חיקוי לחיים

ספרי נוער

נערת אופנה/ קוויטה דסוואני

שטחי כמו שיער אחרי החלקה. מנסה להיות משהו בין 'שחקי אותה כמו בקהאם' ל'השטן לובשת פראדה'. ילדה הודית שעושה בייביסיטר אצל מלכת המגזין שבו היא רוצה לעשות התמחות. מתאים בדיוק לילדות בנות 15 עם אספירציות.

הצהרה/ ג'מה מלי

עולם הספרות מוצף, פשוט מוצף בספרות פוסט-אפוקליפטית לגדולים ולקטנים. אחד הסגנונות החביבים על סופרי נער כיום הם ספרים על עולם שבו מערכת חוקים טוטאליטרית ושילדים בו הם מצרך נדיר ושמיש, אם תרצו אנגליה של ימי-הביניים מבחינת היחס.

הנה אחד מאלה. תמורת היכולת לחיות לנצח, משלמים בני האדם הגרידיים באי-הבאת ילדים לעולם (כי אין בו מקום והמשאבים מצומצמים). כמובן שכן נולדים ילדים וכמובן שגיבורי הספר מצליחים למצא מוצא ולחלץ את עצמם מהעולם הנורא והאלים שהוא מנת חלקם. הספר יכול היה להיות באמת מוצלח, לו היה אפל יותר. הפנימיה הדיקנסית שממנה הם בורחים וההרפתקה שאותה הם עוברים עד לסוף (הטוב, הטוב), מתאימים בדיוק לבני נער. כמעט עמוקים ורדיקליים מחשבתית אבל לא ממש, מספיק מותחים כדי לרצות לקרא עוד אבל שטחיים כשלולית שבה מותר לאנה, הגיבורה, להתרחץ. מצד שני, בלעתי אותו בהנד. לא רע מסוגו.

התלקחות/ סוזן קולינס

החלק השני והמוצלח יותר של 'משחקי-הרעב'. עוד עולם פוסט-אפוקליפסה, עוד משטר אלים וימי-ביניימי. עוד נערים שאין להם עתיד מלבד זה שמצווה עליהם שיהיה להם.

במרכז הספר הראשון עמדו משחקי-הרעב, ריאליטי בזמן אמת שבו 24 נערים ונערות מרחבי הארץ אמורים לחסל זה את זה כדי להשאר בחיים. בספר הראשון, קטניס, הגיבורה, ניצחה כמובן ואפילו הצליחה להשאר מוסרית. בספר השני, הממשל עושה הכל כדי לחסל אותה ואת ההתקוממויות העממיות במחוזות השונים במדינה. הייתי אוהבת את קטניס הרבה יותר לו היתה לה יוזמה ושכל ישר ולא רק אינסטינקטים טובים וכושר סיבולת רציני (אלה מיצו את עצמם אצל הארי פוטר הלא נסבל). מצד שני, הספרים כתובים בקצב כה מהיר ומרתק, ממש כמו ריאליטי - אם לא מתחילים הכל בסדר, אבל אם כן – ממש חייבים לדעת מה יקרה בהמשך.

התלמידים אצלי מתים על הסדרה הזאת ולמרות האמביוולנטיות המוסרנית שלי, בצדק.

קלילוני מתח –

המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי

הגרדום בקרחת היער/ אלן ברדלי

שני אלה הם קריאה מהנה בהחלט.

פלביה דה-לוס גרה באחוזה המשפחתית המתפוררת של אביה הקולונל הלא מעשי עם אחיותיה – אופליה הזמרת ודפני הקראנית. פלביה היא הכימאית במשפחה וזאת עם ראש על הכתפיים, או לפחות אחד מספיק קרימינלי כדי לפתור תעלומות רצח מזעזעות בכפר האנגלי הרדום שבו היא גרה.

יש לי חיבה מוזרה לגברים שכותבים ספרים עם גיבורות מוצלחות, שהם באמת מחבבים ומבינים אותן, שהם לא מנסים להפוך אותן לבנים או להתנשא עליהן כי הן רק ילדות.

משהו באוירה הכפרית המנומנמת-מנותקת הזכיר לי את רשימות קסנדרה הנהדר של דודי סמית', אולי זאת הדמות ההורית הלא כשירה, אולי הניסיון לחיות לפי ערכים אריסטוקרטים שאין להם כלום עם המציאות המתפוררת.

סיפורי המעשה – התעלומות ופתרונן כמובן שוליים לגמרי. החינניות של הגיבורה (והניג'סיות המופלאה שלה), כמו גם הלך הרוח של הכתוב, משמח.

