חיקוי לחיים

מנטרה מאתמול: אחרי הפגישה היום, אעשה.

הגננת היתה סופר-דופר. עם תובנות מקסימות על רו, הבנתי שהיא באמת רואה אותו ומעודדת אותו במקומות החזקים ודוחפת בעדינות במקומות הפחות קלים.

הוחלט, כמו אצל כל ילד בגן חובה (האם?) על אבחון במכון להתפתחות הילד. אולי עד אחרי פסח הוא יהיה כבר מפותח ואם לא, הוא ישאר עוד שנה בגן. אני חושבת על העלבון הקשה שלו אם יתברר לו שהוא לא בשל לעלות לכיתה א'. זעם קדוש!

-אני לא אוהב שאת כועסת עלי

-אני מאד לא אוהבת לכעוס, בטח לא עליך, בטח לא בבוקר ביום שלא נתראה בו כדי להשלים

-בואי נשלים מהר, לפני שאני נכנס לגן

יוצא לי עשן מהאוזניים והעיניים שלי מתמלאות לבבה בוזמנית

אנחנו יושבים בפגישה עם הגננת והפסיכולוגית של הגן כיסא בצד כיסא, משלימים משפטים אחד של השני, מחליפים בינינו מבט במקום שעוברת אותה מחשבה לשנינו בראש. אני יכולה להבין את התהיה של מי שמסתכל מבחוץ מה מוזר בתמונה הזאת. לפעמים גם בעיני זה מוזר. בפורום האמהות המקטרות נשאלה השאלה על מה בני-זוג מדברים זה עם זה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד. מכל הדברים שנמאס לנו אחד מהשני בשנה האחרונה, דווקא לדבר לא נמאס לנו (טוב, בחודשים האחרונים לא דיברנו בכלל אם לא היינו חייבים), על הדברים שתמיד עניינו אותנו - מוזיקה, נעליים, רקיחת ממתקים. אני זוכרת במעורפל שהוא תמיד עניין אותי, שהוא תמיד הצחיק אותי שהניואנסים שלו היו כל כך מדויקים ושזה אחד הדברים שאני מחפשת תמיד – ניואנסים מדויקים או כמו שהוא קורא לזה – גימורים. משהו שטבוע בי אבל אני כבר לא זוכרת באמת, כמו מחשבה על בשר אחרי הרבה זמן של צמחונות, אולי המרקם או האפטר-טייסט מוכרים אבל ישנה זרות בגוף ואי-רצון להתנסות מחדש.

מוזר כמה שמין כמין הוא לא אישיו, אני לא יודעת להבהיר לעצמי אם אני רוצה רק או יותר. אולי אני יודעת להבהיר ואני מעדיפה לעמעם. ובכל מקרה, אני לא בזמן טוב לתת אמון. ובכל מקרה, אני תמהה על מי שרוצה ממני משהו, לא מבינה איך מישהו יכול לרצות משהו מעבר ולצפות שיהיה לי מה לתת בחזרה. הוא לא רואה איך שאני נראית? הוא לא רואה כמה שאני פגועה וחתומה? החיים שלי הפכו כל כך פרטיים תחת האשליה הילדותית שרק קומץ קט מודע לבלוג שלי. אנסח מחדש, החיים היומיומיים שלי הפכו לכלכך פרטיים שספק אם מישהו היה עושה קישור בין המהלכת בעולם האמיתי ובין הכותבת (המהלכת בצללים - הלוואי שהיה לי גם כח כזה). אני מנסה בכל כוחי לנסות ולהשוות בינינו, להפסיק לחיות בשני מישורים ולצמצם אותם לאחד מסונכרן. גם המטפלת שלי מדברת על זה כל הזמן, אותה מטפלת שהחלטתי לעזוב ובאותו רגע ממש או שבוע מאוחר יותר החלטתי שמוקדם מדי. אני כל כך סגורה על עצמי שזה מגוחך. אני בשלב בחיים שבו כל מה שיגידו לי יראה לי כרעיון הכי טוב בשטח. אני מסכימה וזה נראה לי נהדר ובכלל, איך לא חשבתי על זה בעצמי. כבר יותר מדי זמן אני עם רגל אחת יבשה ואחת רטובה הגיע הזמן שגם השניה תכנס למים או שעדיף שזאת תצא ושתיהן יסוגו לאחור.

