חיקוי לחיים

הגוף שלי כואב כל הזמן. אני עייפה כל הזמן. אין לי תאבון כל הזמן.

בפעם שעברה שהיה ככה הייתי בהריון.

אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מקווה שאני לא בהריון. אם לא הובנתי כיאות, אני מתכוונת לממש, ממש מאוד מאוד מקווה שאני לא בהריון.

אני אמות אם אני בהריון ואחרכך אקשור את החצוצרות.

לא בדקתי.

הייתי היום ביד ושם. פגשתי בחורה שכשהיינו קטנות היינו ביחד בתנועה. מיד שלפנו סיפורי ילדים ומי איפה ואיך. חברות שילדו, חברים שהתחתנו. ככה זה, בתוך ים העדויות והזוועות, השאננות היומיומית הירושלמית.

קטנטני אהובי אוהב מגע. הוא לא קח את היד שלי בשתי הידיים שלו ומניח אותה על הלחי שלו או על הבטן. כשאני יושבת על הרצפה או באמבטיה עם הזעיק, הוא מתגנב לו חרש מאחורי, מרים לי את החולצה ונשען על הגב שלי בחיבוק דובוני. בכל יום אחרי המקלחת אני עושה לו מסאז' והוא מגרגר מרוב הנאה ומחלק לי צרפתיות בחינם. הפיזיות החבקנית הנהדרת הזאת, יש בה משהו נותן ופתוח ומלא שמחה. הוא נראה כמו סוסון מצחיק, קטון ודחוס. אני מוכנה לו תמיד לחיבוקים ונישוקים ומשמושים. הוא מת עלי ואין הרגשה ממלאת בשמחה יותר בעולם כולו.

הכי מבאס, שכבר בעוד שנה וחצי הוא יגיד לי כמו הזעיק : 'אמא, די כבר, לכי'.

כמה מהר חולפת לה תהילת עולם.

כביסה מלוכלכת ושאלות הרות גורל

או

מיומנה של מתבגרת קשישה

התעוררתי במצברוח שימבורסקאי, לעגני מעט, נבזוזי ועולץ. מיד התחלתי להתרשע על חשבונם של הילדים האומללים בבית הספר. הם מצידם, לא התרשמו ולו במעט, מסתכלים דרכי או מעלי אלא אם הם צריכים ממני משהו. לא אכפת לי היום. לא תזיק לי קצת אנונימיות מערכתית היום. כולם מטפסים עלי בעולם האמיתי שלי שם בבית, מילא שבבית הספר יתעלמו.

בסוף השבוע אהיה בת שלושים וחמש. אין לי קמטים מסביב לפה, אני לא משופמת וזויות פי אינן פונות מטה. אני מנסה ללמד את עצמי דברים ולא יודעת אם יש סיכוי להפנמה, להשלמה, לשינויים מרחיקי לכת. מבולגנת כמוני יכולה ללמוד לעשות סדר, איטית כמוני יכולה להמהיר את עצמה. חסרת סבלנות שמנסה כבר שנים ללמוד סבלנות, להשקיט את הרוגז, להפסיק לכעוס. אני כבר לא יודעת אם זאת אני או מי שנדמה שזאת אני.

לפעמים ימים שלמים אנחנו משחקים באיך אני מפרש אותך - איך אני מפרשת אותך. זה אף פעם לא יוצא לטובת אף אחד מהמשתתפים. לפעמים יש דרמות, עד כמה שזה מצחיק, דווקא את הדרמות שנינו מקבלים בשלווה יחסית. כשהוא מתפוצץ, אני חושבת לי, 'אוקיי, הוא אנושי. זה טוב.'

פתאום הזעיק שואל 'אמא, למה את צועקת כל כך חזק?' ואחרי שהאינדיאני הולך הוא אומר 'אמא, זה לא טוב לשבור צלחת'. לא. זה לא טוב. קורה.

פעם הוא זרק עלי טלפון.

פעם שברתי עליו חלון.

פעם כמעט הרגתי אותו כששברתי עליו חלון.

אבל זה כמובן לא היה בלהט קרב, זאת היתה טעות מצערת שעלתה לו בהמון תפרים ולשנינו בביטול חופשת חלומות בדרום צרפת. אחרי שתפרו, וטשטשו, והשכיבו במיטה בשערי-צדק. אחרי שהוא נרדם, עקמומי וכאוב, חזרתי הביתה לנקות את השפריצים של הדם מהקירות ואת שברי הזכוכית שהגיעו עד למטבח (לא חכמה בהתחשב בגודל הזעיק של דירתנו דאז).

לפעמים אני לוקה באימפולסיביות שלא מתאימה לאופיי הפלגמטי כלל. צועקת פתאום, בולמת פתאום, מנקה מגרות בלהט הרגע או טורקת חלון. אני שונאת את זה. מעדיפה להיות אטית ומדוקדקת. מעדיפה לדעת בדיוק מה קורה מתי ואיך. מכינה רשימות ומסדרת זמנים בקטנוניות אופיינית ונוחה. נשארת בפינה שלי, הרפתקנית דמיונית. כשהופכים לי את הסדר אני מתרגזת. עם הילדים למשל, למדתי שאם מתחילים בנקודה X אין שום הכרח שנגמור בנקודה Y, וזה דווקא בסדר, כי איתם כל הקצב והתפעול המוחי הוא אחר. ביני לביני, אני לא מקבלת בברכה שינויים מיידיים מרחיקי לכת. איך האיטיות וחוסר החיבה לספונטניות הולכים יד ביד עם חוסר הסבלנות הממאיר, נו, מלאת סתירות כרימון אני.

