חיקוי לחיים

לאחרונה יצא לי לדגום מספר פרקים ישנים של סקס והעיר.

תנו לי להתחיל שנית –

בלילות, כשאני לא נרדמת ויכולת הקריאה שלי מתערערת, אני דופקת פרקים של סקס והעיר ברצף שלא היה מבייש את מרתוני הסרטים הגדולים משנות התשעים.

לפני שהם הפכו לשני סרטים גרועים עד מאד, ולמען האמת, לפני שהורידו להם את התאומים, זאת היתה סדרה חמודה עד אופטימית. אחרכך קרי הפכה להיות מתחסדת ובתולית יותר משרלוט, והניים דרופינג המותגי הפך לעניין בסדרה במקום תסריט קוהרנטי.

עדיין, אם נדונתי להעביר נדודי שינה, מילא, שיהיו מול סקס והעיר.

הרומן שלי עם ניו-יורק היה קצר ומתסכל, מתישהו בתחילת שנות התשעים. הייתי לבד, עייפה ועצובה. לא היה לי שום מושג מה אני עושה שם והכוח שלי אזל לגמרי אחרי הטיול המוזר שעשיתי בארצות הברית. לילה אחד מצאתי את עצמי על המדרכה מחוץ לדלי שהיה פתוח סביב לשעון, עם שני בחורים שעבדו באיזשהו מועדון. בלילה אחר מצאתי את עצמי יושבת על מדרגות של בניין מייבבת כסתומה האבודה שהייתי. בחור אחד אסף אותי אליו הביתה. לרגע לא חשבתי שמשהו לא בסדר עם זה וכשראיתי את המצעים הילדותיים שהיו על המיטה שלו, הבנתי שצדקתי. ביום אחר הסתפרתי קצוץ ולא יפה סתם כך. לקח הרבה זמן וקשתות בשיער עד שהתספורת ההיא הגיעה לאורך סביר ובנות הפסיקו להתחיל אתי. האמת היא שרציתי תספורת כמו של הספרית הדקיקה שסיפרה אותי אבל התביישתי לבקש. נדמה לי שהתביישתי לנשום.

לא היה לי מושג אם נשאר לי כסף וכמה או איך מתנהלים איתו. רוב הזמן לא היה לי מושג איפה אני ולאן פני מועדות.  כל הזמן פגשתי אנשים נחמדים שהציעו לי סמים או סתם להראות לי את הצנרת שלהם. ברגע של תושיה לא צפויה, כירטסתי את עצמי וחזרתי לישראל. ששי בצהריים, סרפן קצרצר מודפס מרגניות, גרביונים אטומים וחולצה ארוכה. אותו מטוס סילון שליווה אותי בדרך לשם חצה את האוקיינוס באוזניות שלי גם בדרך חזרה. לא חזרתי מאז לניו-יורק, לא בגלל התמוטטות העצבים הקטנה ההיא, סתם לא יצא.

בניו-יורק, בעצם, בדרך לניו-יורק קראתי את 'פראני וזואי'. עוד הרבה לפני הטיול בארה"ב משפחת גלאס היתה חביבה עלי במיוחד. בצבא היה לי עותק של 'הרימו את קורת הגג נגרים', בתרגום הראשון. את יום נפלא לדגי הבננה למדתי בתיכון (למדתי אותו רע. עדיין מלמדים אותו נורא ואיום בבית הספר – הייתי שמחה ללמד אותו טוב). הניו-יורקית המעוטרת-מצועצעת של סלינג'ר. הילדים האבודים והמתוחכמים שלו, כל מה שנכון ועדיין שבור ומקולקל ולא יוכל להיות שלם אף פעם. הייתי מאוהבת ממש בפראני (כמו גם בפראני אחרת, ממשפחת ברי,  שקבעה את משכנה בסטנהופ הניו-יורקי [המלון שבו ערכה קרי בראדשו מפגשים עמוסי מין ורגשות אשם עם ביג], אבל זה לפוסט אחר). האינטלקטואליות של זואי, השיחה שלו עם אמא שלו. הצורך להתבגר מול אי הרצון לעשות זאת. האבל על מה שהיה – לא שהיה כל כך טוב, אבל היה מוכר וידוע, וסימור עוד היה בחיים. נדמה לי שאפילו היום אני ממש מרגישה את מה שהרגשתי אז.

