תום* התקשר אלי ואמר לי שהוא חוזר לעיר ב 12 בלילה, אם אני רוצה להצטרף לבירה בבית קפה. ישר אמרתי כן, למרות שידעתי שאני לא ארגיש הכי בנוח. אין מה לעשות, אני לא יודע אם אני ארגיש איי פעם נוח בחברה של 20+ הומואים.
הגעתי לבית הקפה בדיוק שראיתי את תום מגיע. מעולה, חשבתי לעצמי, בכל אופן לא התכוונתי להיכנס לבד לשם אלא לחכות לו בחוץ. מיקה שר לו ברקע כמה זה נעים וטוב למצוץ סוכריה על מקל, מה שגרם לכל הנוכחים ישר להרגיש בבית. לי, לעומת זה, זה גרם מבוכה עצומה. מה, חסרים שירים בעולם?
הלכתי לקחת בירה והצטרפתי לחבר'ה בחוץ לסיגריה. חלקם אני מכיר, חלקם אני מזהה רק בפרצוף, שמות אני כבר לא מנסה לזכור. אבל נחמד, קר-סביר בחוץ, ועם הבירה ביד זה יותר כייף אפילו. מספרים עוד בדיחה שאפילו את כולה הצלחתי להבין. אני צוחק בקול רם כמו שאני תמיד עושה, וכולם מסתכלים עלי, חלק, טיפה מוזר. אבל זה אני, אין מה לעשות. לא הרבה יוצא ממני מבחינה רגשית, אבל כשכבר יוצא זה דיי חזק.
*אמט הגיע, וניסה להתחיל להציק לי אז בעטתי לו ברגל. מן חיבה הדדית שכזו שהתפתחה לה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני שבועיים, וזו גם הייתה הפעם הראשונה. אני חושב שהוא מחבב אותי, ואני מקווה שזה לא יותר מזה, למרות שיש לי הרגשה שכן.
מצד אחד, לחתוך ישר? להיות אליו מגעיל ולא נחמד על מנת שלא יפתח ציפיות ולחסוך ממנו כאב? או להנות מהחברה שלו ולהראות לו את זה, כי זה למען האמת נכון, בתקווה שהוא יבין שיותר מזה לא יהיה.
תום כבר עזב אותי ורץ לדבר עם כל החברים שלו. הבנאדם באמת מכיר את כולם. ועכשיו הוא מדבר עם *מרקוס. את מרקוס כבר ראיתי פעמיים, ומהפעם הראשונה הוא מצא חן בעיני. הוא אומנם נמוך ממני מה שלא כל כך קשה כי אני טיפה גבוה, אבל השילוב של החיוך עם העיניים, המבטא הכבד והגוף פשוט עשו לי את זה. במיוחד החיוך, עד כמה פלצני שזה נשמע. אתם מכירים את זה? כשמישהו מחייך ורואים את החיוך בעיניים? עם הברק הקטן והזוויות הקטנות של העין שיוצרות מעין קסם? אז זהו. מה רק שיש לו ידים מגעילות לחלוטין, עם ציפורניים אכולות עד המרפק.
בערב הראשון שראיתי אותו לא הפסקתי לחייך אליו. אחרי הבירה הרביעית הלכנו לרקוד ביחד, עם תום ואחרים ושמתי לב שהוא נשאר לידי. אני מוצא חן בעיניו, חשבתי לעצמי. יכול להיות? או שאני עוד הפעם מדמיין משהו שלא באמת שם? בסוף הערב למדתי שיש לו חבר מעבר לגבול – מה שאומנם נשמע רחוק, אבל בעצם מאוד קרוב. ככה זה תמיד, שמעתי את עצמי מנחם אותי. כל השווים תפוסים, משאירים לנו שאריות להסתפק בהן.
