים, שלובשות צורה בראש ומתחילות להריץ אימג'ים. לא רק מילים- שפה כאינסטרומנט אלא כדבר עצמו - כמהות.

אני מסמנת לי וי'אים כמעט לא נראים על כל תלמיד שלקח ספר בהמלצתי וחזר לבקש עוד. זאת לקחה את 'הזר' של קאמי וההיא לקחה את 'אלים אמריקאים' של גיימן, וההוא לקח את גוגול ואהב. אבל הם רק קצה קצהה של תקווה. הרוב לוקים בבורות ממאירה. הילדים שיודעים לתכנת כמו דוקטור למחשבים לא יודעים לקרא שורה בלי שלוש שגיאות. איך זה קורה? אין לי מושג. למה? כי התרבות העכשווית מלמדת סיפוקים מהירים ונותנת פתרונות שלא מצריכים התעמקות וחשיבה כוללת אלא רק נקודתית. אין לי שום דבר נגד התרבות העכשווית (בעצם יש לי אבל לא בא לי להכנס לזה), אבל הנחשלות מרצון הזאת, מעוררת בי הרבה תהיות על האם אני הארכאית פה או אולי אני הנכונה ועולם האינסטנט מסביב אעפס, קצת איבד את זה.

באמת, באמת שאחרי חודש חופש גדול עם הזעיק המלאכי ועם אחיו, אוריקן (שמיום ליום מתברר כסוג של פיקסי שנון ורב מעללים), הייתי בטוחה שמה זה כבר שבוע סוכות עם שניהם, קטן עלי. אך אבוי! זה נגמל מחיתולים וזה מצמח שיניים. זה מסכים לעשות רק את מס' 1 באסלה (תוך התזות מרשימות לכל עבר), ואת מס' 2 מתעקש לעשות בטיטול. וכשמול עיני עומד ילד שמתאפק יום שלם בעקשות שלא היתה מביישת פרד בעליה מתחתית הגראנד-קניון, כנראה שהוא יקבל את הטיטול שלו רק שלא תכאב לו הבטן. האוריקן לעומתו אמיץ מאוד, לא רוטן, לא בוכה, פשוט מתעורר ושוכב לו ער ומתבונן וברגע שמניחים אותו מתחיל לדבר כמו קשישה בתור לרופא. הזעיק מתעורר מכל הדיבורים ואז מתחיל משחק המיטות הידוע לשמצה שבסופו אף אחד לא ישן במיטה שבה הוא התחיל את הלילה. הזעיק והאינדיאני על הספה, אוריקן במיטה של האינדיאני ושלי ואני במיטה של הזעיק. בגלל שאני ישנה חרא במיטה של הזעיק או על הספה או עם עוד ספחים במיטה, אני מתעוררת רטננית וגועלית וכך עובר עלינו יום אחר יום של חוסר סמפטיה כללית.

אני עדיין מחפשת אחרי האמפטיה שאמורה להיות לי למצוקות התינוקיות/ ילדיות למיניהן. בכל רגע שהאינדיאני פנוי אני תוקעת לידיו עולל מסוג זה או אחר ומשתדלת להעלם מהשטח תוך כדי שאני מצטטת באופן חופשי את אמא של פרנסואה ראש גזר שטענה בחום שכשאמא מרוצה כולם מרוצים. וול, האמפטיה הזאת לא קיימת בימים אלה שבהם אני עוסקת ברחמים עצמיים מהזן המאוס והמגוחך ביותר, שוקעת בדיכאון עמוק ועמוק יותר ומתעלמת ממנו באלגנטיות ראויה לציון (או ישנה, האינדיאני חסידוּ שכמותו קם בבקרים ונותן לי לישון כמה שאפשר), אה, כן, וגם אוכלת את עצמי מרוב תסכול וזעם וניסיון עקר למלא את הריק שאני יודעת שאוכל לא ממלא. בקיצור, מצבי בכי טוב.

הזעיק החכם הפך לקרציה מהגיהינום, כזה שלא יודע אם הוא עדיין תינוק או כבר ילד. כזה שמנסה בכוחות על האוריקן ויותר בכוחות עלי. שביתות אוכל, שביתות שינה, כל מיני חפצים מתעופפים בבית ופוגעים איזה פלא בפצקון. והכל בצווחות או לחילופין בקול הכי-הכי ניג'וסי-נזלי בעולם. רוצה את אבא, רוצה את אמא, לאאאאא! ככככןןןןן!