לא מתחשק לי לקרא את התרגום החדש. גם כי נראה לי כמעט בלתי אפשרי לתרגם במרחק של זמן והוויה את סלינג'ר על שלל תחכומיו הקטנים, וגם כי הזיכרון שלי תחום שם, בניו-יורק, והוא חי מאד, ברמת הקוקטיילים והכריכים, שיחות הטלפון והחדרים.

במקום 'פראני וזואי', ובעצם מה הקשר בכלל מלבד זירת ההתרחשות, קראתי את 'חציית קיץ' של קפוטה. יש לי רומן של שנאה עם טרומן קפוטה. עם השיער הבלונדיני הדליל, עם המבט החיוור והיהיר. לאלף ואחד עזאזלים, עם הכתיבה היהירה. לכאורה סלינג'ר והוא, שניהם עוסקים בעיטורים מתפוצצים מתחכום עצמי בכתיבה השנונה שמיירטת חיצים כל פסקה שניה. אבל סלינג'ר חס על דמויותיו. הוא שומר עליהן ודואג להן גם כשהוא שובר אותן לחתיכות. קפוטה כל כך נהנה לשמוע את צליל קולו המאנפף בכתובים עד שלא נותר שם מקום לאף אחד כולל הדמויות, מלבדו. הוא כל כך אופנתי עד שקשה לשלוף ממנו ולו רגע כן אחד. 'חציית קיץ' הוא מין קלילון התבגרות של גריידי הנואשת והלא, שמתאהבת בפעם הראשונה על-אמת. הקיץ המהביל בעיר ממסגר את הכל בזיעה. ועדיין, אין שם כלום. זה רומן של תקופה שלו לא היה מפורסם עכשיו, עדיף היה לו להשאר בקונטקסט שבו נכתב ולא היום. זה לא שסלינג'ר רלוונטי היום, הוא תקופתי בדיוק כמו קפוטה, אבל החומרים שלו נצחיים. תמיד יהיו בחורים אופנתיים ואבודים (ג'יי מקינרני מהנהן בסתר), תמיד תהיינה בחורות מתוחכמות ונואשות (הנה קרי בראדשו צצה שוב), תמיד יהיו הולדן קולפילדים נזקקים.

גריידי, (כמו ססיל של סגאן - שהיא הכי צרפתיה ולא קשורה, אבל היא הטיפוס עם קצת יותר שכל), משחקת תפקיד בהתבגרות. היא עושה את כל התנועות הנכונות לפי הספר בלי לחוות מבפנים. אם כן או אם לא, הכל נתקל בפרצוף הקטן והמתוק סטייל אודרי הפבורן. הפי-הפי ואם לא, אז לא. אני אעדיף לנצח את הפראני - הגלאסיות והבֶּרִיות של העולם או את הקרי בראדשו בגרסת העונות הראשונות, אלה שיודעות שהבחוץ חשוב ומתעקשות עליו ללא הפסק, אבל לא נותנות לפסאדה להשתלט להן על האופי כמו ההולי גולייטליות והגרייד'יות.

אני בתקופה לא טובה.

בהורוסקופ טוענים שככה זה בחודש שלפני יום ההולדת שלי, שקיעה והתכנסות.

אני כותבת קצת ומסתכלת וקוראת, ומוחקת וכותבת מחדש. פנלופה כתיבתית, משועממת, משכתבת את עצמי למוות. אני יודעת מה צריך להיות שם, אני לא מגיעה וזה מוציא אותי מדעתי. מורה אחד אמר לי פעם שלפעמים אחרי תקופה לא סתם גונזים אלא זורקים לפח. אין לי אומץ לזרוק לפח.  אין לי אומץ לוותר ולומר יאללה, זה לא כלום. אני מגדירה את עצמי מדי על-ידי הכתיבה, אני לא יכולה לוותר עליה כי לא ישאר לי כלום.

אני אופה קצת ולאף אחד אין חשק לאכול, לא לילדים ולא לי. אז אני כמעט ולא אופה יותר. גם האפיה היא לא דרך ההגדרה העצמית שלי יותר. פעם ידעתי שזה הדבר שאני עושה הכי טוב ובלי שום עצירה לפקפק בעצמי. לו יכולתי לדרוש פיצויים על אובדן חזון וחשק, על אובדן יכולת הידיים שזוכרות בעצמן מה צריך לעשות, הייתי תובעת את האינדיאני והוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.

