חיקוי לחיים

דיברתי עם אמא של האינדיאני, סיפרתי לה על הזעיק, על כמה שהוא מוכשר ונבון שאם מחר היו עושים מבחנים לכיתה א' מבחינה טכנית-הבנתית הוא כבר היה עולה (לעומת זאת רגשית ממש לא). לאוריקן, שאותו היא מכירה פחות, חלקתי מחמאות אינספור על התושיה והתעוזה ועל הנבלוליות המצחיקה שמכוסה בחיוך הורס. הוספתי בסוף שאני מתה על התינוק הזה ושהוא עושה לי שמחה בלב.

לא גמרתי את המשפט והיא מיד אמרה בטון הנוזפני שלה, 'אבל גם את הזעיק את אוהבת הכי בעולם, כן?'

וול, כן, אמא של אינדיאני, אי אפשר לאהוב מישהו יותר מכמה שאני אוהבת את הזעיק. אבל מה קשורה מחט לתחת. ואז הבנתי מה ההבדל האמיתי בין האמהות ההיא, של פעם, והאמהות שלנו. הן פשוט לא היו מסוגלות להודות שהאהבה שונה. 'אני אוהבת את כולכם אותו דבר' - זה השקר הכי גדול שאפשר להגיד לילדים, הם הרי יודעים שלא אוהבים אותם אותו דבר.

אני יודעת שעצמת האהבה משתנה כל הזמן, ושהדרכים שבה היא נראית לזה או לזה שונות, פשוט כי כל אחד הוא אדם אחר והיחסים שלי עם כל אחד מהם שונים לחתולין.

בהנחה שהיחסים תקינים ושכן אוהבים את כל הצאצאים מאוד-מאוד, אני יכולה להיות אחראית רק על חלוקת הקשב שלי ביניהם ועל הנתינה הזהה מבחינת משאבים נפשיים ופיזיים לשניהם. על רגשי כזה או אחר של קיפוח או אי אהבה אני, כאם, לא יכולה ולא מעוניינת להיות אחראית. כשאני חושבת על הגנה על נפשם העדינה של ילדי, לו היה הדבר בידי, הייתי מונעת כל חריטה וכל שריטה שאנחנו ההורים גורמים להם בבלי דעת או מתוך מעשיות היום-יום. ומצד שני, אין לי שום אפשרות ושום שליטה על השריטות שלהם (שוב, במידה ויחסינו תקינים ונורמטיביים ככל האפשר). לכל אחד מהם מבנה אופי אחר והתייחסות שונה אל העולם. מדהים לראות את זה בילדים קטנים כל כך אבל כבר אפשר לדעת כל כך הרבה מהתבוננות היום על העתיד.

הייתי נותנת בוסט של חוסן וביטחון לזעיק, משהו שהוא ירש מאיתנו, משנינו, ולו יכולתי הייתי משנה גם בי וגם בו. מילא, הוא יאלץ להתחסן בעצמו. ברו הקטן, כפי שהוא עכשיו, לא הייתי משנה שום דבר. כלום-כלום-כלום. ולו הייתי יודעת בביטחון שהוא עצמו לא יגדל וישתנה עוד אינספור פעמים הייתי שמחה בהתנהלותו בעולם. ועם זה, אני לא דואגת לא לזה ולא לזה, אני יודעת שהזעיק הרבה יותר חסון ושיש לו ביטחון מוחלט בגופו ובבחירותיו בנות השלוש וחצי ואני מעריכה את זה מאוד. הוא רחוק מלהיות עלה נידף גם אם הוא נראה כמו אחד. ורו הקטן, הוא לא רק בולדוזר חסר גבולות, אלא תינוק חד אבחנה, שאומר כל דבר (גם אם בשפת תינוקות), עדין ומתוק שעושה הכל כדי לרצות את הסובבים אותו ובאסרטיביות שלא היתה מביישת דיפלומט בכיר.

אני לא רוצה לאהוב אותם אותו דבר כי זה לא יהיה הוגן כלפיהם, כלפי הכישורים והזקיקויות של כל אחד מהם בנפרד. אני רוצה לאהוב כל אחד מהם כמו שמגיע לו – הכי בעולם, אבל רק שלו. רק שלי.