" אומרים שאת העיניים של המדינה אבל רק את יודעת מה העיניים האלה באמת רואות.
רק את יודעת איפה אפשר לחדור, להחליף סחורה, לפגוע. רק את יודעת מה זה להסתכל שעות במסך והעיניים נהיות כבדות, רגילות לאור הפלורסנט.
את בוהה ברכסים, בציפורים, בזריחה , בשקיעה וחושבת איך הכל ממשיך וסובב ואת צופה על הכל. צופה על מציאות שהופכת לתמונה נעה.
רק את מכירה את הרצון שתישבר השיגרה אבל התקווה שלא יקרה כלום.
רק את מכירה את ההרגשה בזמן אירוע, כשהאדרנלין זורם חזק והלב דופק מהר. מחשבות רצות.. ורק שתזהי אותו..
את מכירה את הסיפוק האדיר שאחרי, את מכירה כל שיח ואבן. יש לך את תחושת הבטן שמשהו לא כשורה.
רק את מכירה את רגעי הנואשות, השמחה, שיחות הבנות ולהעביר משמרות, הקרבה וההרגשה הרחוקה מהבית..
רק את חווה את החויה הכי גדולה, שאת מצילה חיים, שתישאר תמיד איתך ואפחד לא יבין איך וכמה כמוך.
ואת רק ילדה בת 18, ויש לך כ"כ הרבה אחריות, ויש לך את היכולת לתרום, לתרום באמת, לתרום משמעותית.
למרות כל הקושי.. רק את יודעת מה זה להיות תצפיתנית. "