שעה וחצי זה הזמן שלקח לי היום לסדר את החדר של הבנים. מתחת למיטה של ללו מצאתי עולם שלם של גולות, קלפי סופר-גול (אני זוכרת תקופה שבה שחקני בית"ר ירושלים היו תוגבים לי באופן קבוע), ניירות גזורים, מחברות בית ספר (מי זה הילד הלא מסודר הזה ומי זאת האמא שלא עוקבת אחרי הסדר והארגון של הבן שלה), קסדות, חרבות וכידוני פליימוביל. אני מתלוננת לעצמי בקול רם – בשביל מה צריך את כל הפלסטיקים האלה, בשביל מה הם רוצים עוד ועוד אם ממילא אין להם מושג איפה מתגלגל האלכסנדר מוקדון הלא משכנע שהושיבו בתוך ג'יפ של חוקרי ג'ונגל עם משקפת ביד. אצל רו מאידך, הכל גיבוב קופסאות גדולות וקטנות. קופסאות פח, קופסאות פלסטיק, קופסאות נעליים ישנות, מלאות חלקי משחקים ופאזלים, מלאות בעטיפות שוקולדים ישנים ומיני יצירות שהכין בגן או בבית, מלאות טושים ודבק נצנצים. נדמה לי שאני מגדלת אספן כמוס.

אני מחליטה לא לאבד את הסבלנות ומצליחה לסדר. באמת. למצא מקום לכל דבר. ברשעות אמהית רגעית אני לא מפרידה בין הדברים שלהם ושמה רנדומלית בקופסאות משל זה ומשל זה, שיסתדרו ביניהם. כשעובר בי הרהור על הצווחות 'זה שלי' ו'הוא לקח לי' אני מנפנפת אותו ושמחה ששבע שנות הורות הפכו את השמיעה שלי לכל כך סלקטיבית שלפעמים אני כלל לא שומעת את הטונים המעצבנים של שני אלה.

אני מסדרת את משחקי הקופסא שלהם, מצטערת שאין חורף ראוי שמזמין אחרי צהריימים עצלים של מונופול וסולמות ונחשים ונזכרת שברוב הפעמים בכלל אין לי סבלנות למשחקים ארוכים מדי. במסדרון, עם שקית פח עמוסת כל מה שהחלטתי לזרוק, אני מעיפה מבט אל החדר שלי, גם אותו צריך לסדר וגם לקפל כביסה וגם לתלות, ולהחליף מצעים. אני מתעלמת. תולה כביסה ומתעצבנת על חולצת בית ספר אדומה שבכביסה המיליון ושתיים שלה עדיין מכתימה מכנסיים אפורים כהים וחדשים של ללו. אוף.

And in a kitchen in Kentucky

She thinks she's Peter Pan

אני מזכירה לעצמי לא לבשל למשפחה בת חמש נפשות בוגרות, אנחנו שלושה. שניים קטנים שאוכלים דברים אחרים לגמרי ממה שאני מחשיבה כאוכל (טוב, זה בטוח אוכל, רק לא כזה שאי פעם יתקרב לקיבה שלי). לפעמים יש לי קרייבינג לא ממומש לאטריות אודון או לירקות מוקפצים. משהו עם סויה והרבה. ומה עם כל זה אחרי שיבושל? הכל ישב במקרר ויביט זנוח ומשתוקק בכל פעם שאפתח את הדלת. Eat me תייבב הסיניה הנהדרת משלשום. Eat me יקרוץ המינסטרונה שכשהכנתי אותו חשבתי שהוא מושלם. יש לשער שאשלוף קוטג' או אבוקדו ואכרסם עם קרקרים. הצורך לבשל ולאפות לא חולף, אבל הוא צורך עקר ולא שמיש בתקופה האחרונה.