אני מחכה להתאהב שוב גם מתוך סקרנות לגלות האם היכולת הזאת תחזור או שנעלמה לעד עם תקופת חיים שלמה. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להתאהב שוב. אני חושבת שהאמון שלי כה פגום ומרוסק שהלב שלי אפילו לא קרוב לאיחוי, למרות שלמי שמסתכל מבחוץ הכל יומיומי ופשוט. הכי קל לאטום ושלא יהיה כלום. 

'אתה מחייך והאישה שלך שותקת
אתה אומר לי תרגיש בבית,
פסנתר שחור הרבה ספרים
והתמונה שאתה על הג'יפ והיא לובשת מדים.

אתה מגיש קפה ומוסיף סוכר
היד שלך עם הטבעת.
אולי תשב, תאכל עוגה,
יש עם תפוחים ויש עם גבינה'

בגלל שאני צריכה גמישות בחיים, לקחתי מאמא את המתכון של הפריך האירופי הגמיש והרך שלה. הפריכים שלי חוליים ושבירים, כאלה שנדמה שבנגיעה לא זהירה יתמוטטו וימוטטו איתם מבנה שלם.

אני (נסחפת בפנטזיות על המורשת האפייתית המשפחתית): תמיד אפיתם את הבצק הזה? זאת אומרת - הבצק המסורתי שעבר מאם לבת במטבחי הממלכה מאות שנים?

אמא: הוא מופיע ראשון במחברת שלי (פענוח קוד - כן). 

פעם אמא אפתה המון ואף פעם לא נראה לה מסובך או מתוחכם מדי לדפוף שמרים או לפרך עוגות. זה בצק שהולך בכפולה של שתיים - אחת עם גבינה ואחת עם תפוחים. באחד הימים אכלתי זנב של גבינתית כזאת כמה וכמה ימים לאחר שנאפתה, ועדיין הבצק שלה היה כל-כך טוב וכלל לא ישן או חונק. אני זוממת על התפוחית, הפייבוריטית שלי, לשבת. כמו שאני מכירה את עצמי ואת החשקים הקלוקלים שלי לאחרונה, זה יגמר בסתם בחושה, אולי שיש.

כמות בצק אחת

2 כוסות קמח

1. כפית אבקת אפיה

200 גרם חמאה קרה חתוכה

4 כפות סוכר

2 חלמונים

1 כף שמנת חמוצה או כף מיצלימון (ואם הבצק עדיין לא מתכדרר היטב, אפשר את שניהם)

קמח, אבקת אפיה, חמאה, סוכר  - לפורר יחד בקערה (או בפולסים בפוד-פרוססור)

להוסיף את החלמונים והשמנת ולאחד לבצק.

לחלק לשני שליש ולשליש ולתת לנוח במקרר מחצי שעה ומעלה.

גבינה

לפני שמתחילים להכין את המלית, כדאי לשטח שני שליש הבצק בתבנית  משומנת בינונית-גדולה, משהו כמו 35X40 ס"מ, פלוס דפנות קטנות, ולאפות ב180 מעלות כעשר דקות.

על שכבת הבצק מורחים את המלית הגבינתית –

2 חבילות גבינת טוב-טעם/ כנען/ ריקוטה

250 ג' גבינה לבנה 5% או 9%

2 חלמונים

4 חלבונים מוקצפים (השניים מהבצק)

גרד מלימון

3/4 כוס סוכר

גבינות וסוכר להקציף

להוסיף את גרד הלימון והחלמונים

לקפל פנימה את קצף החלבונים

מעל הגבינה, סוגרים ברצועות שתי וערב משליש הבצק שנותר במקרר. מורחים בחלמון ואופים כ-40 דקות, עד שיציב ושחום (תלוי בתנור מן הסתם).

כדרכן של עוגות גבינה, היא משתבחת אחרי יום או יומיים אם נשאר ממנה דבר-מה (הבצק, כאמור, גאוני).

תפוחים

משטחים את בסיס העוגה (שני-שליש הבצק)

מפזרים עליה 2-3 כפות פירורי לחם (כמובן שאפשר שקדים או אגוזים טחונים, בעיני הבסיס העוגתי של פעם יש לו ערך נוסטלגי ולמען האמת גם את הטעם האמיתי של אפיה ביתית במיטבה). 

