חיקוי לחיים

בתחילת החודש הייתי בסחרחרת של בריאות ומותשות. למרות שחשבתי שלא קראתי כלום, מסתבר שעברו לי במערכת כמה ספרים זניחים במהירות שיא –
 
המנגינה האחרונה/ ניקולס ספרקס
סרט הולמרק בן שעה וחצי, זה גם הזמן שלוקח לקרא אותו.
 
מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
פרק של אחים ואחיות, זה גם הזמן שלוקח לקרא אותו.
 
נשיקה של טבחית/ מיכל שטיינר
ההוכחה הנחרצת שלא כל אחת שכותבת בלוג צריכה גם לפרסם ספר (למרות שהבלוג שלה דווקא מוצלח).
 
מתכונים מכושפים/ שרה אדיסון אלן
קסם מעשי לעניים.
 
אלף שנים לחכות/ מיה טבת דיין
התחלות של משפטים רנדומליים מתוך הספר –
ולרגע ביקשה
ואחר כך תהתה
ואז אמרה לו בקול
ואחרי
ונורי אמר
וכנרת שאלה
ונורי אמר
ושוב ביקשו ידיה
וכנרת חשבה לעצמה
ונורי אמר
ואחר כך קטף
ולאחר מכן לקח
וכשהתבוננה
ולרגע ביקשה
ובערב שאל
וכששבה למיטה
ולאחר שנרדם
 
ומילא אם אלה היו רק התחלות של משפטים.
שכחתי להזכיר את – וכנרת, ונורי, ונעמה, וכרמל, ואמא, ואמנון, ויובל, ולילך, ובבקה, וסבא יענקול ויואלה, ובארי, ויעל, וההוא מועד הבית, והאישה חסרת השן וסוניטה, ודוד הירש, ושלומציון, וזוהר וערבה, ונורא חשוב להזכיר את כולם כל הזמן ושוב ושוב ושוב.

וכנרת עצמה - ילדה, קסם, בת, נסיכה, יפה, לכל אחד יש שם מיוחד בשבילה אולי כי היא עצמה כל כך מיוחדת. אבוי!

אה, כן, זה סיפור אהבה שאין לה סוף, בין שני אנשים שלא משנה לכמה זמן ומקומות הם נפרדים, משהו מושך אותם אחד אל השני בחזרה. לא נעים לי להודות, אבל אני לא מצאתי את האהבה שיותר חזקה מכל דבר. הנורי הזה שכנרת לא יכולה בלעדיו - אין בו כלום, לגמרי כלום. ואולי האהבות של כולנו נראות למסתכל מבחוץ כלא מעניינות.
כמו שאנה אומרת, רוחה של צרויה שלו מרחפת מעל יותר מדי רומנים ישראלים עם הבהילות הדחופה של אופיה הסוער של הגיבורה. למען האמת, הגיבורה לא נשמעת כל כך בהולה וסוערת.
 
עייפתי כל כך
 
זה היה חודש מאכזב קריאתית.
 
אחרכך קראתי את heartburn של נורה אפרון בפעם האנ'לא יודעת כמה, זה ספר ניחומים שכל עמוד שלא אפתח בו יהיה כמו חבר ותיק שמנופף לי מהשולחן הקבוע בשכונתי לבוא ולהצטרף אליו. 
 
גם דבר טוב
בסוף הגעתי אל גן העדן של המינגווי והגעתי הביתה.
בגיל 18 קראתי את איים בזרם והתאהבתי.
מצד אחד הכל אצל המינגווי ברור ומוחלט ומצד שני, הרווח בין השורות גדול יותר ממה שכתוב בתוכן.
מצד אחד, הוא הכי גבר שתאורי הציד והמלחמות שלו פעורי פצעים ודם (למרות שבפועל הוא לא נכנס לשם כמעט, אלה הקוראים שמבינים מתוך מה שהוא כותב את מה שהוא לא אומר במילים). מצד שני, הגברים שלו, תמיד יש בהם צד פגיע. אולי כי הם ענייניים ולא עושים דברים מתוך צורך לשחק משחק או לפגוע במישהו אחר. הם פשוט הם על הטוב והרע.
במידה רבה המינגווי  כתב על אותו גיבור (על עצמו? על הפאסדה של עצמו?), בזמנים שונים, במקומות שונים, בתפאורה אנושית שונה.
שמחתי נורא לגלות שהוא עדיין נפלא כמו שהוא היה בגיל 18 ובגיל 30. שמחתי נורא שהוא לא סופר שמתבגרים ממנו, כי הקסם שהכתיבה שלו מהלכת בכל משפט, שריר וקיים. כבר לקראת אמצע הספר התחלתי להצטער שהוא יגמר עוד מעט. נזכרתי שככה בדיוק הרגשתי בפעם הראשונה שקראתי את איים בזרם בקיבוץ, אי אז.
התזכורת הכי חשובה לעצמי, אפופת אדי מרטיני ושפע יין, דגים צלויים או כבושים, בריושים ביצים ובייקון ולבושת חולצת דייגים מפוספסת מהוהה, מכנסיי חאקי קצרים ואספדריל ומסופרת כל כך קצר ואופנתי שזה כואב בעיניים -  שיש איכויות שונות לספרות ועם תאוות הקריאה והריגושים הזולים, אין כמו לחזור ולקרא את מי  שטעם המילים שלו נשאר זמן רב אחרי שהספר נסגר ושאני יודעת שלא יאכזב אותי לעולם.  

