לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


When a child is born into this world it has no concept of the tone, the skin, is living in

Avatarכינוי:  מֵנִיקִין אִשַׁה

גיל: 18



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2012

משהו בחיי הולך להשתנות



עברו כבר שמונה חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, ועכשיו זה מרגיש לי קצת כאילו נטשתי את הבית. הרי המקום הזה היה כאן בשבילי מגיל חמש-עשרה, ועבר איתי את כל כאבי הלב שעברו עליי במשך הזמן הזה. את עומר ואת כל ג' ואת יונתן וכל צוף ונטע וכל הפנים היפות והרגעים המדהימים והבלתי נסלחים שהרגשתי. אז אולי, רק אולי אאפשר לעצמי לדמות את זה לחזרה הביתה, אחרי מסע ארוך מלא בגילויים חדשים. איזו קלישאה שחוקה, אה? בכל מקרה, אני קצת רוצה לספר על כמה רגעים שנוצצים לי בשמיים האלה שנקראים השנה שעברה עליי... בעיקר כדי לסדר אותם באיזשהו מקום. שיהיה להם רישום. לדעת שהם לא רק איזה זיכרון עמום שאולי היה רק חלום.
אז זה הולך ככה.

- המילה 'אונס' היא כל כך גדולה ומאיימת. כשאני כותבת אותה אני תכף מקבלת צמרמורת והידיים מתחילות להזיע וג'ולה ירוקה נופלת לי מהגרון ישר לתוך בית החזה, ואז... אז אני נזכרת שאת המעגל הזה סגרתי. שהשנה סגרתי את המעגל שלי עם ג'. סופית. ואז השפה עולה טיפה לכיוון הלחי הימנית. יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, כשהחלטתי להגיד לו בדיוק כל מה שאני מרגישה, את כל מה שהרגשתי - את מי הוא חושב שהוא לעצמו שהוא חשב שהוא יוכל לגאול אותי מעצמי, מהפחד שלי מזין בגלל אח מתעלל, כשהוא היה מתחכך בי כולו עירום ואני רק ביקשתי שלא. כשמעולם לא אמרתי כן. איך שבכל פעם שהייתי נפרדת מבחור אחר ומרגישה אפסית, כשרק רציתי לפגוע בעצמי, הייתי חוזרת אליו ובוכה ובוכה כשהיינו מזדיינים, והוא בכלל לא שם לב. ואיך הוא היה על סף הבכי והתחרט ואמר שהלוואי וכל זה לא היה קורה. שהוא אהב אותי, ושהוא לא התכוון... אבל מצד שני מי בעצם כן מתכוון להיות מפלצת? אז כן, זה מאחוריי, "היי, הרבה שנים עברו מאז, ואני כבר סלחתי לך. אז תהיה סלחן לעצמך גם אתה", ובכל זאת... בכל זאת אני עדיין דומעת כשאני חושבת על כל אלה והג'ולה רק גדלה ומבעבעת. אבל לפחות יודעת שאת הפנים שלו לא אצטרך לראות יותר, ואחרי שנזכרת בזה - הג'ולה חוזרת להיות רק סדק. ואני שמחה.

- כל השנה חוויתי רק שני התקפי זעם. שזה עצום מבחינתי, כי פעם הם היו ברמה השבועית. למדתי לקחת דברים יותר בקלות, פיתחתי הומור עצמי, הבנתי שאני לא יכולה להיות נאהבת על ידי כולם ובטח ובטח שלא יכולה לאהוב את כולם, ושזה בסדר. באמת. אפילו שהעליתי חמישה-עשר קילוגרמים (כן כן...) השנה, הקולות בראש שלי כבר לא כל כך שונאים אותי כמו פעם. למען האמת, בחודש האחרון הם אפילו אוהבים. אבל אולי, אולי זה כי הייתי במקום שאנשים אהבו אותי פשוט כי הייתי אני. בנוסף, את מספר הפעמים שפגעתי בעצמי השנה אני יכולה לספור על יד אחת, וכך גם מספר הבחורים שנישקתי. עכשיו כשאני חושבת על זה, ההקבלה הזו די מצחיקה. אולי יש קשר בין השניים...?
בכל מקרה, האנושות הפתיעה אותי השנה. גיליתי שאמנם יש אנשים שיקטינו ראש רק כדי לחסוך לעצמם טרחה, ומצד שני גיליתי שיש כאלה שיפרצו את הגבולות ויידעו לעשות הכל כדי לעזור למי שבאמת זקוק, בעיקר מטוב לב ומכוונה טובה. וזה נשמע כמו הדבר הכי מובן מאליו בעולם, אבל עד השנה לא באמת הבנתי כמה סוגים של אנשים יש בעולם, וכמה ריקבון מצד אחד וחמלה מהצד האחר יש בכדור הארץ הזה שלנו. שהדברים הם כל כך פשוטים וכל כך מורכבים מכל הצדדים, והלוואי שתמיד יהיה בי כוח להטות את המאזניים לצד שבו אני רוצה להיות.