המטבח מבולגן ויש ערמת קעריות וכפיות בכיור. אני מתחילה לקרצף. לא מצליחה להבין את האושר בקרצוף, אצלי הוא מקסימום סבל רציני. אבל אחרכך, וגם די מהר אם אני לא עושה דוקטורט שלם, הוא נקי ונעים. פנוי לי בעיניים ואני לא יכולה להמנע מלעשות. אחרי הכל זאת התראפיה שלי, אופה בחושות. את הגזר הנצחית של דונה היי עם קצת מיץ וגרד תפוזים וג'ינג'ר ובלי אגוזים שאין לי כח אליהם ומאפינס פשוטים ונחמדים, ההם שהאינדיאני היה מכין עם אפרסקים. בפעם הראשונה שאפינו יחד הכנו אותם, במטבח שלו ושל השותפה החמודה-מוזרה ששמרה את הגראס שלה בצנצנת הלמנ'ס גדולה בארון.  שמענו בריפיט את הstoneroses ואת the great escape. כדי לשנות את הטעם של שנת 96', אני מכינה אותם עם אגסים ולא עם אפרסקים. סתם, מקופסא, אבל הם יוצאים מותק.

לערבב יחד

1/2 כוס פקאנים קצוצים

1/3 כוס סוכר חום

1/4 כוס קמח

קורט קינמון

להוסיף 2 כפות חמאה נמסה ולערבב עד שפירורים ולהניח בצד.

בקערה אחת

11/2 כוסות קמח

1/2 כוס סוכר

2 כפיות אבקת אפיה

1/2 כפית קינמון

קורט מלח

בקערה שניה לערבב יחד

70 ג' חמאה נמסה

1/4 כוס יוגורט

1 ביצה

את הרטובים לשפוך אל תוך היבשים ולערבב עד שהתערובת לחה ולא בחושה מדי כדי למנוע יציקות.

1 כוס קוביות קטנות של אגסים אפשר טריים, מבושלים או כאמור, מקופסא, לערבב פנימה.

למלא תבניות שקעים לא מדי ולבזוק למעלה מהפקאנים והסוכר.

לאפות 20-25 דקות ב180 מעלות.

אני מקפיאה את המאפינס ולוקחת לי כל יום אחד לעבודה. עם הקפה של שתיים בצהריים, כשאני כמעט נרדמת והגב שלי כמעט נשבר מישיבה עקומה מול המחשב, זה טריט מוצלח ביותר. בפועל, לרוב אני שוכחת שהכנתי משהו ובטח שוכחת לשלוף לי אחד בבוקר ונאלצת להסתפק בקפה ובפנטזיה על המאפין שמחכה לי בפריזר בבית. כך עד למחרת בבוקר ועד לנצח כי גם למחרת נועדתי לשכוח את המאפין ההוא. 

 1.הייתי כל כך חולה שלא היה לי כח לזוז. אחרכך היה לי כח לזוז אבל היו לי דד-ליינים בכתיבה. מה שאין לו דד-ליין נדחה והתפוגג.  

2. חגגנו יום הולדת לזעיק.

'אתה זוכר כשנולדת?' שאלתי אותו כמו בכל שנה. 'היה אז גשם וירח מלא, ואתה היית כל כך קטן. כל כך קטן עם שפתיים דובדבן אדומות.'

'קצת זוכר', הוא ענה כדי לנפנף אותי בנחמדות (בכל זאת, מתנות וגלידה והוא, מנומס שכמותו).

אני חושבת שהוא מיצה את תפקידו בתור זעיק. אז הנה לֵלוׁ, (אוף, אל תקראי לי ככה), ילד בן שבע, 125 סנטימטרים רזים וחסונים, כשהוא מחבק אותי הראש שלו כבר עובר לי את הציצים (לא חכמה גדולה, אני די גמדית, ובכל זאת). רגליים שבועטות בכדורגל וידיים זריזות שמרכיבות חלליות לגו בנות 600 חלקים בלי כל מאמץ. האח הגדול הכי טוב שיכול להיות לרו – נותן לו להרוויח עליו בקלפים, בועט ככה שרו השוער יתפוס אבל בלי לתת לו הרגשה שעוזרים לו, מארגן אותו נגדי בטורנירי טאקי. כשאנחנו נפרדים או נפגשים בבית הספר, הוא בקושי מעיף עלי מבט ואיזה נפנוף מרחוק, רץ אל החברים שלו, אבל בבית הוא כולו התרפקות ומתיקות. בן שבע זה המון. ממש המון.