רק כשהוא נרדם בלילה מותש ומבואס מעוד יום של מלחמות עם עצמו ואתי, אני נזכרת שמתחת נמצא הילד שאני אוהבת. זה שאומר דברים מקסימים וששר בקול טוויטי מתוק. שמצייר ובונה ויודע הכל ומעיר אותי בבוקר בליטופים ונשיקות (בחמש אמנם, אבל בכל זאת). צר לי עליו וצר לי על האוריקן שחוטף ריקושטים כל הזמן ואפילו לא יודע שמישהו פוגע בו, וצר לי על עצמי שאין לי כח לכל זה ושהרצון לברוח לא התעמעם בי ולו במעט.

רק דבר-מה קט לגבי הגעגועים. אפשר להתגעגע בכל לב אל זה שחיים איתו, שהולכים לישון איתו לילה לילה (כשהוא לא עובד). אפשר להתגעגע לראות מעבר להררי הילדים, הכביסות וטרדות היומיום, וביחוד להתגעגע אל מישהו שיעשה מקלחות, יאכיל וישכיב במקומי.  מילא, מחר חוזרים לגן ולפניניה ואולי תחזור לי הסבלנות הקיומית. (כמעט שלוש שנים החזקתי פאסון וקוליות שאין כדוגמתה, סבלנות אינסופית וקול נעים ומזמרר תוך כדי דיבור אל עוללי האהובים, מגיע לי להפריק מתישהו).

אז למה אני לא נוסעת לניו-יורק או לאמסטרדם או לאנשזה לא יהיה? הרי התלאביבית השווה אמרה אתמול שבבריאות לא חוסכים ואני עניתי אחריה כהד שבשפיות לא חוסכים. ובכל זאת, בעודי צופה בצער בנסיעה שלי לחו"ל מתפוגגת אל זמן לא ידוע, אני חייבת להודות שאני לא באמת מסוגלת להתנתק מהם לעשרה ימים. אני יכולה לתלות את זה בכסף או בדאגה שלי לאינדיאני וכמובן באלטרואיזם האימהי שלי, אבל על האמת להאמר קשה ונוגסנית, אני לא מסוגלת להיות בלעדיהם. עדיין לא. 

מוסף גלריה של יום ששי מתעסק במטבחים.

פאר המטבחים הוא המטבח הלבן והמואר של דיאן קיטון מהסרט המשמים להפליא ב'אהבה אין חוקים'. מטבחים מעוצבים עד זרא, מאובזרים בנון-שלנטיות שתוכננה בעיצוב קפדני, שנרכש בממון רב. מטבחים שספק אם דיירי הבית משתמשים בהם מעבר לברבקיו של שבת בצהריים אחרי הדיווש על אופני הכביש שהם הצעקה האחרונה, בבגדים שעוצבו במיוחד למען מטרה זאת. ומחכים חסרי נשימה לעובדת משק הבית שתגיע כבר ביום ראשון לנקות את מאורעות ליל אמש. בספר החמוד של ג'ניפר ויינר, goodnight nobody , מתרחש רצח בדיוק במטבח כזה, אצל אישה שכל כולה שואפת לקיום המעוצב של דיאן קיטון.

בגלריה יש סקירה של עיצובי המטבחים משנות הארבעים ועד היום ובמה התפתח המטבח והשתנה. איך הפך ממקום מנותק משאר הבית שהרחיק את ריחות הבישול כמה שיותר, להיות אזור סוציאלי ומארח. מרכז הבית לא רק לנשותיו, אלא לבני הבית כולם וגם לאורחים. מישהו בגלריה עיין בדקדקנות מפתיעה בבון-אפטיט האחרון, והחליט על קונספט מרגש וחדשני, בדיוק כמו זה שהמגזין הלך עליו באוקטובר.

האינדיאני אומר שבחיים, בחיים לא יהיה לנו תנור של וייקינג ובטח שלא מקרר שלהם. אנחנו מדפדפים ב'בון אפטיט' האחרון, שסוקר חמישים שנים למגזין. מתחת למיטה שלנו יש לי ארגז ענקי של כתר פלסטיק, מלא בחוברות בון אפטיט משנות התשעים. ערמות על ערמות. המגזין למי שלא מכיר, מיועד למי ששואף שיום אחד יהיה לו תנור ומקרר של וייקינג במטבח. וכמובן מיקסר צבעוני, אולי בצבע לילך או אבוקדו של קיטצ'ן-אייד פלוס בלנדר תואם. לכל אותם אמריקנים בורגנים שחולמים על מסיבות הקוקטייל הקלילות והמתוחכמות שתפריטיהן מוצעים בו. לכל אותם שחולמים לפתוח פונדק קטן ואינטימי במיין או לפחות להתארח באחד כזה פעם בחיים, אולי בטיול החמישים שנים לנישואים שלהם עצמם. אחרי הטיול הם יוכלו לכתוב לעיתון ולספר בהתרגשות איך בפונדק הקטן במיין הם אכלו את סלט הסרטנים הכי טעים ביקום והאם פריטי פליז יוכלו מהעיתון לברר להם איך מכינים אותו, כדי שיוכלו לעולם לא לשחזר את ההצלחה בבית.