- פגשתי אנשים מיוחדים עם כוחות עצומים. אנשים שלא מסוגלים לגרד לעצמם באוזן כי אין להם ידיים אבל מסוגלים לצאת להציג ציורים שלהם בתערוכות ברחבי העולם, כשכל מה שיש להם בעולם זה הפה. אנשים שצריכים לסמוך על אחרים שייקלחו אותם וילבישו אותם, יאכילו אותם וייתנו להם סיגריות ובכל זאת מלאים באישיות מרתקת ובחיות כדי לחיות כמו בני אדם, ושיקבלו אותם כמו שהם.
האמת שזה מצחיק, כי כשהתחלתי לשרת במקום השירות שלי, במשך החצי השנה הראשונה שלי שם, לא הצלחתי לראות אותם בתור נכים. לא הצלחתי להבין באיזה גהינום הם חיים. ראיתי אותם כאנשים רגילים לחלוטין, שפשוט מתקשרים ומהלכים אחרת. עד שלפתע זה היכה בי. דיברתי עם אחד מהחניכים שלי והוא סיפר לי שהוא משותק מהכתפיים ומטה, ומלבד זה שהוא משותק, הוא גם לא מרגיש כלום. שום נגיעה בעור. שום דבר. ואז שאלתי אותו את השאלה המוזרה והכי חסרת טקט שעלתה לי בראש: "אז אתה בעצם מרגיש כמו ראש מרחף באוויר?" והוא הסתכל עליי, נשף מהסיגריה שננתי לו, חייך ואמר: "יש לי תחושה של משקל. אני מרגיש שקיים שם משהו למטה, אבל במקום שזה ירגיש חלק ממני, זה מרגיש כאילו הניחו טונות של בטון עליי." והוא המשיך להזיז את היד שלו בעזרת הכתף, התנשף קצת, וסיים עוד משחק של סוליטר במחשב. ומאז, מאותו הרגע, הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי במקום. שאני לא סתם מעבירה את הזמן שלי בלדבר עם אנשים ובלעזור להם לאכול. אני חלק מהחיים שלהם, ובאיזשהו מובן, גם חלק מגופם.

- לפני שבוע נפטרה סבתי היחידה, הסבתא היחידה שאי פעם הייתה לי. היא הייתה מבוגרת מאד, וסבלה מאד. כמעט ולא בכיתי, בעיקר כי כבר שנתיים אני חושבת שעדיף לה כך, והרחקתי אותי ממנה. זה היה קשה מדי לראות אותה, וככל שראיתי אותה ככה, הזיכרונות שלה בתור אישה בריאה נדחקו וכמעט נעלמו. אתמול, בתום השבעה, נברתי עמוק בתוך הראש ונזכרתי בכל הדברים הקטנים שהיו לנו ביחד. איך היינו שוכבות במיטה ביחד ומדברות, משחקות בסלון, יושבות במרפסת וצוחקות. מקלפת תפוחים ומחלקת אותם לרבעים, יושבת ליד מכונת הכביסה ותופרת. בכל פעם שאמא ואני היינו מתווכחות, היא מיד הייתה יוצאת להגנתי, "ל-סה פיטיצה". מספרת איך שהמוות לא מפחיד אותה. אישה אלגנטית, בעלת הומור וחיוך משגע. אישה יפהפייה. גם במותה היא עדיין נראתה כמו הסבתא הכי יפה שאי פעם ראיתי, עם עור עדין, רך ונוצץ, פשוט מאד עצובה. אישה מאד יפה, עם חץ בתוך הלב. די





בכל אופן,
הייתה לי שנה מדהימה. אני סוגרת את כל הכפתורים בחולצה והולכת.
ממשיכה הלאה מכאן. ואפילו לא מתביישת להגיד ש
בגדול. סבבי
נכתב על ידי מֵנִיקִין אִשַׁה , 13/8/2012 17:24  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,097

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למֵנִיקִין אִשַׁה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מֵנִיקִין אִשַׁה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)