חיקוי לחיים

הודעתי לכבלים שאני משחררת אותם מתפקידם. דב ממחלקת שימור לקוחות תפס אותי על הקו כמעט 20 דקות בדיבורים עאלק חבריים של מה תעשי בלי ערוץ שמונה? מה הילדים שלך יעשו בלי לולי? מה בעלך יעשה בלי הטור דה פראנס.

ניערתי אותו מעדנות ושאלתי איזה חלק מהבקשה שלי לא הבנת? נתק אותי!

אמר בסדר, בתוך שלושה ימי עסקים (שו? רביעי חמישי וראשון הבא, מה שמשאיר לי עוד יום ששי אחד עם פרוייקט מסלול). יחסוך 200 שקלים בחודש.

עברתי למסלול הכי זול של הסלולרי שלי, גם ככה יצא יקר. האינדיאני טען שאני לא יודעת להוזיל כלום ושתמיד אני מגדילה בשקל תשעים.

קניתי נעליים לזעיק. בגלי היה מבצע של 1+1, אבל מה מכוערות (דווקא הסנדלים שלהם בקיץ היו חמודים מאוד), ואני כבר מזמן אמרתי שלא קונה לילדים שלי בגדי אין ברירה, תמיד יש ברירה. קניתי לו זוג אחד יקר יותר מה1+1 אבל מעולה ביותר. הוא מיד התחיל לקפוץ מה שעייף אותו מאוד ושלח אותו למיטה כבר בשבע. אשרי הגן ואי מנוחת הצהריים.

האשראי אופסן בקופסה הסודית שבה מחביאים את האשראי כשאין כסף בבנק.

לא קונה מתנות השנה לאף אחד

מוכרת מיליון עוגות דבש (לא, באמת, הזמינו 70! 70!)

אם הילדים שלי היו מוכשרים ומחוננים כמו של מיכליקה, הם היו גמולים כבר מזמן וחוסכים לנו את ההון הקטן של הטיטולים. אבל הזעיק הודיע שהוא 'לא רוצה לעשות בבית שימוש, רוצה רק בטיטול', והאוריקן, זיבי-ניבי שישב כל כך יפה על הסיר כשאפשר להפוך אותו ולראות מה יש בפנים או סתם להתפתל ולזחול במהירות שיא לעשות נזק בקצה אחר של הבית. (נכתב לפני הפוסט על הקקי של בן).

שוקלת מעבר דירה למקום זול במיוחד. לאיזה קיבוץ שיתופי מתפתח או לעמונה או סתם לקטמונים.

יש סיכוי שנהיה אפילו יותר עניים ממה שאנחנו עכשיו. במטרה לשדרג בעתיד, אבל בכל זאת, כאן ועכשיו עוני נורא.

עוני עושה לי חשק לבזבז. 

כשיש ילדים, אין לאן לברוח.

אפשר ללהג שעות על הכלה, שיקוף, תמלול, ושאר מושגים מייגעים שבהם משתמשים בנוגע לאיך לדבר עם ילדים. בתכלס, אין לאן לברוח.

אמא נשארת מול הילד שלה בלי יכולת להמלט מהקושי שלה ובטח שלא מהקושי שלו. אי אפשר לומר לא בא לי להתמודד עכשיו ולהתחבא מתחת לשמיכה, אי אפשר לומר לזעיק לך תבכה במקום אחר, אי אפשר לומר לאוריקן אל תתעורר בלילה ותשלים שעות אמא, נדבק בי כמו גור קואלה בגרגורים מתוקים.

אני אומרת לחברה שהלב שלי נקרע.

הזעיק מצביע על קעקוע של לב ושואל איפה נקרע לך הלב, אמא?

אני אומרת לו שכאן בפנים, אבל לא באמת מותק, הלב שלי שלם לגמרי. ושמה את היד שלו על הלב שלי שירגיש אותו

הזעיק מנשק ללב שלי ולקעקוע גם.

לפעמים משהו מפציע ומזכיר שפעם הייתי ועכשיו אני לא.

ואני רוצה את מה שהייתי ועכשיו כבר לא.

אני זוכרת שאני עוד יכולה להיות.

אני יודעת שאני יכולה להיות הכי טובה שאפשר.

הרגליים זזות, הידיים מתופפות בחוסר מנוחה, והאדרנלין זורם כל כך שאני לא מרגישה עייפות ולא רעב ולא צמא, רק רצון ודברנות.

לכל אחת מגיע פעם לשחק בליגה של הגדולים, לא?

ביחוד אם היא רוצה, נורא רוצה.