ממשיכה לבדוק.
טעמה העצוב של עוגת הלימון/ איימי בנדר
ספק קלילון, אבל לא.
אני אוהבת ספרים מטעים, כאלה שנמכרים לפי הקילו ומומלצים על-ידי מוכרים שאין להם מושג על מה הם ממליצים רק כי אמרו להם למכור אותם. ספרים שדוחפים לכל מבצע ולכל רשימה ומעליהם פזורה אווירת הסתמיות של מיליון ספרים אחרים אבל אז מוחבא בהם טריק קטן שהופך אותם למשהו אינטליגנטי באמת או לפחות יוצא דופן בין ערמות הדפדוף המהירות והנשכחות. יש משהו יפה בעדינות בכתיבה, בדמויות, בזה שהיא לא מתעקשת ללעוס בשבילנו ולהסביר לנו כל שטות, אלא נותנת לנו להבין דרך ניואנסים. אני כל כך אוהבת ניואנסים. לפעמים, אפשר לראות את הכוונה שמאחורי הספר, את עד כמה שמי שכתב אותו רצה שהוא יהיה בדיוק כזה. אז זה לא שהיא לא מפספסת שם מדי פעם, אבל יש בו משהו מלא חן וטרי ועם נבונות רגישה כזאת, כאילו שהיא סומכת על הדמויות שלה ולא מכוונת אותן כל הזמן. קצת הזכיר לי את bee season של מילה גולדברג שהוא ספר ביכורים חכם ויפה.
בית גדול/ ניקול קראוס
אפשר להתחיל מזה שניקול קראוס באמת כותבת טוב מאד. הרבה יותר מבעלה. לטעמי, היא גם הרבה יותר חכמה מבעלה, אבל זה עניין אחר.
אפשר להמשיך בזה שניקול קראוס היא מישהי שכל ישראלית בגילאים מסוימים בטוחה שהיא-היא מתאימה להיות חברת הנפש שלה, מלאת הקסם והתובנות.
עכשיו אנקדוטה קטנטונת - פעם היה לי שכן, נקרא לו א. שרצה לכתוב רומן והיה לו רעיון מצוין - לקרא לרומן 'גלגוליו של שולחן', הרומן יספר מן הסתם על גלגוליו של שולחן. הרומן המצוין בפוטנציה של א. התגלגל והגיע אל ניקול קראוס והיא כתבה בדיוק-בדיוק את הספר שא. לא היה כותב לעולם, וטוב שכך. חוץ מזה שהוא קריא ומזה שמי שכתבה אותו מקסימה, הוא רחוק מלהיות ספר נהדר ממש, כזה שסוגרים ומיד רוצים לקרא שוב. כזה שכואב בלב כמו ש'תולדות האהבה' היה. כשאני קוראת ספרים שיש בהם חורי אמינות, מיד מתעוררת התסריטאית או אולי זאת הספרנית הנוקדנית שבי, ומתעצבנת על שמות שלא מתאימים לתקופה נתונה, על התנהגות שאין בה שום דבר עם איך שמישהו אמיתי היה מתנהג. על פערים לא סבירים של גיל ושל מקום. והספר מלא בכאלה, מה מלא – עמוס. בשמות שאמריקאית יהודיה חושבת שהם שמות ישראלים לגיטימיים, אבל הם לא, ומה שיותר מעצבן, שבתחקיר מהיר שבמהירים בין עדת חבריה הישראלים הצעירים והמעודכנים, קראוס יכלה לתקן את חורי האמינות האלה בקלילות.
אם יכולתי לומר לעצמי – אם זה מה שהורס לי את הספר, מגיע לי. הייתי שותקת את הפה. אבל זה כמו לראות מחזה שהתפאורה לא מתאימה ברמה שכבר אי אפשר שלא לראות רק אותה.
זדון מופלא/ רבקה ג'יימס
מן קלילון מתח/ התבגרות/ דרמה משפחתית כזה
קריא, לא מותח כלל, צפוי, יותר מדי טלנובלה אוסטרלית.
