חיקוי לחיים

אני מיואשת מספרים. כל מה שקראתי בזמן האחרון היה פושר במקרה הטוב ומייגע עד מאוס במקרה הרע.

נדמה לי שכבר תהיתי בעבר למה סופרים ישראלים חייבים לכתוב כתיבת הפרשות כל כך נועזת, מוחצנת ובלי פילטרים נפשיים בכלל. הנה, הנה, אני נקיה, אני זורקת אליכם הכל באומץ. In your face. מי בכלל רוצה לקרא בלי פילטרים, ואם אתה מפלטר ואתה מפלטר, זה ברור (זיבי ניבי ושקרן מועד מי שיגיד שכותב רק מהקשקע, אלא אם לא עורכים אותו טוב), אז למה אני צריכה לקרא את ההפרשות המוגלתיות כשאת מפוצצת חצ'קון בהיפר ריאליזם טרחני, או איך את מתה על הריח שיש לך בכוסון המתוקון שלך עד שאת ממש חייבת לדחוף לעצמך אצבעות ולרחרח כל היום (הו, הנה נתתי עכשיו לפחות שלושה עמודים בחינם אין כסף לאלונה קמחי. בעצם סליחה, היא גם תמרח את אצבעותיה הריריות על איזה דוד אקראי באלנבי).

באופן כללי, גבבת התאוריות יתר, הארכניות והגודש המילולי על כל נפיחה, עושים חשק לחזור לשנות התשעים במקוצצות. המנוקדות. החדות. והדוק. רות. אבל בעצם גם הן היו לא נסבלות במקלדתם של רוב מי שבחר להשמיע את קולו.

פילטרים זה נפלא. לא רק לדעת להשתנן ולהפגין להטוטי לשון מבריקים ומלבבים. גם לדעת את חכמת בין השורות, גם ללמוד ענווה, גם לא תמיד להשתין לי בפרצוף, בעיקר אם אני לא מתה על הקטע.

אני יודעת שאף אחד לא מכריח אותי לקרא אבל זה לא תרוץ. אני רוצה לקרא. אני רוצה שירגשו אותי אני רוצה שיספרו לי סיפור טוב. אני רוצה שחוויית הקריאה שלי לא תצטמצם לעולם שבין ה"איך יצאתי לשתות קפה עם מאן דהו" לבין "איך קילפתי גלד במהלך אחר-צהריים שלם".

אני יודעת שגם אצל סופרי חוץ יש הרבה גועל בכתיבה, אבל איך שהוא הגועל או האלימות או המין לא באים במקום הסיפור אלא כחלק ממנו או זעיר פה וזעיר שם, לא הכל כל הזמן וכל הזמן וכל הזמן.

על אלונה קמחי אני לא מדברת כי היא באמת מלכת ההפרשות והאוננות הבלתי מעורערת, לא נראה לי שהאישה הזאת מסוגלת לאהוב מישהו חוץ מאת עצמה. אם היא לא תזהר היא תתעורר יום אחד גילה אלמגור.

אבל מישהי טריה וקריאה כמו שהרה בלאו, נו באמת, למי יש כוח לכמויות השנאה העצמית, ההפרשות הדביקות והרעל הזה שממלא ספר שלם שבמקרה הטוב היה הופך לנובלה מהודקת.

ויצא לי להתקל גם בספר של יהלי סובול. מילא אי-דיוקים שמהם קופץ לכל ספרנית אנאלית הפיוז (סופר חביב, בבקשה התאמץ מעט ועשה תחקיר שכולל יותר מרפרוף על פני העמוד הראשון שעולה לך בגוגל כשאתה מקיש "דיואי"). אבל העריכה המחורבנת, נו באמת. למה אי אפשר להתאמץ קצת יותר ולהוציא תוצר חביב וקריא של בחור שברור שהוא יודע לכתוב לא רע, במקום הערבה השוממה של ספרו.

ועל ההיא עם הגמדים העילגים (כן, כן, העילגים בכוונה, ככה הם מדברים שם בעלג-לנד), אין לי שום דבר חיובי להגיד. אולי יאק שזה הכי חיובי שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.

אני רוצה ספרים טובים ומעניינים. אני מוותרת בלארג' על החרא של כל מיני סופרים, יש לי מספיק משלי. ואגב, לא כל מי שיש לו בלוג חביב או שאומרים לה בפורום אמהות שהיא כותבת ממש-ממש יפה יכול להפיק מהגיגיו ספר ראוי. חלק כן, הרוב לא.