3. הכי אני אוהבת בעבודה שלי, כשבא איזשהו ילד ואומר לי 'זה הספר הכי טוב שקראתי עד היום, אני רוצה עוד אחד כמו'. נכון, הם קוראים פחות, ולפעמים פחות איכותי, אבל הם רוצים המלצות שלי (מה, קראת את כל הספרים בספריה? איך את יודעת כלכך הרבה דברים?), ואני מעולה בלקלוע. בכלל, כבר מזמן אמרתי שאם מישהו היה שוכר את שרותי, הייתי הופכת להיות קניינית אישית של מתנות. אני קונת המתנות הפרסונלית הכי טובה בעולם. אז גם בספרים, גם כשהייתי מוכרת ספרים וברור שכספרנית שמכירה את הקהל שלה, אני ממליצה מעולה. כל כך מעט דברים ממלאים את הלב בעבודה שלי, כך שכשחוזרים להחמיא לי על טעמי הטוב וכשאני יודעת שהארתי למישהו נקודה שהוא לא הכיר עד היום זאת שמחה נטו.

מצד שני, אני כמעט לא קוראת עכשיו כלום (סטיג לרסון נחשב? מרוב שמות, תכנונים וארגונים הכל נשמע כל כך משמים. לא קורה כלום-לא קורה כלום- לא קורה כלום אופס, קורה משהו אחד ואז שוב שממת מדבריות שוודיה, המהירות של השניים הראשונים תקועה כאן מאחורי טור של רוכבי אופניים ביום א' באיטליה הכפרית). אבל אני כותבת המון, אז זה נחשב?

4. את Todd Selby אני אוהבת מאד. הוא מצלם אנשים (טוב, נודה על האמת, לא 'סתם' אנשים), בהביטט הטבעי שלהם. אפשר לומר שהוא מייצר דפי השראה חיים ונושמים של אנשים מלאי התלהבות עשייתית, גם אם טבולה לפרקים בקצת יותר מדי עיטורים קוסמטיים. אני יכולה לבהות בצילומים שלו שעות (בשעות העבודה אני קוראת לזה ספיגת רעיונות, בדגש על צילומי הספריות המרהיבות של חלק ממצולמיו), ולפעמים יש מצולמים מסוימים שבאמת מפעילים משהו מעבר, תחושה מעורפלת של גאונות, לא תמיד מובנת עד הסוף, כדרכם של אנשים עם שאר רוח.  ספר הצילומים שלו מוצג בבלוג שלו עד דצמבר. הו, הספריות הנהדרות, הקישוטים והדברים שאנשים בוחרים להציג את עצמם דרכם.

5. מישהי שהכרתי ממש לא מזמן והתאהבתי בה התאהבות חד-צדדית בסערה, היא GASTROnomi. גסטרונומית, ארכיטקטית, צלמת מדהימה ונסיינית מזונות. בלוגי אוכל יש כמו עוגות שוקולד-פרווה-שוקולית ברשת, ואני לא נוטה לצאת מעורי במיוחד למקרא עוד בלוג אוכל. ברוב הפעמים מתברר לי מהר מאד שאת מה שאני שכחתי הם כבר לא ידעו, או לכל הפחות, את מה שהם יודעים אני לא ממש רוצה לנסות בעצמי (כן, כן, אני יודעת שאני מתנשאת ובאותו משפט גם אפולוגטית בצורה מרגיזה כמעט). יש כמובן יוצאי דופן שאין כמותם לחינניות ולדמיון פורה. אבל ממש להתאהב לא קרה לי המון זמן עם אוכל וממש לרצות לנסות ולטעום בעצמי, לא קרה לי עוד יותר הרבה זמן. אני כל כך שמחה שהגעתי אליה או שאולי היא הגיעה אלי עוד קודם ואני הלכתי לבדוק אותה מקרוב. בכל אופן, מאז שנתקלתי בבלוג שלה, אין יום שאני לא מפנטזת בו על לבה צהבהבה-כתמתמה של חלמון ביצה שלוקה במורדות תלולית אורז לבן טרי וריחני*.   

6. 27 מעלות בירושלים בכמעט אמצע נובמבר זאת הגזמה לכל הדעות.

*עדיין לא ניסיתי בעצמי, אולי כי אני לא כל כך אוהבת אורז או אולי הייתי רוצה שהיא תכין לי כזה.