מאז שהתגייסתי כמעט ולא הרגשתי צורך לכתוב פה ומכאן העידכון המאוחר הזה.
בקשר לצבא אני יכול להגיד שזה בהחלט חמוד לראות מה שכתבתי בתחילת הטירונות, מאוד מתאים לי (: לא התרשלתי בעשייה הצבאית או ברצינות שלי כלפי עיסוקי, אבל אין ספק שהפוסט שלי מאוד מאוד "צעיר".
הטירונות הייתה תקופה בהחלט בלתי נשכחת וזכורה לטובה, גם אם אני מרגיש שיכולתי למצות את עצמי יותר. אין ספק שאחת הסיבות המרכזיות לתחושה זו היא חוסר המקצועיות של המ"כ שלי. מקומו הוא באחד הגדודים, אולי בפלוגת סיור, אבל לא בתפקיד פיקודי כלשהו. אחת הבעיות הגדולות של בחורים ממוצא רוסי הוא שאחד הדברים שיש להם במשותף הוא אמהות רוסיות שלא מוכנות להרפות מהם ולחתום להם על אישור הצטרפות ליחידות קרביות. לדעתי צה"ל עושה טעות בכך שהוא שואל אותן. חייל שלא רוצה לשרת ביחידה קרבית גם לא ישרת שם. הבחירה הזו שנותנים לאימהות עם בן יחיד רק יכולה לפגוע, מכל כיוון שלא מסתכלים על הסוגיה. מצד אחד היא גורמת לפילוג וסכסוכים בבית, הרבה מעבר לצפוי במקרה וההחלטה לא הייתה ביד האם. מצד שני, במקרה וחייל שחתמו לו אכן נפצע או חלילה נהרג, ההורים מרגישים אשמה כבדה הרבה יותר משהם אמורים.
המ"כ שלי בכל אופן, יוצא לקצונה. שיהיה לו בהצלחה. בצבא לא גדול כמו שלנו זה לא נורא אם המפקדים והקצינים הפחות טובים יאיישו את מערך ההכשרה של תומכי לחימה (למעשה חיילים ללא שום קשר ללחימה). קשה לי להאמין שהוא יחזור כקצין לפלוגה בה הוכשרתי. לפחות לא במיידי.
עוד אני יכול לספר בסיפוק רב שההכשרה שאני עובר עכשיו מדהימה ויש לי סיפוק רב ממנה. אך דווקא בחיים האישיים היו לי מורדות ועליות בתקופה האחרונה. לפעמים הייתי מרגיש שהחברים שלי נסוגים ממני ושהשירות הצבאי הולך לעשות את שלו ולפצל את דרכינו. עכשיו אני די בטוח שזה לא הולך לקרות, אבל תצפית מעניינת היא שבמהלך השנים צברתי לעצמי כמה חברי אמת ומתברר שאף לא ידידת אמת אחת, כאשר אני לא מחשיב את ההיא שהזכרתי פה קודם כידידה.. אבל דווקא היא זו שהכי מזיקה. עדיין יש לי רגשות כלפיה. בעסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