בפעם השנייה שראיתי אותו, ניסיתי לראות אם משהו השתנה, ואכן כך היה הדבר. יותר מחיוך רשמי ולחיצת יד הוא לא העביר לכיווני, והנגיעות המזדמנות ברגל, ביד ומאחורי הגב מהפגישה הראשונה שלנו התחלפו בחיוכים מנומסים של "עוד מישהו שאני מכיר".
אז נדלקתי על מישהו. סוף העולם? ילד בן 16 אני כבר לא, ומידה מסויימת של שליטה על הרגשות כן צברתי במהלך הדרך. יעבור לי.
אז תום עמד בפינה עם מרקוס ושניהם דיברו, ריכלו, או מה שבנים בעצם עושים, דיסקסו על הא ודה (על הא ודה?, איזו פלצנות יתר...) ואני החלטתי שאני צריך עוד אלכוהול על מנת לשרוד. חזרתי והצטרפתי לשיחה מעלפת על דיאט קולה ופפסי, קושיין (הזמרת) והפאדיחה הנוראה שקרתה לאלברט* אב הבית של בית הקפה בשבוע שעבר. מעולף מנושאי השיחה, החלטתי לתפוס מרחק, ובעודי חושב כמה סנוב אני בעצם אם אני חושב ככה עליהם, או שבאמת אני צודק ועלי לחפש את האורגזמה האינטלקטואלית שלי במקום אחר, נעמד מישהו לידי והחליט לדבר איתי. מכר שלו הצטרף והתחלנו לשוחח. “היי, אני מכיר אותך בעצם". הוא אומר לי. “ברור שאתה מכיר" השבתי בחיוך. “כן, אבל תוריד את הכובע ואז יהיה קל לזהות אותך". “זה בדיוק העניין" השבתי עם חיוך מאוזן לאוזן. מעניין כמה מוזר הם חושבים שאני באמת. יש טעם לנסות להסביר להם? אני יכול בכלל להסביר? מה, להגיד שאני קנאי לפרטיות שלי ברמות מטורפות, שאני יוצא מודיעין, שאני נגד מסירת מידע שלא לצורך, שאני לא רוצה שאנשים ידעו מי אני אבל עדיין יהיו חברים טובים שלי, שאני בונה לעצמי חיים אחרים עם היסטוריה אחרת? החלטתי שזה עמוק מדי, ושאלתי את הבחור הראשון אם יש לו מסטיק בשבילי. טעם המנטה הנוראי בשילוב של דובדבנים (מי ממציא דבר כזה??) הגעיל אותי ובשילוב עם הבירה היה בכלל אסון נוראי.
עוד סיגריה ועוד שיר, עכשיו כבר עברנו לטכנו הזול של שנות ה 90, הרופא אלבן וסקוטר. יותר רע מזה זה לא יכול להיות חשבתי לעצמי. התיישבתי לי בחוץ, מתחת לעץ עם הפרחים הסוגלים ומנורת האששית הדלוקה והדלקתי סיגריה נוספת. תום, מרקוס, אמט והאחרים הצטרפו גם. ישבנו שם עוד שעה בערך, מספרים בדיחות, בעיקר על מרקוס ואמט כי יש להם מבטא נוראי. ואני יושב שם וצוחק בקול, מפחיד-משהו את האמריקאי המבולבל שישב מולי.
יאללה, 2 בלילה טום אומר, הולכים. טוב, לאן? לשם הוא אומר. יאללה, הולכים. מגיעים לאוטו של אחד מההם, וכמובן ש 6 אנשים לא נכנסים אז אני ישר מתנדב ואומר שאני אקח לבד מונית הביתה. ככה אני, רץ להציל אחרים והופך עולמות העיקר שהם ירגישו בנוח ושהכל בסדר. גם ככה בעצם לא הייתי מרגיש בנוח איתם באוטו.