בשבת מצאתי את עצמי בוהה ב'כשהארי פגש את סאלי'.

אם הייתי כותבת דוקטורט בקולנוע, הייתי כותבת אותו על איך הקומדיה הקטנה והמבריקה הזאת מ89' שינתה את פני הקומדיות שנעשו אחריה ובעצם היתה סמן של התקופה שתבוא אחר-כך. איך אין כמעט קומדיה רומנטית מאז שלא לקחה ממנה משהו. כדרכם של סמנים, אפשר להסתכל עליה ממרחקי הזמן והחדשנות הקולנועית, בתור מישמש  של סצנות צפויות ונדושות להחריד. אבל התסריט המדויק והמקסים של נורה אפרון עובד גם יותר מעשרים שנה אחרי שנכתב. והוא מרגש ומצחיק בדיוק כמו אז.

אני יודעת את הארי וסאלי בעל-פה, כולל הבעות הפנים המתוקות ותנועות הגוף הגמלוניות של סאלי, כולל תפקידי המשנה (פרינסס ליאה בתור סייד-קיק!). כולל הבגדים החומים באריגים הלא סבירים, הנוראים ממש שמשום מה לבשו בואכה שנות התשעים בניו-יורק. אין שום סקס אפיל בניו-יורק של הארי וסאלי או בהם עצמם. בילי קריסטל הוא אחד הגיבורים הכי חסרי קסם, בלי הגובה או החדות של כוכבי הקומדיות ההוליוודיות הישנות, ובכל זאת, יש משהו כובש באנטי-גיבוריות שלו. מה שבאמת מדהים הוא לאיזה מימדים מיתולוגיים העיר הזאת הגיעה בעשור שחלף מאז 11/9, בסרטים שהפכו אותה לגיבורה הראשית שלפחות שני-שליש מהם לא ראויים כלל. בהארי וסאלי היא היתה חלק חשוב מהסרט, אבל רק הזירה שבה הוא מתרחש, לא תרוץ להסרטת סרט שלם.

כיום נהוג לחשוב בהוליווד שהחיוך הנהדר של קתרין הייגל והעיניים רבות ההבעה של ג'רארד באטלר יעשו את העבודה גם בלי שום דיאלוג ראוי (ג'רארד באטלר יעשה את העבודה בכל מקרה), אבל האמת היא שקומדיה רומנטית חדשה, ממש טובה, לא ראיתי כבר שנים.

אני נאלצת לחזור אל החביבות עלי – בריג'יט ג'ונס הראשון, never bee kissed , about a boy וקדחת המגרש הנצחיות של ניק הורנבי.

וכמובן הישנות האהובות עד בלי די – bringing up baby, some like it hot, his girl Friday, זה קרה לילה אחד – כאלה מין שלא מפסיקות ללבב עשרות שנים אחרי שנוצרו ולא רק בגלל הקסם ההורס של קרי גרנט או של טוני קרטיס, אלא כי הדיאלוגים לא מפסיקים לעבוד. כי מה שהיה מוצלח אז מוצלח גם היום; ברובד הבסיסי של סרט מהנה, ברבדים החתרניים שהוכנסו מאחורי הגב של האולפנים והצנזורה, שנראים לנו הצופים היום, שקופים וברורים מאליהם, וכי התסריטים פשוט טובים והמשחק פשוט משובח, בלי צורך להתחבא מאחורי הגב של עיר או של יותר מידי סלפסטיק וולגרי. 

בדיוק אחרי שסאלי אומרת להארי בסוף הסרט, על הגג - You see? That is just like you, Harry. You say things like that, and you make it impossible for me to hate you, and I hate you harry, I hate you.  וזה משפט אהבה כל כך מקסים, ואז הם מתנשקים ומתחתנים וכל הרוטב בצד.

