חיקוי לחיים

שיחה מס' 1 – א"ק וחברה באמת טובה

א"ק: אני נוסעת לבקר את האמסטרדמית

חברה באמת טובה: מי יהיה עם הילדים?

א"ק: אבא שלהם מן הסתם

חברה באמת טובה: אבל איך תממני?

א"ק: מהחסכונות שלי

חברה באמת טובה: לא כדאי שתסגרי את המינוס?

שיחה מס' 2 – א"ק ואמא של אינדיאני

א"ק: אני נוסעת בסוף השבוע לבקר חברה באמסטרדם

אמא של אינדיאני: קרה משהו?

א"ק: לא הכל בסדר, אני נוסעת לחופשה קטנה

אמא של אינדיאני (בטון עוקצני במיוחד): וכשתחזרי האינדיאני יקח חופש?

א"ק: אם הוא ירצה הוא יקח

אמא של אינדיאני: מה זאת אומרת אם הוא ירצה?

א"ק (מתחילה לאבד סבלנות): זאת החלטה שלו אם לצאת לחופש או לא, אני אשמח אם הוא יקח לו קצת חופש. אם הוא לא רוצה חופש אני לא יכולה להחליט בשבילו מה לעשות.

אמא של אינדיאני: טוב, טוב, אני לא מתערבת לכם. מי יהיה עם הילדים?

א"ק: אבא שלהם מן הסתם.

חומץ, חומץ, חומץ

שרוי חתול בחומץ

ואחרכך האינדיאני מתפלא שאני נוסעת בסודות בלי לספר לאפאחד. אין לי חשק לגבות המתרוממות, לזויות הפה המתהדקות, ולשאלות הנורא מתעניינות על איך אני מעזה לעזוב את עוללי חסרי הישע ללא אמא מאכילה ומקלחת. איך אני מעזה לנטוש את בעלי, הנשמה הטהורה, בלי להניח לפניו בערב צלחת חמה ובלי לכבס את בגדיו בסוף היום. איך אני מעזה להוציא פת לחם מפי ילדי הצמוקים כדי לממן את התענוגות המושחתים שלי בגולה ההולנדית. איך אני מעזה לקחת מבעלי המפרנס בזיעת אפו את כל כספו למען הנאותי הבלתי נאותות בעליל.

לא עזרו מלמולי על כך שאני בכלל לא מתכוונת להנות, שאני מתכוונת לשהות בארון של אנה פראנק ימים שלמים, שאני מתכוונת לתחוב את אצבעי בחור בחומה ולעצור את המים העולים מן התעלות על העיר, שממילא יהיה קר נורא ואני אקפא בחולצה דקה וחצאית ברכיבות ממושכות ומייסרות על אופניים ברחבי העיר, שהאמסטרדמית הפרו-פלשתינאית תגרור אותי לעצרות ולמבחר סרטים על הכיבוש המשחית בארץ. משום מה הסובבים אותי לא מאמינים לי ועדיין מסתכלים עלי כעל מי שאינה ראויה להיות אם. מעניין למה כשהזעיק היה בן חצי שנה והאינדיאני נסע להשתכר שבועיים בברצלונה אף אחד סביב לא הרים גבה על איך אני אסתדר ומה אני אעשה לבד עם תינוק כה הרבה זמן. בחיי שהדאבל סטנדרט הזה יוצא לי מכל החורים בדרך שכבר לא גורמת לי חשק להיות שנונה בחינניות אלא סתם מעוצבנת ועוקצנית בצורה לא נעימה.

אז לא מספרת. זאת אומרת מספרת רק למי שברור לי שיפרגן לי ביג טיים, מה שמשאיר את האינדיאני (שבינינו, נראה לי שישמח להפטר ממני לאיזה תקופה), ועוד שניים-שלושה אנשים.

Shame on u Woman!

זהו, אני לא עושה כלום. כלום.

האינדיאני הבריא לחתולין, הילדים חוץ מנזלת מזדמנת חסונים ומלאי עזוז ואני לא עושה כלום. כלום.

שוכבת במיטה וקוראת ספר, יוצאת לקפה עם חברות, מסדרת את מגרת הגרביים שלי (אולי אני אמצא עוד כסף*).

לא עושה כלום. גג כביסה. גג כביסה ומקפלת את הכביסה שכבר התייבשה כדי שיהיה מקום לתלות את החדשה. גג כביסה ואופה עוגה. גג כביסה, אופה עוגה ושוטפת את הכלים שלא ישאר כיור מטונף. גג כביסה, עוגה, כלים ו..כן, הולכת לקנות מצרכים לעוגה. ואם כבר מצרכים לעוגה אז כל מיני דברים שחסרים בבית, חלה, עגבניות, פומלה. ואם כבר אני מכינה עוגה וקונה מצרכים הכרחיים, אולי על הדרך אני אזמין את משפחת הרזולינה לבראנץ' מחר בבוקר. הרזול עושה יופי של קובה ואני אכין ככה בקטנה קיש-קישיים וכמה סלטים טעימים. ואם כבר אז סלט פירות לילדים ובייגלים עם גבינת שמנת וסלמון, ואולי סלטונה ואולי פריטטה. ואם יש כל כך הרבה אוכל אולי גם המשפחה של האחות הגדולה לאופרדה תרצה להצטרף.

אני יודעת שהלוואי ש הזמינה אותי לכתוב על עצמי חמישה דברים, אז הנה בקטנה, כי אתם ממילא כבר יודעים עלי הכל ואת מה שאתם לא, אתם גם לא באמת רוצים לדעת.

1. לפני שבוע הגעתי למסקנה הסופית ביותר שחוץ מהשניים שכבר יש לי, אין סיכוי שאני רוצה עוד ילדים.
2. עברתי פעמיים בחיים משהו שיכול להחשב כאונס. בחרתי לא לראות בזה אונס. אני מטומטמת מאוד או מדחיקנית מאוד.
3. לפעמים אני רוצה לחזור לחיות בקיבוץ.
4. אני נורא מפונקת ויש מי שמפרנס את הפינוק הזה ביד רחבה.
5. החלטתי להיות עשירה. מאוד ובזמן הקרוב.