מצד שני, מעניין לקרא משהו אוסטרלי צעיר ועכשווי – זה עולם שאני בכלל לא מכירה.
מצד שלישי, מתאים בדיוק למתבגרות הנורא-נורא מיוחדות בתיכון, שרק בחיים שלהן קורים דברים יוצאי דופן ומעוררי מחשבה.
השמיים נופלים/ לורנצה מאצטי
זכרונות/ שואה/ ילדות
כפר איטלקי, מלחמת העולם השניה ברקע.
ההורים נעלמו, הילדות גדלות אצל הדוד (בן דודו של אלברט איינשטיין), באחוזה הכפרית שלו והולכות לבית הספר הקתולי בכפר. הילדות משתוקקות להיות קתוליות טובות. חיילים גרמנים עוצרים בדרכם למלחמה וגרים בבית האחוזה תקופה מסוימת. כולם חיים בדו-קיום ראוי ואפילו נעים. אחר-כך הם ממשיכים בדרכם.
מאוחר יותר חיילים גרמנים אחרים שורפים את האחוזה על יושביה עד היסוד.
לאקוני, איטלקי נורא – איך מגדירים את התכונה הזאת, האיטלקית? זאת שיש בה יופי גם במקומות שאי אפשר למצא אותם בכלל. זאת שהגימורים שלה כל כך נכונים ובאים בטבעיות.
(מחשבה – אולי לכבוד חג השואה המתרגש עלינו, אעלה פוסט על פרימו לוי, אחד האיטלקים האהובים עלי בכל הזמנים).
בת פוגשת בן/ אלי סמית'
אמרתי כבר שאלי סמית' היא הסופרת העכשווית שאני הכי אוהבת? מה זה אוהבת, הייתי מוכנה להתחתן איתה עכשיו, לבהות בה ולהקשיב לה לנצח ובעיקר לקרא כל מילה שלה בעונג. גם הייתי מוכנה לעשות לה שלושה ילדים סקוטים חיוורים עם מבטא אבנים.
אין לי מושג למה הספרון הזה ברח לי מתחת לרדאר, הוא שייך למפעל המיתוסים שבו השתתפו גם 'פנלופאה' של מרגרט אטווד ו'דבש אריות' של דויד גרוסמן
בכלל לא משנה אצלה אם הסיפור הוא הסיפור הכי נדוש בעולם (הוא לא), או הכי יומיומי בעולם (הוא לא), או סתם קצר ושטחי כמו אגדת עם (הוא לא). היא כותבת כל כך טוב, אבל כל כך טוב שהלוואי שהייתי כותבת כל מילה שלה בעצמי.
"(היא תמיד היתה קצת יותר מדי פמיניסטית.)
(היא תמיד השמיעה את הדיסק הזה של ג'ורג' מייקל.)
(היא אהבה את תחרות האירוויזיון.)
(היא אהבה את באפי ציידת הערפדים.)
(אבל גם אני. גם אני אהבתי את זה. ויש בסדרה הזאת גם שתי בנות שהן הומוסקסואליות והן הוצגו כנחמדות מאד, וזה היה בסדר כי זאת היתה ווילו, והיא היתה פקחית וחיבבנו אותה וכל זה, והחברה שלה טארה היתה נורא חמודה, ואני זוכרת פרק אחד שהן התנשקו והרגליים שלהן התרוממו מהקרקע והן ריחפו בגלל הנשיקה, ואני זוכרת שלמחרת, כשדיברנו על זה בבית הספר, היה מקובל שמשמיעים קולות הקאה.)" /עמ. 48-49
"(אחותי הקטנה תהיה בבגרותה אישה מעוותת, יבשה לגמרי, אכזרית ומרירה כמו ג'ודי דנץ' בסרט הזה 'רמז לסקנדל'.)
(ג'ודי דנץ' משחקת כל כך יפה את הדמות הזאת, זה מה שחשבתי כשראיתי את הסרט הזה, אבל אז עוד לא העליתי על דעתי שאולי אחותי תהיה אחת מהם ויהיו לה חיים איומים כאלה בלי שום אהבה אמיתית.)