1

האינדיאני שומע את רוברט פלנט שר שהוא עומד לעזוב את הבייב שלו

הזעיק בן השלוש וחצי (ושבע, ושבע, חייבים לדייק איתו), אומר: "אבא, האיש הזה עצוב"

2

הזעיק הולך לישון.

קם, בא ואומר שיש לו פיפי

אנחנו הולכים לעשות פיפי ("לי יש פיפי, לאבא יש פיפי, לרו יש פיפי. לך יש פיפי אחר")

חוזר למיטה.

קורא לי מהחדר שלו "אמא, השמיכה לא רוצה לכסות אותי".

3

הזעיק צועק על ילד אחד שמטריד אותו בגן "אתה לא קובע בשבילי, אתה לא הגננת". וגם לי הוא הספיק לומר משהו דומה. לתומי חשבתי שאמא נמצאת בסטטוס חברתי גבוה יותר מהגננת.

4

ולרו הוא אומר "אתה אח שלי ואני אוהב אותך. שב ואני אסגור לך את הסנדלים". ורו כמובן יושב ונותן לו לסנדל לו את הסנדלים.

5

ויש לו שיבושים מתוקים כל כך שאני לא מתקנת לו

פניקניק למשל

ולהתממש "אמא, אני יכול להתממש במדבקות שלך"?

ומאידך, רו בן שנה וחצי ונמצא בגיל התבגרות זועם. דווקאיסט כזה עוד לא פגשתי מעולם. הוא רק מחכה שמשהו שהוא עושה יהיה מסוכן (לעבור מעל דופן האמבטיה ולבדוק אם המים בה רותחים/חמים/חמימים), או בלתי אפשרי (להכנס לתוף של מכונת הכביסה שמלאה בבגדים שעוד לא נתלו לייבוש) או סתם מגעיל (לבדוק את לאמא מתחשק להתמרח בפרי אפו הקסום). הכל בצחוק גדול ובניצוץ כה זדוני ומתוק בעיניים שישר עושה לי לחייך מאחורי הגערה (לא, זה לא מפחית את הגועל).

והוא עסוק. כל היום עסוק וטרוד בעיסוקים שונים ומרתקים. דברים שאחיו הבכור לא חלם לעשותם. מוציא את כל מה שיש בארון – סירים, מחבתות ברזל יצוקות, צנצנות חמוצים גדולות, הכל, ונכנס פנימה (ומבהיל נורא כשאני לא מוצאת אותו). מסדר ערמות של כ—ל הספרים של אמא על השולחן. בודק ונוגע ומחבק ומנשק ונושך ומרים את החולצה לעצמו ומרים את החולצה לי ומטפס ושוב מחבק ושוב נושך ושוב ושוב. הכל מאהבה גדולה ובפיזיות טוטאלית. לפעמים אני חושבת על הגבר הפיזי שהוא יהיה פעם ואני שמחה בשביל החברות שלו. מדבר המון. מה זה המון, לא סותם לרגע. אני חושבת באימה על הרגע שהוא יחבר משפטים ועל הלהג הבלתי פוסק שלו ושל הזעיק.

ואם.. ואם היה אפשר להמציא מעלים ילדים. רק לשבתות בצהריים, לסיאסטה. בין שתיים לחמש ככה כדי לאפשר לנו להתמשמש בנחת ולנמנם בנחת ולבהות קצת. שיתפוגגו לעולם חלופי מהנה ונפלא ואחרכך יחזרו למקלחות ולארוחת ערב ולטיול בשכונה עד האריה ובחזרה.  

מאוד-מאוד כואב.

אז הוא גאון, באמת גאון. בשנתיים האחרונות הוא המציא ושיתף פעולה והפיק המון פרוייקטים מהמון סוגים שונים. מרוק ועד ג'ז ניסיוני עם ג'ון זון, מהיפ הופ ועד מוזיקה תעשייתית שההם מהבניינים החדשים היו משתחווים לו אפיים ומנשקים לו את הרגליים.

והוא נראה טוב שזה כואב בעיניים, מאז הימים של השיער הארוך ומוזיקת הקולג'ים הזועמת, מהFאנק הסרסורי והמלודיות המסובכות והמתוחכמות, דרך שעשועי המין עם ההיא מהשדות הנצחיים ועד היום.

המון המון אנשים שרצו להתחרע באו מוכנים עם החולצות, השחור והמוהוקים. הם ציפו לקצת מסטר בנגל או לפיפינג טום. הם היו מתרפסים כדי לקבל קצת פאנטומס אלים.

