חיקוי לחיים

ברור לכל שנכשלתי כשלון חרוץ גם בניסוי מס' 1. הכל התחיל כשהייתי ממש חייבת קרם הגנה לקטנים. להכנס לקנות ולצאת. נכנסתי וקניתי את הקרם הכי יקר שהיה בסופר-פארם. וגם אחד בשבילי, כי גם לי אין. אציין בהתלהבות שהוא ממש-ממש טוב ומנע ממני להתחמם (מלשון להפוך חומה) גם בנסיעה ארוכה למדי. הידד.

כל מי שלא בא לו להתמרח אתי יכול לדלג ישר לקציצות.

הוא עושה לי כוכבים בעיניים.

-יש לי רק כיס אחד במכנסיים.

-וכמה אתה רוצה?

-ארבעה

-ארבעה זה המון.

-לא, זה לא המון בכלל. עשרה זה המון.

-כמה כיסים אתה צריך להוסיף לארבעה כדי להגיע לעשרה?

הזעיק בודק עם האצבעות כמה זה עשר ואחרכך כמה זה ארבע. משאיר את הארבע ישרות וסופר את כל המקופלות.

פעם התלוננתי על כך שמעולם לא הכנתי קציצות במו עצמי, מאז למדתי להכין קציצות ומיד התחלתי לאלתר. הנה הקציצות המנצחות של השבוע.

1/2 קילו בשר טחון רזה

לא היה לי קישוא לגרד פנימה ותפ"א נראה לי מגעיל, אז גרדתי בטטה אחת קטנה וקצת ישנה

1/2 בצל קצוץ

גרד מלימון אחד

2 ביצים

3 כפות שקדים טחונים (כי לא היו פרורי לחם)

מלח ופלפל

בזמן שהתערובת עמדה וחיכתה שעה במקרר זרקתי לסיר גדול ושטוח

2 כוסות פול ירוק קטן ועדין

1/2 כוס עדשים ירוקות

קורט, אבל ממש קורט כמון (וקורטני גם)

3 שיני שום פרוסות דק

2 עגבניות מגוררות

1/2 כוס מי באר טהורים שהלכתי לחצוב בבורות המים בעיר העתיקה (טוב, סתם מי ברז)

הרבה פלפל שחור

קיצצתי את הקציצות אל תוך הפולים והעדשים ונתתי לכל העייסק לבעבע עד שנהיה מוכן (25-35 דקות?), יצאו קציצות מומצאות לעילא.

אני חושבת לקנות עגלה קטנה רתומה לסוס,  לעבור עם פעמון מדנדן ולמכור בכל יום קציצות עם פול ירוק או כרוב ממולא עם שמנת חמוצה או מרק שעועית עם צלעות חזרזיר או עוגת גבינה. אולי תהיה לאנשים כרטיסיה קטנה והם יוכלו לנקב בכל יום מנה.

תוספת, הנה מרגרינה דאק המשובחים.

יש לי תיק אחד שהאינדיאני קנה לי פעם. הצעה מועילה לבחירת בני זוג: למצוא כאלה שיודעים לקנות מתנות ממש טובות.

נו, אוף.

רק אני לא אוהבת אותה? היא מצחיקה אותי ומעליבה אותי אבל אני לא אוהבת אותה. אני חלק ממנה והיא ממני. אני מכירה אותה על בוריה אבל לא, לא משוטטת בסמטאותיה במבט חלומי בעיניים, לא אוהבת את נחלאות, לא אוהבת את העיר העתיקה, ולא את עין כרם. אף פעם לא הייתי מהפריקיות של המדרחוב ולא מיושבות המומנט הקבועות. עזורה מגעילה אותי ולארומה התקלקל הקפה.  

היא סתם עיר שאני גרה בה. סתם עיר. העיר שהברזתי מבית ספר בה רק כדי להתקל במורה המיתולוגי שהבריז גם יושב באותו בית קפה כמוני. אותה עיר שכשיש שיטפון כמו אתמול, כל המרצפות במדרחוב עולות וצפות. העיר שכל הזמן בונים ובונים ומשפצים ואז פותחים כדי לשפץ עוד קצת. העיר שבגינה שבה אנחנו משחקים כבר כמעט לא שומעים עברית אלא רק אמריקאית או צרפתית ולפעמים גם רוסית. העיר שכורתים בה ריאות ירוקות כדי לבנות עוד כבישים.

נו, נו, אבל זאת גם העיר שבה ראיתי בפעם הראשונה את אהוד בנאי לפני שנות דור והתאהבתי בו על המקום. העיר שאם הולכים ברחוב הנביאים יוצאת יד מהחלון של התימני ומגישה כדור פלאפל חם. העיר שאפילו לקפוץ לעיריה לסדר סידורים הופך להיות מקסים ברגע שהכנסיה מהמגרש מתגלה בפרונט (וחוזר להיות מבאס כשרואים את כמות האנשים המסכנים שיושבים על המדרכה ומחכים ליד המשטרה). העיר שביום ששי אחרי הצהריים תמיד אפשר לפגוש את החברה עם הכלבים והילדים והפריזבי בעמק המצלבה או בגן השושנים. העיר שבה שברתי איזה לב או שניים בקובלט. העיר ששברו לי בה את הלב בחזרה בגוטהאם. העיר שאפשרה לי גינה בלב ליבה ושדות ירוקים אינספור סביב (היום הם בנויים כולם). העיר שעדיין אני עוברת בצ'כונה ואומרים לי שלום ואני להם בחזרה. העיר שלפני שבוע ביקרתי בנקודה הכי גבוהה שלה ומלמעלה היא נראתה באמת יפה לרגע. לבן וירוק כהה וכחול שמיים. וכשהאמפיתאטרון של הר הצופים נגלה מתחתי ונזכרתי בלילה אחד, פעם. לא חשוב.

סתם עיר. היא כל כך מגוחכת וקרתנית, אין לי נוסטלגיה ירושלמית.