8 תפוחים סמית' פשוטים מכסותם ומגוררים גס

3/4 כוס סוכר

2 כפות גדושות קמח

30 ג' חמאה נמסה

1 כף מיץ לימון

מעט קינמון

1/2 כוס צימוקים קטנים

את כל חומרי המלית מערבבים יחד ולא נותנים לה לעמוד כלל אלא משטחים מיד על הבצק. את השליש הנותר של הבצק מרדדים ומשטחים מעל לעוגה ומנקבים קלות במזלג. מורחים בחלמון ואופים 40-45 דקות עד שמוכן.

- תודה לעמיר לב עבור my girl, תודה גם לקורט.

- הימצא לי מישהו שישמח לעטר וליפות את בלוגי הכעור? (פענוח קוד - פתוחה להצעות)

רעיונות לפוסטים שלא אכתוב

על סף גיל 39 גיליתי שטעיתי ובעצם אני כלל לא אסרטיבית כמו שאני חושבת שאני.

איך אחרי שנה וחצי של החזקת פסאדה מנומסת ומרוחקת בעבודה, יום לפני שגיליתי שאני כלל לא אסרטיבית כמו שחשבתי שאני, גיליתי את פני האמיתיות, הנבזיות נבזות עולצת ואת לשון הארס שלי, לקול מצהלות יושבי חדר המורים שלא ידעו שתחת אפם (או אם נדייק, מעל לראשיהם), ישנה ספרנית עוקצנית ומבדרת כמוני.

איך על סף גיל 39 סידרתי סוףסוף את גבות הפרא שלי (יש כאן קומפלקס, בהחלט).

איך עבר כבר חודש ועדיין לא התעצלתי כמעט אף פעם ללא תכנון מראש (רק בגשם).  – במחשבה שניה, אולי כן אכתוב את הפוסט הזה.

Boys, boys, is a sweet thing   (הנה פוסט שבטוח לא אכתוב)

התפארות

בן החמש שלי מלמד את עצמו לקרא.

יש לו מטרה לעלות לכיתה א' בשנה הבאה והוא משתדל בכל דרך להוכיח לאמו הסקפטית שהוא יכול. הגדי הקטן שמתברר כתיש די גדול, החליט ומבצע.

נורא בא לי ללכת איתו ולתת לו בדרך שלו. אני חורדת ליכולות ולקשיים שלו נורא, הוא כל כך קטן וכל כך לא אפוי. אין לי מושג מאיפה התכונה חדורת האמונה והמוטיבציה הזאת – לא מהוריו זה בטוח. אני מתבוננת בו פעורת עיניים בפליאה והערצה. הוא כזה טיפוס בלתי יאמן.

רעיונות למה בא לי לשמוע –

את אסף אמדורסקי וכמה שיותר, ואם קרני פוסטל מעורבת אז אפילו עוד יותר. אבל איתה או בלעדיה כבר שנים שכל מה שהוא עושה מוצא חן בעיני (זה אנדרסטייטמנט - הוא כמעט היחיד שאני מקפידה לרכוש את אלבומיו). איכשהו, הוא תמיד מתלבש על החיים שלי במקומות שקולעים לסיטואציה שבה אני נמצאת. אני חושבת שהוא לא יודע את זה, אבל אני זוכרת לו לטובה שהוא התחיל לשיר ברדיו את 'רוך וקושי' בדיוק כשקיבלתי את תוצאות הבדיקה שבישרה על ההריון של ללו. הוא ליווה לי את הפרידה עם 'הרי את' (וזה לא עזר שישנם קווי דמיון פיזיים מסוימים בינו ובין זה שאיתו ביליתי את מיטב שנות בגרותי). גם עכשיו הוא מתאים.

גם דודו טסה עושה לי את זה.

דבר מצחיק

המתכון של רחל טל-שיר לגלידת שוקולד טעימה סופר-דופר (יאם-יאם, אני מקווה שהיא מתענגת על כזאת לפחות פעמיים בשבוע – מוגשת בגביע קלוע מרצועת קליפת מלפפון בריאותני, בזריית דוחן לא קלוי מעל לקבלת אפקט הסוכריות הקטנטנות ובמקום קצפת לבנה וניגרת - ענן כרובית חיה, אקולוגית ומתולעת כדבעי לקישוט).

עוד יותר מצחיק – התגובות.

יאמר לחובתי – אני קוראת אותה בשקיקה ובהתפעמות ובאמת-באמת נואשת לדעת האם החיים התזונתיים שלה כל כך נפלאים.