החיים תחת השמש (ומטריה, מדי פעם)

מבט אחרון במראה. דבר לא השתנה. מה שאני רואה יפה. כל כך יפה.הלוואי שדבר בחיים לא ישתנה. בעיקר לא אותו שיער גולש וארוך בעל צבע מיוחד, שבישראל נקרא דבש בהיר, בניו יורק נקרא שטני בהיר, ובלוס אנג'לס נקרא בלונדיני, ואותן עיניים ירקרקות-תכולות, ואותו עור שזוף וחלק.

מזל שאני טסה ללוס אנג'לס, ככה השיזוף ירד עד שאני אגיע לניו יורק. אוה, אותם הרהורי הטיסה הרגילים שלי. פסעתי בזהירות לעבר הכיסא שלי. צעדים זהירים, ביישניים, מפוחדים.

אני אציג את עצמי.שלום, שמי בישראל הוא אלה, בלוס אנג'לס ג'ן ובניו יורק- ג'ניפר, אני בת 16 וחצי, ואם אתם מספיק אינטיליגנטים, בטח כבר הבנתם, שיש לי משהו כמו פיצול אישיות.

כן, אפשר לקרוא לזה כך. אבל גם אפשר לקרוא לזה חלקים ממני  מהאישיות האמיתית והמורכבת שלי,פיסות פאזל מאלה ג'ניפר כהן טיילור האמיתית. "אבל בעצם, מי אני באמת?" תקפה את מוחי מחשבה נועזת, שנקטעה שנייה לאחר שצצה, אולי בגלל שלא התחשק לי לחשוב על כך, ואולי בגלל הבחילה הרגילה שתקפה אותי.

"אלוהים, כל כך הרבה טיסות ועדיין יש לי בחילות נוראיות כל פעם" חשבתי, והתחלתי לספור את השניות עד הנחיתה, אך לאחר רגע, קפצתי במקומי, ובטעות תקעתי את רגליי בגב מושבו של הנוסע שיש בכיסא מלפני. תגובתו לא אחרה לבוא, ובערך אחרי 10 שניות, הוציא את ראשו בחור יפהפייה, שהחל לרטון כמו זקנה עם משהו בפרקים. מלמלתי כמה סליחות, ובשיא העדינות, הוצאתי את תיק הטיסה שלי, ורצתי לשירותים.

ברגע שהגעתי לשירותים, התחלתי במלאכה הקשה של להפוך את אלה לג'ן. התחלתי בתסרוקת."שיער פרוע זה כזה לא ג'ן" טענו מחשבותי, ומיד שלפתי את המחליק המיוחד שלי, שעובד על סלולות ענקיות. במומחיות ובמהירות גרמתי לכל הקיבוצניקיות הדוחה והמלוכלכת לנשור משיערי המקסים. למזלי, גם החכמתי להביא ספוג קטן, ושפשפתי איתו אזורים שנראו כהים מדי, או שפשוט מגעילים מדי. לאחרי שהסתיים שלב זה, פניתי למזוודה הפצפונת. בתוכה נחו שורטס ג'ינס קצרצרים , גופייה ורדרדה עם תחרה מקסימה, וכפכפי אצבע. פשטתי את גופיית הסבא הלבנה, שורטס החאקי מלאי הכיסים והנעליים התנ"כיות שכיסו את גופי, ולבשתי את תוכן המזוודה מהירות, ובמבט מהיר במראה, הוחלט שהסתפורת תיהיה חלקה ובקצבותיה בקבוקים עדינים. בזריזות שלפתי את ה"בייבי ליס" שלי , שכמו המחליק מופעל על סוללות, מהנרתיק שתפרתי לו (כמובן שאחרי שסיימתי לתפור אותו הסתובבתי בערך חודש עם אצבעות מלאות בדקירות ופצעים). לאחר שארגנתי את התלתלים, שלפתי את עגילי הלב הפצפונים והחמודים, צמיד העור הורוד, והשרשרת הכסופה והעדינה.

להשלמת המראה, סוכרייה על מקל פשוט התאימה. יצאתי מהשירותים בצעדים נשיים ועדינים, שחשפו את רגליי. מיד חל שינוי.

ברגע שהתיישבתי במושבי, הבחור שמקודם רטן כמו ישישה, התחיל לחייך אלי ולשאול אותי שאלות. השתקתי אותו במעשה המגעיל אבל החזק ביותר שאפשר להשתיק בעזרתו אנשים. שתקתי וענדתי את אוזניות הMP שלי.