בעייה טכנית, ולשונית בעיקר לטובתו של האמריקאי גרמו לכך שאני תום ומרקוס התחלנו לצעוד הביתה ברגל. הגענו לפרשת הדרכים, בה כל אחד פונה לכיוון אחר. אמרתי לכולם שלום, ואפילו הענקתי לכל אחד מהם חיבוק. לא היה כזה נורא, חשבתי לעצמי בעודי פוסע על הגשר לכיוון הבית, הנהר זורם מתחתי, מואר באורות הטיילת. לאחר כ 2 דקות אני שומע את מישהו צועק את שמי. מרקוס. חזרתי לקראתו בעודו עומד ליד המרזור של הצומת, נשען עליו כלולב ברוח מרוב שתייה. “מה קורה" אני שואל אותו, “הכל בסדר?” , “כן,כן" הבחור הקטן משיב לי, עם החיוך הזה. “בוא". והתחלנו לצעוד. “לאן הולכים?” אני שואל "אתה רוצה לקנות סיגריות?” -”לא, אני גר כאן, אנחנו יכולים לעלות לראות סרט".
סרט אתה אומר, אני חושב לעצמי. טוב נו, בוא נראה לפחות איזה סרטים יש לבחור בספרייה שלו. עולים במעלית לקומה שלישית, דלת שנייה מצד ימין. דירה קטנה, הפוכה משהו, עם אורגן בכניסה, סל כביסה במרכז והמון בקבוקי בירה על הדלפק. אבל נקייה.
"אז מה" הוא שואל אותי, וגומות החן שלו מנצנצות לכיווני. אני רואה תמונה על הקיר, מעין טריפיטיך של בחור. “זה החבר שלך?” אני שואל, ומקבל תשובה חיובית. “כל כמה זמן אתם נפגשים?” אני ממשיך. “לעיתים דיי קרובות. אז מה?” הוא ממשיך. “אז מה?” אני מחזיר. “קראת לי" -”כן, קראתי לך" “ואני באתי" -”ואתה באת" הוא אומר, נעמד קרוב אלי כך שאני מריח את האפטרשייב שלו, כל חושי אומרים לי "זנק עליו", אבל אני ממתין. מפריעה לי ההרגשה, גם שיש לו חבר וגם שהוא שיכור. “בוא תיכנס" הוא אומר לי, כי אני עדיין בפתח ולא ממש זז. “נתחיל עם המעיל שלך" הוא אומר ולוקח אותו ממני, אני נשאר במקום לא זז, עם הגב אליו. כשהוא חוזר ונעמד מולי הוא עם גופיה ובוקסר בלבד. אני תופס אותו במותניים ואומר לו "תשמע, אני חושב שאתה חמוד ביותר ומגניב מאוד, אבל יש לי בעייה עם זה שיש לך חבר, וגם עם זה שאתה שיכור". “ברור שאנ שיכור!” הוא כמעט צועק ומועד. “אני אוהב לשחק. מה אתה אומר שתשכב על המיטה ואני אלך להביא כמה צעצועים?” בשלב הזה הוא כבר כל כך קרוב אלי, שאני מרגיש את הנשימות שלו על העור שלי. לא יכולתי להתאפק יותר, תפסתי אותו חזק ופשוט נישקתי אותו. עמדנו שם כמה דקות משולבי לשנות, מלטפים אחד את השני, נושפים ונאנחים, אני מההרגשה, כנראה שגם הוא, רק טיפה שונה לדעתי, בעיקר הרגשת האלכוהול. הוא התחיל לשלוח ידים, וכבר הוריד ממני את החולצה הארוכה והקצרה, הכניס יד לתוך המכנסיים שלי לתחתונים. “מה אתה חושב?” הוא אמר, בעוד לשונו נמצאת בשלי, עיניו פקוחות מנסות להבין אותי. “אני רוצה לשחק" הוסיף.
"אני מצטער" אמרתי, “אני לא יכול", רכסתי מהר את מכנסי, לבשתי את הגופייה, לקחתי את המעיל, נתתי לו עוד נשיקה קצרה וקטנה ואמרתי "אני בורח מהר" בעודי יוצא.
