עצרתי שניה, וחשבתי על משהו. אף אחד לא באמת ידע על מה חשבתי. מה שכן ראו שחשבתי על משהו. ראו שמשהו עובר עליי, ועדיין לא אמרו כלום.
מה שנותר לי באותו הרגע, היה להמשיך לחשוב על המשהו הזה. יתהפך העולם אני אפתור אותו. לא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח לי. אז חזרתי הביתה, וחשבתי. המשכתי לחשוב, והמשכתי והמשכתי. עד שהחלטתי שאני עושה הפסקה. ירדתי למטה לשתות משהו. ואחרי בדיוק 3 שעות של מחשבה, נפל לי האסימון. הבנתי את זה. באותו הרגע הבנתי את הבעיה.
הבנתי שכל השינויים, שכל החברים, שכל הצחוקים שבעולם לא ישנו דבר. כי אני פשוט לא אוהב את עצמי.
הבנתי שכל השינויים החיצוניים, עדיין לא שינו את העובדה בה אני שונא את עצמי.
הבנתי שהחבר'ה, אף פעם לא יבינו למה, ויותר מזה לא יוכלו לעזור לי הרבה בעניין. הרי "יבנזונה, הייתי מת להיות כמוך", זה דבר שקל להגיד אותו. ושהצחוקים, זה סתם מעטת חיצונית מזוייפת, מנגנון הגנה שנועד להסתיר.
כי לא קל לי, ואני לא יודע מתי כן יהיה. כי אין יום שאני לא מרגיש לבד, אפילו כשכל העולם איתי. כי אין יום בו אני לא חושב עלייך, על החיוך שלך. ואת לא עוזבת אותי, ההשפעה שלך כל כך חזקה עליי, שלא משנה מה אעשה, על מה אחשוב, תמיד זה יגיע אלייך.
כי את היית זו שהקשיבה לי כשהיה לי קשה, ואת היית זו שנתנה לי את ההרגשה הכי טובה בעולם כשלא היה לי אותה. ומה עכשיו? עכשיו את לא כאן יותר, ואני לא שלם. כי נישבר לי הלב.
לפני יומיים, יצאנו כמה חבר'ה לראות כמה בנות. והאמת שמהתחלה לא הייתי בעד, וחברים שלי ראו את זה עליי.
הגענו, התיישבנו. ואני עסוק בשלי, במחשבות שלי, בדברים שעוברים לי בראש. חצי שעה, שעה, שעה וחצי. עד שבסוף הן היו חייבות שנעלה לדירה של אחת מהן, אל תשאלו אותי למה. לא רציתי. אפילו שראיתי את הבאסה של החברים שלי על הפנים, לא רציתי. ואמרתי לא, כמו שאני רגיל להגיד לאנשים מה אני חושב בפנים, בלי הרבה ריקושטים מפגרים.
שאלו אותי למה, נידנדו שוב ושוב, עד שלבסוף אחת מהן באה אליי ביציאה "Calm Mercury, מי שברה לך תלב?". אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מול אנשים השנה הזו. בשניה אחת, כל ההומר שבי, כל הכוח שלי, כל האגו, הכל התנפץ.
העיניים שלי התמלאו בדמעות, קמתי והלכתי. בלי להגיד שלום לאף אחד. אני לא חושב שאני אשכח את הלילה הזה. לא ביגלל שבכיתי, בגלל הסיבה הפשוטה שאני פתאום קולט כמה כוח יש לך, כמה את חשובה לי, וכמה אני לא חשוב לעצמי בלעדייך.
אני חושב שבאיזשהו מקום, פיספסתי את עצמי. ומה שכואב לי זה שמבחוץ, אף אחד לא רואה, לא מבחין, לא מבין את הכאב.
שיהיה לכם לילה טוב.
שלכם באהבה,
Calm Mercury
בבלוג זה
בכל הבלוגים