איך שהסרט נגמר פתחתי את heartburn הנהדר של נורה אפרון וקראתי אותו כל אחרי הצהריים בואכה הערב במרירות מתוקה או אולי במתיקות מרירה, אחד מאלה.

אל הספריה נכנסה ציפור, לפחות לא יונה, סתם דרור.

כל הילדים מקטן עד גדול רודפים אחריו כמו בסרט של קוסטריצה, רק המוזיקה חסרה, הו, הנה גם היא התחילה כשג'ז עסיסי בוקע מחדר מוזיקה וכשבסדנה על-יד הבנים שומעים ווייט-סטרייפס. 

הציפור המסכן מבועת. גם אני אבל בלב, כי לא נעים לי בקול רם (שרק לא יחרבן עכשיו, בבקשה, שרק לא יחרבן).

מגיע אב הבית מסתכל עלי ועל הדרור במבט משועמם שאני אף פעם לא יודעת לפרש, האם זאת העייפות שלו מהחיים או מן תעוב סמוי כלפי חוסר האונים שלי. נדמה לי שהוא קוסם כי בשניה שהוא נכנס לספריה הדרור פונה אל החלון ועף החוצה מעצמו, אפילו בלי הכוונה.

לפעמים אני חייבת לפתוח חלונות מריח של זיעת צעירים לא מודעים. יותר מדי גופיות, פחות מדי דאודורנט. חבל שאי אפשר להתנות את הכניסה לספריה בריח טרי. כולם מתפשטים וחשופים ואני מרגישה מהוגנת כל-כך בבגדים העטופים שלי. לא בא לי הקיץ להשתמש בבושם, בא לי שהכל יהיה נקי וחסר ריח, חולף, לא קיים. הריח של הפריחה מספיק. בבקרים, על-יד הגן של רו אנחנו עוצרים ומרחרחים את האויר ביחד בחמדת ורודים ולבנים וצהובים. ("אמא, גם אני לא אוהב ללבוש קצר אף פעם." עוד רגישות תחושתית לאוסף).

על-יד השירותים, פצפונת וקטנטון מתנשקים. הם רק בט', אני חושבת בפוריטניות ואחר-כך מתפלאת על עצמי שזה בכלל מזיז לי. על כל ספסל ותחת כל עץ רענן, נדמה שזוגות בולעים אחד לשני את הפרצוף. שני בנים יורדים במדרגות מחזיקים ידיים. כולם צריכים לגעת כל הזמן, אני זוכרת היטב את ההורמונים האלה והלבבות בעיניים, כל כך תמים ולגמרי לא. נהדר, כמו שהתבגרות צריכה להיות.

[כשהלכנו לאסוף את ללו מילדה אחת מהכיתה, הפתענו אותם בשביל על-יד גן השעשועים אוחזים ידיים, רזולינו החום שלי וג'ינג'ית מתוקה שגבוהה ממנו כמעט בראש כדרכן של בנות בגיל הזה, בשניה שהוא קלט אותי מרחוק הוא עזב והתרחק. מתוק דובדבנים].

הלילות עוד קרירים והגב שלי נתפס תדיר.

אחרי שאני מעבירה את רו למיטה שלו אני אוהבת לשכב על-ידו עוד כמה רגעים וללחוש לו חלומות טובים באוזן. אחר-כך לכסות את ללו שהכרית שלו מוקפת בכל מה שחשוב – שלושה ספרים לפחות, MP, בובת קוף (קופו), שתי כריות נוספות ופוף שהוא מתעקש לא להוריד מהמיטה, הקופה שלו שמלאה בשקלים ובמטבעות של ארצות אחרות, קלפים, בובות סטאר-וורס ולפחות רכב חלל אחד מלגו, צ'ופ-סטיקס והמון סימניות (יעודיות ומשודרגות אבל גם כרטיסי חניה שסופחו, כרטיסי ביקור של מסעדות, טישו לא משומש וקלף אבוד של ג'וקר). "איך אתה יכול לישון ככה?" אני שואלת ערב אחר ערב, "ככה אני אוהב" הוא אומר והוא יודע.

אחר-כך אני מתהפכת במיטה, מהחלון הלא מוולן לעולם שלי, יש פיסת גג, צמרת עץ ולפעמים 'חתכת ירח, אם הוא נמוך מספיק. לפעמים השכנים רבים בקולי קולות, לפעמים מזדיינים בקולי קולות. יש עכשיו תינוקת טריה בבניין שבוכה בלילות בקול של כאלה שנולדו לא מזמן. החתולים של השכנים ממול מייללים ומייללים. אני לא קוראת החודש כמעט כלום, גם לא כותבת, אין לי מה. אני חושבת וחושבת וחושבת עד שהראש שלי מסתובב.

באביב אני מצטערת שאין לי מרפסת.