3 הקומות במעלית עברו מהר, ורק כאשר יצאתי החוצה הבנתי מהקור העז, שבעצם את החולצה הארוכה השארתי אצלו. נהדר. מה עכשיו? לעלות שוב? אין מצב...אני הולך. אני הולך. אני הולך. הלכתי. הגעתי לגשר, הפעם נעמדתי תחתיו. המצפון שלי, אני חייב להתקשר אליה, אומנם מוקדם בבוקר בארץ אבל אני חייב לדבר איתה ולספר לה את זה, אני חייב שהיא תגיד לי מה לעשות. אבל היא בטוח ישנה.. גלעד*, אני חייב להתקשר לגלעד ולדבר איתו, אבל בעצם הוא בארה"ב. מה אני עושה? חצי התיישבתי מתחת לגשר, מכוניות של תחילת הבוקר עוברות לידי, הנהגים מסתכלים עלי, פרוע שיער, מבט מבולבל והראש בין הידיים, מנסה להבין מה לעשות. “זה החיים, זה אמיתי, זה עכשיו" משהו אמר לי בראשי. התחלתי לצעוד בחזרה לכיוון דירתו של מרקוס. 20 צעדים והסתובבתי בחזרה. לשחק? איתי? אף אחד לא משחק איתי. אני לא הורס בתים, ולמרות שהמעשה כבר נעשה, והנשיקה כבר התרחשה, אני חושב שזה לא כזה נורא. זאת אומרת, זה כן נורא, אבל אני חושב שאני הגעתי למצב שבו אם אני הייתי עם מישהו/י והם היו אומרים לי שהם התנשקו עם מישהו אחר, עד כמה שזה ישמע לא אמיתי וכן, הייתי מבין. זה אולי נשמע באמת שלוף מהמותן רק בגלל שאני כרגע עשיתי את זה, אבל זה לא כך. השקעתי בכך הרבה מחשבה. ובסופו של דבר, אנחנו רק בני אנוש? מי אמר בעצם שאנחנו חייבים ויכולים להיות עם בן אדם למשך תקופת חיים שלמה? ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נותן כאן אור ירוק לפורענות ויחסים פתוחים, כי אני חושב שאף אחד מהם לא היו עובדים בשבילי. אני בסך הכל אומר, שאם בשלב כזה או אחר במערכת יחסים הצד השני היה מגיע אלי והיה אומר לי שבערב מסויים התרחשה נשיקה ותו לא, הייתי מבין ואומר אוקי. בסופו של דבר הם חזרו אלי, לא? כל אחד צריך מידה מסויימת של חופש.
בחזרה למרקוס ודעותי עליו. הוא שיכור, הוא לא יודע מה קורה איתו, לנצל אותו? שנזדיין? זה יפריע לי? אני ארגיש רע? כולם ידברו על זה בעצם? רגע, הוא בטוח דיבר על זה עם תום לפני...אין מצב שלא. הם מדברים על הכל והם היו ביחד שנייה לפני שאני הלכתי. הוצאתי את הפלאפון בזעם אין קץ והתחלתי לכתוב הודעה לתום: “אני לא הורס בתים, והיית צריך לחשוב עלי דברים יותר טובים מזה". אני מסתכל על ההודעה, מתלבט אם לשלוח. אני יודע שהם דיברו על זה, אני יודע שאחרי הלילה כולם ידברו עלי ומרקוס לא יצליח לסתום את הפה ולדבר על המעט שיזכור. מצפון, גלעד, איפה אתם...מה לעשות? מה אני עושה עם החיים שלי? הנה, מצב אמיתי, בו הסרט נעצר וזה רק אני, בלי שאר הדמויות, בלי מוזיקת רקע. אני על הבמה ואני חסר מוצא. קח את עצמך בידיים, אמרתי לעצמי, חוזר על עקבותי לכיוון דירתו של מרקוס.