פיקשן לגדולים –

ילדי הסקויה/ גון בן-ארי

אחרי עשרה עמודים רציתי להפסיק אבל המשכתי. אחרי עשרים עדיין רציתי להפסיק אבל המשכתי. שתי נשים שאני אוהבת את הדעות שלהן על ספרים ובכלל הללו אותו מכאן ועד הודעה חדשה, אני ראיתי כל הזמן את הפרצוף של ג'ונתן ספרן פויר, ועוד קצת ועוד קצת וזה עצבן אותי. אולי אני מבוגרת מדי? אולי אני לא מקומית מספיק? אולי אני לא מבינה עניין בצורה קיצונית? אולי אני מחכה לקסם הקטן שמרחיב את לבי כשאני קוראת וכל מה שאני שומעת בתוך הראש שלי תוך כדי קריאה זה 'נו כבר, נו כבר'. אני לא אוהבת לקרא ספר ולחשוב על מי שכתב אותו (שיהיה ברור, אני לא מכירה את גון בן ארי ולא קראתי כלום משלו מלבד כמה כתבות מוזיקה לא מוצלחות במיוחד), על כמה שהוא צריך להבשיל ועל כמה שאת כל השטיקים האלה כבר מיצו לפני שהוא נולד.

אין לי סבלנות. ממש לא. 

סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד/ גארי שטיינגרט

יש כל מיני סופרים אמריקנים צעירים שנורא כיף לאהוב. הנה מקרה כזה. העולם בעתיד הקרוב נמצא בשליטת סין. ארה"ב כבר לא קיימת כאומת החופש אלא רק כאומת הכסף.

הגיבור המזדקן (אוטוטו ארבעים), מתאהב בצעירונת קוריאנית ומוכן לאהוב אותה לפי כל כללי הטקס המיושנים. הוא מפרט את אהבתו ביומן.

יש משהו נורא סתמי ומעצבן בכתיבה של שטיינגרט, אבל אחרי שמתחילים קצת אי אפשר להפסיק. לאט-לאט סיפור האהבה בתוך המציאות המטורללת והאלימה סביב, הופך לא רק לעמוד שדרה אלא גם לחבל הצלה, ליוניס הצעירה והסתומה-כלל לא סתומה וללני הקוף רזוס המזרח-אירופי הלא אופנתי.

מתוך הפרווה הכתיבתי הולכת וצומחת מועקה מלנכולית ודאגה לשלום הדמויות (זה מצרך נדיר בספרים שאני קוראת לצערי, איזשהו רגש שמתעורר כלפי דמויות). הספר נגמר כמו היפה והחנון, לא מספק בכלל אבל גם קצת כן כי כולם מנצחים.

אני מקבלת בחום המלצות מספרים מכל סוג. הערמה על-יד המיטה שלי מאיימת לפצפץ את השידה, ובכל זאת, אני לא אומרת לא לספרים שווים באמת.  

אף פעם לא הייתי מאלה שאוכלות מה שנופל להן לידיים כשהן רעבות בלי שמשנה ה'למה' של האוכל. אצלי אוכל מתקשר למצבים פיזיים, למקומות, לאנשים.

כבר סיפרתי פעם על איך לא אכלתי סלט או ירקות כמעט שנה, למרות שזה אחד האוכלים שאני הכי אוהבת. סיפרתי גם לא פעם על איבוד היכולת לאפות כמו שצריך, למרות שלפעמים מדגדג לי ואני מנסה את כוחי, אני לא אוהבת את התוצאה. יש הבדל גדול בין לאפות 'לפי הספר' ללאפות עם מעוף שטועמים אותו בכל ביס. המעוף שלי, הידיים שיודעות לבד, היכולת המופלאה שהיתה לי פעם להכניס שאר-רוח לאפיה ולו הרגילה והסתמית ביותר, נעלמה. לו הייתי עדיין עוסקת לפרנסתי באפיה, הייתי תובעת את האינדיאני על אבדן כושר עבודה. בגלל שאני לא, אני עושה מדי פעם ניסיון מהוסס ומפוספס ומוצאת את עצמי בסוף קונה עוגיות שיש לי עליהן ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה. אני עדיין מקווה ששאר הרוח האפייתי יחזור אלי. יש לידיים שלי געגועים פיזיים. ויש לי גם תאוריה, אבל היא קשורה לאהבה פיזית ולשמחת התפנוקים שבאוכל שאין לי לאן להוליך אותה כיום.

חוק מספר 1. בגישת האי-עצלות שלי השנה הוא חוק הסלט. לפחות פעם ביום סלט טרי. קצוץ דק עם המון ירוקים וטחינה או ירוק וגדול עם כל מרכיב מפתיע ווינגרט נחמד. סלט טרי בשבילי היא השקעה עצמית מהסוג הכי מפנק. למה דווקא הוא - אין לי מושג, להכין סלט זאת לא יותר עבודה ממוקפץ טעים (סטיית הנודלס הבלתי נגמרת שלי), או מניוקי, ובכל זאת, אצלי הוא מתקשר למשהו בליגה אחרת לגמרי.