קודם ביקשו מהם לכבות את מה שהם עישנו כי זה מפריע לו, אז הם קללו קצת אבל כיבו. אחרכך הוא עלה עם מיליוני החוטים שלו והמקרופונים והשותף הגבוה והשקט. אחרכך הוא עשה רעש סטטי. ועוד רעש סטטי. מדי פעם הוא ילל או צעק משהו. מדי פעם הוא נהם או מלמל.

באופן כללי, הוא נשמע כמו מישהו שמייצר פס המוני של מוזיקת דולפינים.

החבר הגבוה והשקט התכתב בינתיים בלפ-טופ שלו עם חברים בברלין ("הטיסו אותי 15 שעות בראשונה בסבבה עם מייק. אני לא אומר לא לטיולים חינם אז באתי"). או אולי הוא כתב את הרומן הראשון שלו ("הרומן הראשון שלי", מאת האיש הגבוה והשקט שעומד בהופעות ליד מייק).

פעם, כשהייתי די קטנה, אי אז בשנות השמונים, בוב דילן הופיע בבריכת השולטן. הוא עמד לו בטריינינג המהוה שלו על הבמה ומלמל לעצמו שירים שהוא כתב לפני יומיים. אני מוכנה לאכול את הליווייס שלבשתי בהופעה שלו אם מישהו בקהל נהנה. אה, כן, טום פטי הופיע לפניו והוא דווקא היה מהנה להפליא. וחמוד גם. אני מוכנה לאכול את הליווייס שלבשתי בהופעה של בוב דילן בשנות השמונים, אם מישהו בקהל הודה בפה מלא שהמלך המשיח בוב צחק לו בפנים, הוסיף כמה תנועות מגונות וגרבץ במרץ על חשבון כספו (אנחנו נכנסנו בחינם, בשנות השמונים היה ממש קל להכנס בחינם להופעות בבריכת השולטן). אני מוכנה לאכול את הליווייס שלבשתי בהופעה של בוב דילן בשנות השמונים אם מישהו בקהל המאוכזב שהיה אתמול בבארבי יודה באכזבתו. אבל אני ראיתי את כמויות האנשים שהתיישבו להם למעלה מקשקשים זה דא ועל הא ומפגינים חוסר עניין מוחלט ביוצרים. אני בטוחה שאחרכך הם יצאו מההופעה בעיניים נוצצות מהתרגשות ולא הפסיקו לדבר על ההתגלות שחוו כרגע. משהו בסגנון לנצור לנצח את הרימה שזינקה על מכנסי היוז'י יממוטו שלבשת לפתיחה, מתוך ראש הפרה של דמיאן הרסט. או אולי משהו בסגנון למזוג כמות נכבדה של סטילה אחרי הסרט הפיני המהמם שראית בפסטיבל הקולנוע על יחסיו של איכר שכוח בערבה עם ברווז המחמד שלו (נשבעת בכל היקר לי שהיה כזה ויש לי עדים).

נדמה לי שמהמקום שבו אני נמצאת היום מותר לי להודות שיש הופעות, מתוחכמות וגאוניות ככל שיהיו  שלא רק שלא עושות לי את זה, אלא שהן גם לא באמת הופעות מוצלחות. ואני יודעת שאני מסתכנת בעיקום האף האנין של פורום מוזיקה חרטלנטיבית בויינט ודומותיה. אלה שמתבדחים בינם לבין עצמם על הקהל המטומטם שבא וציפה לשמוע את easy (ואני מוכנה לאכול את הליווייס וכו' אם היה מישהו בקהל שבאמת ציפה לשמוע את easy). פעם כשר"ג  חברי הטוב והגאון המוזיקלי העלה תערוכה מהממת של תדרי שמע של זבובים (מישהו מזהה?), זאת היתה באמת גאונות גם אם לא קוהרנטית להדיוטה שכמותי. אני לא מזלזלת במייק, אני יודעת שאי אפשר להגיע לדרגה מוזיקלית נוכחית קיומית גבוהה משלו, אבל גם כאן, האי-קוהרנטיות והניסיוניות האלילית שלו, אולי קצת פחות עושה לי את זה אעפס.

אה, כן, אני בכוונה מתעלמת מהמידנייט פיקוקס שחיממו אותו. הם היו נורא מצחיקים, אבל צחוק כזה של מבוכה. בשבילם.

אוח, כמה שאני מעודנת.