אומנם כבר 3 ורבע בלילה, ואין לי מושג איך לגרום לו לפתוח לי את הדלת, אז אני פשוט מנסה באקראי כמה כפתורים, עד שהוא עונה בחצי קול. “שכחתי אצלך את החולצה שלי" אני אומר, ושם בעצם לב שאת הגופייה שעלי לבשתי בכלל הפוך. אני עולה במעלית, נכנס בדלת והוא עומד שם, ללא חולצה והמבט התמים בעיניו. “אני צריך להשתין" אני אומר ונכנס לשירותים. אז זו האמבטיה שלו, יש לו עדשות, ומספריים לגזוז את הזקנקן (רואים שאריות של זיפים בכיור) ועגיל לאוזן וסל כביסה. אני יוצא ושואל אותו אם יש לו מיים לשתות כי אני נורא צמא, מה שהיה אמיתי לחלוטין. אני נעמד מולו ושואל אותו "עד כמה אתה שיכור" הוא חייך, מרים את העיניים למעלה וחושב "דיי". “מה חבר שלך יגיד על זה?” אני שואל, “יש לנו הסכם ואנחנו מבינים אחד את השני בנושא" הוא אומר לי. יכול להיות שהוא אמר לי מה שרציתי לשמוע, יכול להיות ששאלתי אותו כי רציתי שהוא יגיד לי מה שאני רוצה לשמוע. יכול להיות שהוא אמר את האמת. או שבעצם יכול להיות שחשבתי לעצמי לכל הרוחות, הילד בן 29, זו החלטה שלו כמו שזו שלי, ואם לו זה לא מפריע או גורם להרגיש לא בנוח, אז למה לי? הצד השני אמר שהוא בעצם שיכור, וזה יהיה ניצול לא הוגן, והאם בעצם כך אני רוצה לזכור את זה. לעזאזל. בחיי. בקפה לפני כן מישהו אמר לי שיש משהו יותר חשוב בחיים מלהיכנס להגדות מיניות, וכששאלתי כמו מה הוא השיב לאחר זמן מה, “להנות מהחיים". אז הנה, אני אהנה מהחיים.
תפסתי אותו חזק ונשקתי לשפתיו עם שמץ של זיפים (אין להם ממש זקן כאן..) נהנה מהרגשת ידיו העולות על גבי. עצמתי את עיניי והנה, אנחנו כבר על המיטה שלו והוא מפשיט אותי. “למה חזרת?” הוא שואל. “רציתי לשחק" אני משיב בטבעיות.
לאחר מאבק כוחות קטן הבנו שאנחנו בעצם מאותו המחנה, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר. “אז מה עושים?” הוא נשכב לאורך מיטתו הקצרה. “או שאני הולך, או שאנחנו פשוט יכולים להירדם ביחד". שתי האפשרויות נראו לי סבירות למדי. “אני צריך לקום מחר ב 8 בבוקר" הוא אמר. רגע, זה רמז? זה עוד קטע אנושי כזה שאומרים דברים מסביב ולא ישר?
"תשמע", אני אומר, בעודי מניח יד על הבטן השטוחה שלו, “אני לא טוב בקטעים האלו, אני לא עובד על רמזים. אל תנסה להיות מנומס איתי מעבר למידה הנחוצה. אתה רוצה שאני אלך? פשוט תגיד". -”כן" -”סבבה". התלשבתי במהרה, מה שגרם לי להרגיש יותר דחלילי מתמיד, ניגשתי אליו ואמרתי לו "שלא תתנהג לידי מוזר בפעם הבאה שאני רואה אותך, ברור?” “בטח שלא" הוא אמר. שרוע על המיטה נישקתי אותו עדינות ויצאתי החוצה. בעודי צועד בקור העז שמתי לב שעוד הפעם לבשתי את החולצה הפוך.
*כל השמות שונו על מנת לא לפגוע בזהותם של האנשים המעורבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