הרבה השראות שריתי מהמגזין במהלך השנים, הרבה מתכונים שקיבלתי להם רעיונות משם, כמה מנצחים. בעיקר נורא כיף לדפדף בו, כמו בווג. אה, סליחה, בווג אני לא טורחת לקרא את הכתבות, בבון-אפטיט כן.

יומרה היא עניין מצחיק וחמקני. היא מגוחכת בעיני המסתכל ועם זה היא ממלאת אותו במידה מסוימת של התרגשות. אי אפשר באמת להצליח, באמת-באמת לעשות משהו אקסטרווגנטי ופורץ גבולות בלי להיות יומרני במידה מסוימת. בלי להניח שאת מעבר לכל זה, שאת עושה את 'הדבר הבא' זה שיעיף את עולם הספרות/ קולנוע/ בישול לספרה חדשה. כן, כן, הומור עצמי הוא חשוב ועוזר לשים דברים בפרופורציות, אבל יש יומרנים גדולים מאוד שאין להם טיפת הומור עצמי ועדיין הם עושים את כל מה שכתבתי במשפט הקודם, ויש כאלה שיש להם יותר מדי הומור עצמי משובח והוא בא לכסות על הבינוניות שלהם, או על הבושה שלהם מפני יומרנות ואמונה במטרה ללא כל ציניות.

אני מכירה שף-על אחד שבטוח, שאם הוא לא יבשל בסיר הרוטב היצוק שהוא הביא מהחנות המעולה ההיא בפריס, הרוטב יתחרב לו, רק כי הוא לא בושל בכלי המתאים (ובכלל לא הוא הביא את סיר הרוטב היצוק המדהים אלא האינדיאני ואני בתיקי הגב שלנו. שניים-עשר סירים ומחבתות יצוקים ששילשו את משקל המטען שלנו. כשפשט את הרגל, חולקו הסירים והמחבתות בין חברי הצוות במטבח עוד לפני שבאו להחרים אותם, וכך גמרנו עם כמה מחבתות מוצלחות ביותר שהמזון המפואר ביותר שמבושל בהן בימים אלה היא הביצה-מקושקשת של הזעיק).  אניווי, איפה הייתי לפני הסוגריים המייגעים ממקודם, השף-על הזה, לא לוקה ולו בטיפת הומור עצמי, אבל כן לוקה ביומרה כה גדולה שלא מותירה מקום לאף אחד מלבדו לנשום ברדיוס של קילומטר ורבע. עם זה, הוא שינה את פני הקולינריה בארץ בדרך שאף אחד לא עשה לפניו ובצורה כה מוצלחת שאין מקום שלא לקח מהקונספט שלו משהו גם אם הוא לא יודע שההוא הוא המקור. כך שהיומרה, ברגע שעומד מאחוריה משהו נוסף - שאר-רוח אולי או זיק של גאונות, או סתם לתפוס את הרגע הנכון בביצים ולהפוך אותו 'לרגע שלך', היא גדולה.

במטבח הלא מעוצב לעילא שלי בכלל, עם הגז הישן ממחנה-יודה ועם המקרר הקטן מדי, עם שתי ספטולות וארבעה סירים קטנים (אבל עם תנור מעולה ביותר ומקסר מלך), אני לא צריכה להתיימר להיות בשלנית מהוללת ואופה קטנה גאונית, אני פשוט כזאת.

כרגיל, צר לי על הלהג. יש לי כל הזמן מה לומר. הראש שלי מלא. מה זה מלא, מתפוצץ. לדבר אתי בימים אלה זה להיתקע עם השכנה הטרחנית במעלית ולשמוע אותה טוחנת לך במוח על כל מה שעובר עליה בכל רגע של היום. זרם תודעה לא מצונזר בגרוש. מביך כמעט. אינספור התחלות ואינספור מחיקות. רק שאני לא אהיה ישישה בודדה שתתקשר לילדים הבוגרים שלה לקשקש להם בהונגרית 'סרווס ז'וקו' (סרווס זה צ'או של הונגרים וז'וקו זאת הדודה הישישה הבודדה שלי).

ועם כל המילוי הזה שיש לי בראש שום דבר לא יוצא כמו שצריך. שום דבר לא הולך לשום מקום וכל דבר שאני כותבת יוצא כל כך לא נהיר בליל לא קריא של קשקושת.

אני במרה שחורה מהגיהינום ושום מטבח מעוצב לא ישנה את זה כרגע.

מישהו רוצה לתת לי פרו?

רק אותי מצחיקה הבדיחה? אוף.