כעת, לאחר ההקדמה הכל כך ארוכה, והבהחלט ארוכה מדי, אוכל לספר לכם מעט על עצמי... כלומר, על ג'ן ואלה וג'ניפר. סתומרת, עליי, אבל... לא משנה. אני פשוט אעסוק בדבר השני הטוב ביותר לבחורה כמוני (שום דבר, אבל שום דבר! לא מנצח שופינג) , פטפוטים. והפעם, בניגוד לבדרך כלל, פטפוטי סרק.

נולדתי בארץ. כלומר, בארץ ישראל, ואפילו גדלתי שם, עד גיל שבע, אולי אפילו שבע וחצי. עד שזה התחיל. פתאום אמא שלי נהייתה עצבנית וכועסת, וטענה תמיד שאין לה מספיק חופש. אבא שלי תמיד היה עונה לה משו בסגנון "יותר מדי חופש, זה מחלה אמיתית" והולך לקרוא, או למועדון הקריאה שלו. ואז זה פשוט קרה. זה היה בלתי נמנע. הם התגרשו. בתכ'לס? הייתי מאושרת. עוד יותר מאושרת כגיליתי שאמא תגור בלוס אנג'לס, ואבא בניו יורק, ושחמש חודשים אני אגור אצלה, וחמש חודשים אצלו. חודשיים הייתי אמורה לבלות בארץ, דבר שלא יצא עד השנה, שסוף סוף הורי נתנו לי. הם תמיד התלוננו שהם רוצים אותי בחופש.

רגע, דילגתי על קטעים חשובים. נחזור לזה שההסדר סודר, וטסתי לאמא שלי. בבית הספר החדש, היה קל לי. תמיד דיברנו אנגלית בבית, כי לאבא היה יותר קל (הוא היה אמריקאי במקור). הכרתי בנות חדשות. הכרתי את פטרישיה וטרישיה, אחיות תאומות, בלונדיניות וזוהרות, את בריטני, שהייתה רזה, גבוהה ואפילו עוד יותר בלונדינית, את אשלי, שהייתה שטנית ובעצם, די השפוטה הסמרטוטית והיחידה שלא הייתה עשירה בחבורה שלנו וכמובן, הכרתי את ג'סיקה. ג'סיקה הייתה כל כך מדהימה, שאי אפשר לתאר. כל הדפים בעולם לא יספיקו. היא הייתה מעודדת בחבורה שלכיתות ה'-ו' מכיתה ב'. היא הייתה כל כך בלונדינית, כל כך עשירה, כל כך מקסימה, והייתה המלכה שלנו. עד שעזבה, בתחילת החטיבה, לקנדה. ואז אני הפכתי לג'סיקה. תכלס? אוהבים אותי יותר. ואאני לא אומרת את זה מ"צניעות". פשוט זה היה ככה. אני עדיין ניראת חלק מהם, וחלק מהרגילים, יש לי גוף, פנים, שיער וכמובן שפתיים מושלמות, אבל אני לא בלונדינית. אני עשירה, אבל לא מגיעה בפרארי נוצצת לבית הספר. (לא כי אין לי כסף, פשוט יותר בא לי על חיפושית פולסוואגן חדשה וורודה) אני פשוט המלכה, ועם זאת נתינה.

הסיפור עם ניו יורק הוא... הולי קראפ! כמעט שכחתי את טום!! טום, הוא הבחור הכי שווה בבצפר, אולי זה בגלל העיניים הירוקות והמדהימות שלו, אולי בגלל השרירים שלו, אולי בגלל הכסף שלו, במראה שלו, השיער השחור עורב המדהים שלו, אולי במבט שלו, שתמקד רק בך, ואולי פשוט...בגלל...שהוא... הוא... טום פארקר כזה! הוא שישניק, ששמינסטיות ושביעיסטיות מנסות להוציא ממנו חיוך. והוא נדלק עלי. כן, עלי! לפני שנתיים, בשיעור כימיה משעמם אחד, שזווגתי להיות זוגתו בשיעור, הרגשתי יד עדינה אך גברתית אוחזת בידי ומעבירה לשם פתק : "אני שפוט יכול לשחות בעיניים שלך. תתני לי? היום , הנוטריה המרקדת, 19.30". ברור שבאתי. ומאז ... מאז אני שלו.

ובקשר לניו יורק... וואו... העיניים שלי כמעט נעצמות... לא ידעתי שאני כל כך עייפה... אולי מחר אני אספר הכל? במילא יש עוד 10 שעות טיסה, ואני אשן רק שלוש שעות! בבקשה? תודה!!! מחר, הכל מחר!

פרק ראשון, DONE

סלינה