(לאחותי הקטנה יהיו חיים עצובים ואיומים.)
(אבל ראיתי את רובין גודמן משעינה את אחותי על גדר השיחים בעדינות כזאת, אין מילה אחרת לתאר את זה, ומנשקת אותה, ואז ראיתי את רובין גודמן דוחפת רגל, לא כל כך בעדינות, בין הרגליים של אחותי בזמן שנישקה אותה, וראיתי את אחותי מנשקת את רובין גודמן, זה לא היה חד צדדי, ואז שתיהן צחקו.)
(הן צחקו באושר מזעזע.)
כמו אהבה.
אהבה.
(בטח השכנים ראו, זה היה באור יום.)" /עמ. 53
Just Kids/ Patti Smith
כמו הספר הקודם בדיוק – בת פוגשת בן.
פטי סמית' כותבת את הסיפור שלה ושל רוברט מייפלת'ורפ, שני ילדים אבודים בניו-יורק של תחילת שנות הששים. מתכלבים ביחד ועושים אמנות ביחד, קצת פחות מתכלבים ועדיין עושים אמנות. הכי זוג ואחרכך פחות ואחרכך בכלל לא. חיים של שני אנשים שחייבים להיות שזורים זה בזה והשזירה משנה את פניה עם הגיל, המעמד של כל אחד מהם, ההתבגרות הבלתי נמנעת, החיים והמחלה.
אני לא משוגעת על ביוגרפיות ועל אוטוביוגרפיות.
מה שאני כן אוהבת אלה זכרונות שכתובים כל כך יפה, בכזאת כנות. פרטי פרטים של משפטים שנאמרו שברור לי שגם ממרחק של שנים היא זוכרת בדיוק מה היא לבשה ומה הוא אמר ואיך הם הסתכלו בספר האמנות על השולחן. כי ככה זה כשנוצרים זכרונות, לפעמים הם משנים את פניהם והופכים לזיכוך ולזיקוק של מהות האדם שזוכרים. זה ברור שהיא זוכרת כל פיסה מרוברט, זה ברור שאם הוא היה בחיים גם הוא היה זוכר כל פיסה שלה.
יש משהו סוער מצד אחד ואלגי מצד שני בכתיבה של פטי סמית, בדיוק כמו שהיא נראית, נורא הארד-קור מצד אחד וקצת נערה מעיר קטנה, קצת פלגמטית, כמו נייר מקומט, מצד שני.
הבעל שלה אמר על כל התמונות שרוברט צילם אותה – 'תמיד בתמונות של רוברט את נראית כמוהו.' זה נכון, הם באמת נראים כמו אחים יותר מאשר כמו אהובים. כמו אנשים שמבלים כל כך הרבה זמן ביחד עד שההוויה שלהם מפעפעת זה אל תוך זה.
לא ספר גדול, אבל הוא לא אמור להיות גדול, ספר מרגש.
הילד הלא מתואם/ קרול סטוק קרנוביץ'
ספר על זיהוי הפרעות בויסות חושי אצל ילדים.
אלה שיעורי הבית שקיבלתי מהמרפאה בעיסוק של רו.
אני חושבת שיש לי מסה שלמה לכתוב על הספר הזה, על האסימונים שהוא מפיל לי בנוגע לילד שלי ועל אלה שהוא מפיל לי בנוגע לעצמי, לילדות שלי ולבגרות שלי.
קצת עמוס לי נפשית להתמודד עם כתיבה עליו עכשיו. ההרגשה היא במידה רבה, שבנגיעה אחת של ספרות מקצועית פופולרית, שנים של טיפול פסיכולוגי לא נגעו. זה לא ממש נכון, בכמה נגיעות עדינות ומכוונות, כמו האצבעות של המרפאה-בעיסוק שמראות לרו איך לעבוד נכון, אני מרגישה שהיא מכוונת גם אותי לדברים שלא היה לי מושג על קיומם עד לפני חודשים ספורים.
אני מתבשלת איתו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