נסעתי, התגעגעתי כהוגן. היה לי נהדר. קראתי שלושה ספרים בלי הפרעה, ראיתי חמישה סרטים ותערוכה אחת. שתיתי אינספור ספלי קפה, כוסות יין ובירה צוננת. (עשיתי המון פיפי בבתי שימוש לא נוחים בכלל). דיברתי המון שיחות אינטלקטואליות עם דוקטורים לסוציולוגיה ולפילוסופיה. פתרנו את הבעיה הפלשתינאית-ישראלית. התרענו על הכלכלה הקלוקלת העולמית. חיבקנו את הטראומה הלאומית ההולנדית, עם מלחמת העולם השניה. התגעגעתי בטרופים. אכלנו אוכל טרי ונהדר מהשוק. הדחתי את הגבר הבריא לאכילת ממתקים מושחתת. בישלתי ארוחות גורמה ונשנשתי עוגות טרפל מהממות. פינקו אותי. קניתי חזיות שוות. קניתי פיצ'יפקעסים לילדים. קניתי תיק לאופניים לאינדיאני. קניתי לי בושם חדש שאני עדיין לא סגורה על האם זה הריח שלי או לא. שוטטתי ושוטטתי ושוטטתי לבד. וביחד. התגעגעתי נורא.

חזרתי הביתה בלילה, יצאתי עם האינדיאני לשתות על חשבון הבית. השארתי טיפ בשארית היורואים שחזרו אתי. התינוקדבק התעורר. כשהרמתי אותו הוא חפן בידיים הפצפונות את פני ושם את הלחי העגלגלה שלו על זאת שלי אולי ליומיים. לקחתי אותו למיטה אלי, ביני ובין האינדיאני. אני נשבעת שהוא נאנח אנחת אושר, הסתובב לצד השני ונרדם. בבוקר, העיר אותי הזעיק היפה בנשיקה, 'אמא, כבר חזרת מאמסרדם?'  

ורק בקטנה, בקטנה, בקטנה,

נכון שהעיצוב החנפני, 'החברה'מני', והכה עדכני של מוסף הארץ מזכיר את 'כל העיר' מהדורת 87. בחיי שעוד מעט כותבת צעירה וחצופה ששמה עירית לינור תתחיל שם טור בשם 'הפינה לטיפוח החן'. אה, סליחה, יש שם כותבת צעירה וחצופה בשם שירי צוק שממחזרת את כל מה שגפי אמיר כתבה בחייה (סליחה גדולה מהקוראת שירי צוק, האם מישהו טרח פעם ליידע אותה שהיא משעממת בדרך שמקשה פיזית על הקריאה אותה?). ואריאל, הו, מאריאל לא הייתי מצפה להתאים את עצמו לשטויות שהאקסית שלו מימי הקמת המדינה כותבת בעיתון, ולכתוב שטויות משלו. או אולי נורא מעניין אותי דווקא השבת לדעת איך יעקב מישורי אוהב להתלבש? בשביל לדעת איך מישהו כזה או אחר אוהב להתלבש אני יכולה להציץ בעיתון 'את' או אפילו 'לאישה' הפינות האלה פופולריות שם נורא.

אני לא קונה עיתונים, לפעמים יוצא לי לעלעל אצל הורי. נדמה לי שאפסיק גם את זה.  

ואם כבר התחלתי, למה שלא אמשיך לירוק עוד קצת חומצה.

יש את זותי שכותבת בלוג, שמגדלת את הילדים שלה בחינוך ביתי ומתריעה כל היום על מערכת החינוך המזעזעת שלנו. על האוכל שאנחנו מאכילים את ילדנו. על איך אפשר להצטמצם ולהצטמצם עוד קצת, להסתבן בסינטבון וגם לכבס את בגדינו בו. לצחצח את שינינו בסודה לשתייה, למחזר בגדים ולתפור לנו חדשים משאריות שמצאנו בזבל, כל זה כדי לאפשר לילדינו חינוך ביתי מושקע וטוב.

עוד היא מספרת לנו על איך התכנים המחרידים של העולם החיצון חודרים לבתינו ומלמדים את ילדינו כל מה שהם לא חייבים לדעת. ככה מערכת החינוך הקלוקלת, ככה הטלוויזיה הרשעית ואיומית, ככה מיליון ושניים דברים שהם לא הסקרנות הטבעית והרצון המולד של הילד ללמוד. היום הוא ילמד ביולוגיה מתוך חביצת חמאה ביתית ומחר הוא ילמד חשבון מתוך כמה בגדים התייבשו על החבל. אה, כן, והיא גם מניקה בפרהסיה, ושכולם ידעו ושכולם יראו, כי היא מחנכת אותנו. את כולנו. לא רק את הילדים שלה בחינוך הביתי, אלא את הקוראים והצופים ובטח גם את האיש שחוצה באדום ואת האישה שקונה קישוא קצת פגום בשוק. מרוב שהיקום מפריע לה לגדל את הילדים שלה בטבעיות, היא חייבת להפריע לו בחזרה ולחנך אותו ולהראות לו מה נכון ואיך נכון. בלעעעעעע. והיא גם כותבת ממש, אבל ממש רע. כן, כן, אני יודעת שאני לא חייבת לקרא אותה ושאני מתנשאת ומגעילה. כמאמר המשוררת: איטס מיי פארטי ואני אתחמץ אם מתחשק לי.