החיים תחת השמש (ומטריה, מדי פעם)

עין ראשונה נפקחת. מסביב הכל חשוך, אבל מואר. הרבה רעשים. אני שומעת תינוק בוכה, אני שומעת מהשהו נקרא, ומישהי צורחת. עין שנייה נפקחת. אני רואה מולי את הבחורה שבעטתי לו בכיסא אתמול. הוא מלטף לי את הפנים. כשהוא מביא שהתעוררתי, הוא נסוג לאחור. ואז, בדיוק מה שהייתי צריכה. הקברניט הדביל, שניסה להתחיל איתי, אומר ברמקול " בגלל תקלות קלות, אנו ננחת בפריז לחצי יום, ונחליף טיסה, לטיסה מספר 773.תודה על ההבנה".

חייכתי אל עצמי. פריז? מתאים לי. הבטתי לרגע בשעון שלי. ציפיתי לראות שכבר שתיים עשרה בבוקר, לפחות, אבל התברר לי שכרגע רק חמש לפנות בוקר, ושבעצם ישנתי רק שעה אחת. יופי לי. הבטתי בחלון, ותמכתי בידי בלחיי. היא הייתה רטובה, ולאחר שהבטתי באצבעותיי, התחוור לי גם שהיא שחורה ממסקרה שהיא נזלה. כנראה בכיתי מתוך שינה. לקחתי את תיק הטיסה שלי, ורצתי לשירותים.

"אלוהים!!! אני נראת כמו סמרטוט רצפה! יותר גרוע מסמרטוט רצפה! כמו זבל! לא, כמו המיץ שנוזל מהזבל!! לא, כמו הפיטריות הרעילות שצומחות מהמיץ של הזבל!" חשבתי לעצמי, מעודדת את עצמי. בגדיי היו מקומטים, שיערי סתור ומבולגן, פני מרוחים שמן שחור-פרפר." זה אף פם לא קרה לי בטיסה, זה אף פעם לא קרה לי! " חשבתי לעצמי, בזמן שהרטבתי חתיחת צמר גפן במסיר איפור, וניקיתי את פניי. את חלב הפנים לקח לי 10 דקות שלמות למצוא, אבל גם אז הסתדרתי. החלפתי במהירות בגדים לסטרפלס סאטן ורדרד ולחצאית מיני שחורה. לאחר דקה, הבנתי שהכפכפים אינם מתאימים, ולמרות שחם, לבשתי מגפי זמש ורדרדים יפהפיים.

הפעם, סידרתי את הפוני הסורר שלי, כך שנפל בצורה נשית על עיניי, והחלקתי אותו. כמובן שגם את שאר השיער החלקתי, אחרי שסרקתי אותו. מהכיס גדול ביותר בתיק הטיסה שלי, הוצאתי את הגלוס, השקוף והנוצץ שלי. נכון שורוד היה מתאים לפה, אבל השפתיים שלי מושלמות, בשרניות, מעוגלות, בעלות צבע יפהפייה, כאלה שכולם אוהבים. (בעיקר טום, ואדוארד, ולאחרונה אור) ואני ממש לא רוצה להסתיר אותן. צללית כסופה ורודה התאימה כאן, והבליטה את עיני. שלפתי את המסקרה והעיפרון השחור, וחיש קל ציירי פס וצבעתי את ריסיי. לא רציתי לראות משתדלת, אבל נראתי משתדלת, אבל בתכלס? זה ממש לא עניין אותי. רק רציתי להתיישב במושב העור שלי (מחלקה ראשונה, יו נואו..) ולסעוד את ליבי בסלט ענקי. ורק שתבינו, זה לא בגלל שאני רוצה סלט. נכון, אני אוהבת סלטים, אבל הייתי מתה לאיזה פיצה פפרוני ענקית, או שהמבורגר. אבל הצמחונות שלי לא מאפשרת לי, אז מה שנשאר זה סלט. חוץ מזה, שאין פיצות בתפריט הפלצני של המטוס הזה...

התיישבתי במושב, ושיכלתי רגליי. יכולתי לחוש את מבטיהם של כל הצעירים וחלק מהמבוגרים שהיו במטוס, מטיילים על גופי, כמו דקירות. הרגשתי אותם, הן הכאיבו לי, אבל גם, בצורה חולנית כלשהי, נעמו לי.

הבטתי בחלון. פניי השתקפו שם. הפנים של קפטנית המעודדות של בצפר "פרנצ'סקו" בלוס אנג'לס, והשונאת מעודדות בחלק השני של המדינה. יש לנו סידור מעניין כזה בקבוצת המעודדות. חצי מהשנה אני הקפטנית, ובחצי השני קימברלי היא הקפטנית. אם יש ריקוד נורא חשוב, שרוקדים במשך השנה, ואני רוקת אותו בתחרות, קים מקבלת תפקיד צדדי. אם להפך, אני מקבלת אותו. תפקיד כזה , שאף אחד לא שם לב להעדרו . נו, טוב, שיהיה...

בקשר לניו יורק...

נעים להכיר , ג'ניפר, ג'ניפר טיילור. נשיאת מועדון הכתיבה של תיכון "לה טאור", נשיאת מועדון הקריאה של תיכון "לה טאור", ונשיאת מועצת תלמידים של תיכון "לה טאור". וואו, כשחושבים על זה ככה, אני נשיאה של יותר מדי דברים... בעלת ממוצע 4.0 (כלומר, לא תמצאו ציון מתחת לA+), משקפיים מלבניים ואינטילגנטים, שהזכוכיות שלהם זה זכוכיות רגילות ולא זכוכיות משקפים ("לכולם במועדון הקריאה והכתיבה יש משקפי קריאה. זה יפה, אינטילגנטי ומרשים. יהיה לך כאלה." אדוארד טיילור. פלצן, מעצב פנים, והאב של הבת הכי שווה ביקום) הבילויים שלי, זה לשבת עם כל המועדון קריאה או הכתיבה (הרכב התלמידים דומה), עם כוסות יין מרלו אדום , סביב ספר, או משהו שמישהו כתב. גרדתי בראשי וחייכתי לעצמי, כשנזכרתי בנשיא המחליף, אדוארד המילטון. הוא חכם, הוא בלונדיני עם עיניים כחולות, הוא שווה, והכי טוב- הוא שלי. ורק שלי.

נכון, הבנות תמיד רוצות חבר, שכותב שירים, קונה זרי פרחים, מתנות ובונבונירות וחושב שאת הכי יפה בעולם? אז לי יש אחד כזה.

אני אוסיף אחר כך בעריכה, ממהרים אותי