 כינוי:
Green tea מין: נקבה MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2010
"חפשי כאלה של ילדים"
חדר. זכוכית. מאחורי-הזכוכית.
שני עולמות נפרדים, הצד האחד חי והשני דומם. כחול, אדום, שחור, קרעים,
בלאי, אבזמים, נעליים מסתכלות עלינו. אנחנו מסתכלים על נעליים. והזכוכית
באמצע, כמו אוקיינוס, שקופה ודוממת ולא לחלוטין אמיתית, לא לגמרי קיימת.
אבל אנחנו קיימים ב-100%.
נעליים מסתכלות ומחכות. נעליים מסתכלות
וצוחקות בכאב. נעליים מסתכלות ואבלות. נעליים מסתכלות ובעליהן צורחים את
כלות נשמתם, נחרכים, נבעטים, נאספים, מובלים, מוכים, נאנסים, נקרעים,
מדממים, הולכים כמו נמלים אחרי השורה אל התופת. נעליים מסתכלות ולא הולכות
לשום מקום. אנחנו מסתכלים על נעליים ובוכים.
את העיניים תופסת נעל
ענקית. אייל מציע ומזכיר ואומר וחוזר לחפש נעליים של ילדים קטנים, זה יותר
עוצמתי. אני תוהה איך זה להיות חריג שם, איך זה להיות הכי גדול, ראש וחצי
מעל כולם. אם היה לו פחות קשה, אם הוא היה קצת יותר חזק, אם הוא סבל מיחס
עוד יותר מחפיר או שהיה חביב הס.ס, אם טוב או רע להיות ענק. אייל מפריד
בין אכזריות לבין אכזריות כלפי ילדים. אני תוהה אם אכזריות כלפי מבוגרים
פחות מעניינת אותו. אייל מסתכל במבט מזועזע ורוצה להאמין שכל זה היה באמת,
אייל לא רוצה להאמין שזה אפשרי.
אייל כועס כי בשדה התעופה הפשיטו את
נועם. נועם ליטף את כלב המשטרה שעמד בפינה, הכלב נבח עליו והשוטר חשד שיש
עליו סמים. אייל כועס כי הפרו את הפרטיות שלו, את הבלעדיות על הגוף שלו,
את החופש והמרחב שלו וזכויות אדם מאוד בסיסיות. אייל פוחד לדבר עברית
בטארנוב בקול רם מידי כי יש הרבה פולנים אנטישמים שירצו להרע לנו אם ידעו
שאנחנו משלחת ישראלית. אני תוהה למה בתחנה המרכזית בתל אביב לפני שבועיים
הוא היה גאה להיות ישראלי.
מאחורי-הזכוכית ואנחנו. אנחנו
ומאחורי-הזכוכית. אינסוף שיער חסר צבע שוכב על מדרגת העץ. אוקיינוס באמצע
ואני כל כך רוצה להגיע לצד השני, להיות שערה ששכחה את השיוך שלה בין כל כך
הרבה שיער של כל כך הרבה אסירים. אי כאן נמצאות הצמות של ילדה קטנה שעכשיו
מחליפה לנכד חיתול אי שם ברמת גן, וזאת הנחמה הכי גדולה שיכולתי למצוא
באושוויץ 1. זה הכוח לעמוד שם ולא לברוח, מהבושה, מהיהדות, מההיסטוריה. רק
מים זורמים לי בראש ולא משאירים מקום להבנה שזה שיער שצמח מראשים של
אנשים, שבאפריל 2009 יש כאן המון שיער ואין כאן המון ראשים. אוקיינוס ואי
אפשר באמת לתפוש מה יש בצד השני שלו, של הזכוכית.
"תגעי בנעליים, תעזרי
לי לחפש נעליים של ילדים, תראי איך הצבע הזה נשמר, זאת בטח היתה של בחורה
עשירה, למה יש סנדל באירופה, תגעי זה כל כך עוצמתי."
"אני לא יכולה."
"את יכולה, נו, כדאי לך."
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
