לפני שבוע מלאו לזעיק שלושה סתוים. שאלתי אותו 'אתה זוכר פעם, כשהיית קטן והיית בבטן שלי?' הוא הנהן ברצינות ואמר 'כן'. שאלתי אותו 'באמת?' הוא היסס רגע ואמר 'כן'.
ירד הגשם הראשון באותו יום ואני שכבתי כאובה ועייפה, מסטולה מרוב אנטיביוטיקה, פיטוצין, אפידורל וכמעט שלושה ימים ללא שינה וללא אוכל.
בתינוקיה, בתוך אינקובטור, שכב יצור זעיק ואדמדם, שקט, שקט, עם שפתיים דובדבן. שתי עיניים חרכים מתבוננות. צינורית של אנטיביוטיקה וזונדה בתוך הגרון. 10 מ"ל קולוסטרום. 25 מ"ל חלב. בקופסא ששמרתי לו מההריון שלי ועד גיל שנה שלו, יש בקבוק פגונים קטנטן. אני זוכרת בדיוק את השניה שבה הבנתי שאני אמא שלו, וגם זה דברמה מוזר. הוא נולד בקיסרי חרום לא סמפטי בכלל והאחות הביאה להראות לי אותו. נשקתי לו על השפתיים דובדבן האדומות-אדומות שלו (שעד היום הן כאלה מתוקות) והיא מיהרה לקחת אותו, פג זערער, לחמם ולבדוק שהכל בסדר.
במהלך השבועיים שהוא נשאר בתינוקיה, בהתחלה באינקובטור ואחרכך במיטה הקטנטנה השקופה, הייתי מכנית מאוד בהתנהגות, המון שאיבות (כאילו שהוא אכל רבע ממה ששאבתי לו אז), המון ערסולים וחשש להוציא אותו מהתינוקיה (באיסור האחיות כמובן), כדי שלא יחטוף איזה כולירע במחלקה. קצת טפשי לכעוס על עצמי בדיעבד, כשבאמת לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום, שאם הייתי משאירה אותו לצדי יום ולילה חבוק בזרועותי, הוא היה עולה במשקל מהר יותר והיה לומד לינוק כמו שצריך ו.. ו.. נו, באמת. אבל ביום שבו נכנסתי לתינוקיה ושמעתי בכי קטן-קטנטן פועה בלי שאף אחות תטרח לגשת, והבנתי שזאת החבילה הזעיקה שלי שמפיקה את הקול המכמיר הזה, הבנתי שאני אמא שלו ושזאת אני שצריכה לדאוג לו. לא רק בידיעה השכלית אלא מהבטן, מהסרעפת, מהרחם הדאובה ומהלולאה שנכרכת ומתהדקת בתוך הגוף בשניה שבה נולד תינוק ולאורך החיים תרפה ותתהדק לפרקים, לפעמים עד כדי איום בחנק פיזי.
ואלה היחסים שלי עם הזעיק, הצורך לגונן תמיד, הקיום שלו שיש בו משהו שמעורר את רצון הסובבים להגן עליו. המבט שלו (מאז שהיה תינוק בן מספר שבועות) בעיניים שרואות יותר ממה שנדמה, כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא. החיישנות העדינה והשנינות. לפעמים אני חושבת שכל ההבדל בינו ובין אוריקן הוא שאוריקן מחבק כל-כולו ואילו הזעיק מפעיל את יצר החיבוק אצל מי שעומד מולו.
בתקופה האחרונה, עם גיל ההתבגרות הלא נסבל של גיל שלוש, עם חוסר הידיעה אם הוא עדיין תינוקי או כבר ילד. עם הצורך שלו להגדיר טריטוריות, לפעמים ביללנות בלתי פוסקת או בניג'וסים לא נסבלים. עם הכאפות 'הידידותיות' שהוא מחלק לאוריקן מדי פעם ועם איזשהי רגזנות שאני מזהה בה לצערי את עצמי. וביחד עם הצרכים הפיזיים של אוריקן שבגינם הוא נראה גדול יותר ממי שהוא באמת, קשה לפעמים לזכור את הילדון החכם והמצחיק שנמצא שם.
ביומולדת בגן, הזעיק שר שיר לילדים ונישק כל אחת ואחת מהם (יש כמעט רק בנות), 'וכל מי ששמע אמר, אח, איזו מקהלה!'
לפני כמה ימים עת ביליתי בבית הכיסא (בדלת פתוחה כמובן, כי שלוש שנים לא היתה לי הפריבילגיה לסגור את דלת השרותים), שמעתי אותו מדבר עם אוריקן בחדר שלהם: 'אתה רואה אורי-לי, זאת השידה שלך ובתוך המגרה יש מכנסיים וחולצות, וכשסוגרים את המגרה צריך להיזהר מאוד-מאוד על האצבעות. אתה מיזהר?' (מה שכמובן לא הפריע לו אחרי חמש דקות לזרוק לו על הראש קוביה).
והבוז'ולה על-מה ולמה; האינדיאני סיפר לי שכשפתחו את הבקבוקים באותה שנה, יומיים אחרי שהזעיק נולד. בחדר ההומה פוצים ירושלמים מהעשירונים העליונים, הרימו כולם כוסית מהפיפי החמצמץ וברכו פה אחד 'היללויה'.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