כשאני מכינה סלט פשוט וטרי אבל נפלא ממש – חסות, קולורבי, מלפפון, אלפלפה, קצת אספרגוס חלוט ואגוזים – אני מתגעגעת כל-כולי לעכברות – עכברת העיר שעזבה כבר לפני שנים לערים גדולות ובוהקות יותר ועכברת הכפר שעזבה לטובת החיים בשלווה צפונית. אני יודעת ששתיהן היו מריעות לסלט כזה, עם איזו גבינת עזים ולחם נחמד בצד. אינספור ארוחות כאלה אכלנו יחד בכל מיני זמנים ואיכשהו תמיד זה הפך לתרכיז הפינוק האולטימטיבי לשלושתנו. לא שאנחנו לא אוהבות לאכול עוד דברים, אבל הסלט. נו, הסלט.

אנחנו כמעט ולא מתראות יותר. כאילו שאנחנו חיות בחלקים אחרים של הכדור ולא במקומות שמרוחקים גג שעתיים וחצי זה מזה. אני יודעת שהן לא יודעות כלום יותר. אני יודעת שגם אני עליהן כבר לא. אנחנו יודעות הכל כמובן, אנחנו זוכרות ומנחשות ויודעות לשמוע בטלפון רבע טון וכבר לדעת מה עם ההיא. אבל ה'אני צריכה כאן ועכשיו' שלא מתקיים יותר, והקפה הזריז לשעה ויאללה לעבודה שאין על מה לדבר בכלל. בעצם התמיכה הרגשית שיש ביומיום - לא במחוות גדולות או בתשורות של מי שמרחוק באה, אלא הצורך בחברה שמסתכלת עליך ויודעת הכל וגם את - מאיזה מבט, מאיזו אמירה סתמית.

לפעמים אני נורא צריכה וכבר לא יודעת מה לבקש, גם יודעת שזה ממש מגוחך ושכל אחת נותנת מה שהיא יכולה ברגע נתון, הרי גם אני ככה וברוב הפעמים פחות מדי. והחיים וכל זה, אז אני לועסת חסה ומתגעגעת.

שיחה:

א: את הולכת לפגוש את וולבק?

א"ק: עם המכנסיים עד החזה השדוף והריח של הסיגריות עד כאן? לא תודה. הסליזינס שלו לא עושה לי את זה.

א: איך את אומרת את זה? הוא האינטלקטואל של זמננו. כל כך מרתק וחכם ועם ראיה חריפה על המציאות ועל העתיד.

א"ק: כן, כל זה לא הופך אותו לנסבל בעיני.

א (בוחן אותי במבט של 'אני לא בטוח עם מי אני מתעסק כאן'): אז במה את מתמחה?

אתמול (בעצם, כבר שלשום), היה לי יום הולדת. כתבתי לי שאלון כמו בשנה שעברה אבל עם שאלות אחרות, קצת בוגרות יותר, עם ראיה מרחבית-עתידית שכזאת. אחת השאלות ששאלתי את עצמי היתה – במה את טובה?

אני שמחה שלא פרסמתי אתמול פוסט, גם כי העייפות מקהה את חושי החרפרפים ואני לא משעשעת כהוא זה, מה שהופך אותי למשמימה בעיני. וגם כי עכשיו יש לי שתי שאלות – במה אני טובה ובמה אני מתמחה.

אני טובה ב-

קילוף פומלות ופילוחן, בגרגור רימונים ובגלעון דובדבנים בלי להשפריץ ולהכתים.

אני טובה עם ילדים בכל מיני גילאים. הכי אני טובה בלהיות אמא של הילדים שלי. אני מתה על גברים רכים בשנים, אני ממש טובה איתם. אני טובה בבגדים ובמנעלים – טובה לטנטית כי אני לא בתקופה מתלבשת או ננעלת במיוחד. אני טובה באיזון, של אנשים אחרים בעיקר. באיזון שלי קצת קשה לי.

מעבר לכל אלה, אני חושבת שאני פשוט טובה. כל מה שפעם לא רציתי להיות והעיניים הביקורתיות שבהן הסתכלתי על כל אחד ועל כל דבר, מהגיל התבוני שבו אני נמצאת העיניים שמתבוננות בעולם הן נדיבות ומחמיאות.

אני מתמחה ב-

לדעת מה היה המשפט שממנו סופר או עושה סרט התחיל. המחשבה שלי היא שלכל אחד שיוצר יש רשימה של משפטים מופלאים ממש שהוא חייב להשתמש בהם בדרך כלשהי. אצל מי שעושה סרטים זה יהיה אימג' מסוים. כשאני רואה סרט או קוראת ספר ולא משנה איזה, תמיד יהיה משפט אחד או סצנה אחת – אף פעם לא מרכזית לא כזאת שתרכז את התמה של הסרט או הספר – שאני אגיד לעצמי, 'מכאן הכל התחיל.' אני מתמחה בלאסוף לי את המקטעים המושלמים בעיני היוצר האלה, כי כל אחד רוצה להיות נאהב ושיראו את נפשו הרגישה והמיוחדת מתחת לפאסון. אני מתמחה בלראות.