חיקוי לחיים

מול פאנל של שבעה מפקחים, מנהלים, יועצים ובעלי סמכות.

אני רהוטה מאוד. ביישנית אבל רהוטה.

וברגע שמדברים על השאיפות שלי ועל היכולות שלי ועל התשוקות שלי (בספרות, לא בחיים), אני מדברת אפילו עוד יותר יפה. עם סוג של חזון אפילו.

יושבת שם מישהי שאני יודעת שלא רוצה אותי. יושבים שם עוד שניים שאני יודעת שכן. יוצאת בהרגשה שממש לא משנה אם יקבלו אותי או לא, הם צריכים לנשק לי את הרגליים שבכלל הופעתי לועדה המפגרת שלהם, כי אני כל כך איכותית שמי שיעסיק אותי, זה יחמיא לטעמו הטוב.

מוזיק להמונים, אקלקטי למדי ואפילו ילדותי קמעא ועדיין בדיוק מה שיעשה אנחה של עונג מהול במעט מבוכה שהמניפולציות הברורות מאליהן עובדות תמיד.

1.

המשתתפים:

אמא אחת עייפה נורא-נורא-נורא

זעיק אחד קצת משועמם

רו קטן אחד, משמיד כל

מקום ההתרחשות: גן המשחקים השכונתי, שבת בבוקר

במשושה הברזל קבועות שש נדנדות. על כל נדנדה יושב ילד אחר ומתנדנד לעצמו. אמא אחת (אני! אני!) מתנהלת בין שתי נדנדות ודוחפת פעם את זעיקה ופעם את רו הקטן. הראש של רו מתחיל לנטות הצידה והוא מנקר להנאתו

אני: רו, רוצה ללכת הביתה?

רו מרים את ראשו ועונה לי בשפה הבינלאומית שאותה המציא ארצ'י בנקר, קרי, מוציא לשון ומשפריץ על סביבותיו מלוא הפה רוק. כל הילדים שואגים מצחוק ובתוך שניות המשושה המנומנם הופך לבית חרושת לסלייבה וצחוק.

2.

ישבנו על הספה מול הנשיונל ג'אוגרפיק.

איפשהו באפריקה הלוהטת, שארית של אגם. משפחת היפופוטמים רובצת בתוך המים כאיים אפורים, ביניהם גם אמא ובן היפו קט. על החוף להקת לביאות, ארבע במספר, אריה אחד ושני גורים. במים רובצת גם חבורת אליגטורים. כולם רעבים, כולם צמאים, כולם מחכים שתגמר הבצורת.

מה טוב יכול לצמוח מהסיטואציה.

הזעיק אמר בשלב הזה: טוב אמא, תעבירי.

הרגישות שלו לפרטים והיכולת שלו לקרא סיטואציה הדהימו אותי לגמרי.

3.

אחרי השתוללות שלהם ושלל נביחות מוגזמות בהחלט מצדי, ואחרי שכולנו נרגענו וביקשתי סליחה על המחסור בפרופורציות, מלמלתי ספק לעצמי ספק להם שאני ממש אמא רעה.

הזעיק אמר: את לא אמא רעה, אמא, את טובה.

ואחרי כמה שניות הוסיף בטון מנחם

בואי, אני אתן לך נשיקה.