"אלונה.. קדימה! , קומי
תעמדי זקוף, כאילו שכלום לא קרה
תאספי את הדמעות שלך..פרידה היא כואבת,
עם הזמן היא חולפת ,כלא הייתה.
תחשבי על דברים אחרים,על זה שליאור לא יושב ובוכה עלייך עכשיו,
ומה עם הדוגמנות שכלכך רצית ללכת ? "
"לא יודעת,שלחתי להם תמונה..עדיין לא ענו,
ועזבי אותי מזה,מזה שווה לדגמן להנות בלי הבנאדם שאת אוהבת"
"זה לא קשור אלונה!! הדוגמנות זה בשבילך,
כי זה משהו שאת אוהבת לעשות,לא להראות לו או לכולם כמה את טובה ויפה"
"את לא מבינה כלום תמר,כלום אבל כלום! ובחיים לא תביני..עכשיו עופי"
"אני לא מאמינה שככה את מתיחסת אליי,אחרי שההיתי איתך פה שעות על גבי שעות!
ועזבי את זה שכל המכנס שלי רטוב מהדמעות שאת בוכה לשווא"
"פשוט לכי" והמשיכה לדמוע.

כלכך התרגשתי.
ההייתי לבד באמצע החשכה עם ליאור.
בחיים לא הרגשתי כלכך מוזר,כלכך מעופפת.
"ליאור לא יודעת,אני חושבת שאני צריכה ללכת"
"לא,אבל אמרת שאת סתם כאן"
"האמת שאין סתם"
"דברי"
"אני לא יודעת נו..אוף"
פשוט התאיישתי .
הוא ניגש אליי ונתן לי חיבוק גדול.
"את יכולה לסמוך עליי"
בחיים אבל בחיים , לא הרגשתי ככה בגלל חיבוק.
הרגשתי כאילו אין כולם,כאילו שום דבר לא קיים חוץ מהאוויר החם שאני נושמת עכשיו.
שלא אכפת לי משחר,שלא אכפת לי מאלונה, שאכפת לי רק מהקירבה הזאת,
הקירבה שכל הזמן דמיינתי,וכרגע היא מתקיימת.
"ליאור תחבק אותי חזק בבקשה" ודמעתי,כן העיינים שלי התחילו לבכות.
אני לא יודעת אם זה מהחיבוק,מהמערבולות רגשות שלי,אולי מהכאב שהוא לא היה כאן עד עכשיו איתי
או שבעצם בגלל ששחר עכשיו לבד,ואני מתחבקת לי כאן להנאתי.
"אני אחבק אותך כמו שתרצי,אני גם רוצה בזה".
התחבקנו בערך כעשרים דקות,לא רצינו לעזוב,לא להרפות את הרגע הזה.
כשהפסקנו הורדתי תראש,שלא יראה שאני בוכה,וכל הכתף שלו רטובה,וגם קצת התביישתי ממנו.
"היי,תרימי את הראש",ושוב נגע בסנטרי..כמו בפעם ההיא.
"למה את בוכה?, ליאל שלי,מה קרה?"
חייכתי ואמרתי לו "ליאור שלי" ..ושנינו חייכנו.
"אני פשוט מרגישה נורא,בגלל שחר"
הוא הרים את הגבות שלו והניח לי,"מה שחר?, אז כל זה היה סתם? חשבתי שאת לא אוהבת אותו"
"לא לא..אני לא , פשוט הוא שיכור עכשיו בגללי..כי..כי..נפרדתי ממנו"
"הא אני מבין"ענה עם פנים שנראות מלאכיות מתמיד,כאילו האושר פתואם רוכן בתוכו,אבל הוא מסרב לצאת החוצה
להקרין רגשות שמחה.
"תראי,אני שמח שנפרדת ממנו,אבל אני רוצה לעזור לך"
"למה אתה שמח?"
הוא הביט בי,ואמר "כי יש לי משהו אלייך,כי תמיד היה"
הסמקתי כלכך,לא האמנתי למשמע אוזניי.
"גם לי ליאור,לא יכלתי להיות איתו יותר,ועכשיו הוא שולח לי הודעות והוא שיכור ואני לא יודעת מה לעשות תעזור לי"
"קודם כל,תנשמי אוויר,ודבר שני"
בלי ששמתי לב,הוא התקרב אליי,כלכך קרוב,הוא נגע בשפתיי,
הוא נתן לי נשיקה רכה,מאוד רכה , יכלתי להרגיש את ההתרגשות ברוח הקרירה שהעיפה את שערי.
לאחר מכן,הוא קירב אותי אליו,עוד ועוד,עד שכבר שנינו ההינו עמוק בתוך מערבולת רגשות אין סופית.
התנשקנו.
לא יודעת להסביר את התחושה שהרגשתי באותו הרגע,מהרגע שההייתי שם,עד לזה שזה קרה.
בחיים לא הרגשתי ולא ארגיש ככה.
אחרי המון רגעי להט, פשוט הפסקנו והבטנו אחד בשני ללא הרף.

עמוק עמוק לתוך העיינים,אפשר היה לטבוע פנימה.
ושוב התחבקנו,כמו שבחיים לא,בחיים לא הרגשתי ככה.
אני על ענן עכשיו,על ענן גבוה בשמים בין מלאכים,בריחוף.
אני מרגישה שעכשיו אני בשיא,אני עולה במדרגות הגבוהות,עם כלכך הרבה דלתות
ופתחתי את הדלת הנכונה,את הדרך הנכונה שחייכתי לה זמן רב.
"עכשיו בואי אני יעזור לך,נלך אליו לבדוק תעניינים"
"חכה שניה,יש לי שיחה"
"חח מזה הצילצול הזה.."
"שב בשקט חחחח "
"הלו"
"ליאלוש"
"היי רוני"
"שקט,קרואים לי רון לא רוני"
"אתה כן רוני חחחחח .."
"טוב אחי"
"חחחחחח.."
ליאור הבחין בציחוקוקים שלי עם רון,
וזה לא מוצא חן בעייניו כלכך.
"ליאל סיימי כבר נו בואי"
"בסדר בסדר"
"רון נדבר אחרכך,אני לא יכולה כרגע..מתה עלייך ביי"
כל הדרך ,עד שחר,התחבקנו החזקנו ידים,כמו שני ילדים שבחיים לא ידעו אהבה.

השעה הייתה מאוחרת,
והרגשתי לא בנוח לצלצל לשחר בבית.
אבל הרגשתי מחויבת לזה..
צילצלנו פעמיים.
והעובד בבית שלהם פתח לנו.
"היי שרון,אני מצטערת על השעה,
אני פשוט דואגת לשחר"
"לשחר? אין לך מה לדאוג
הוא בחדר שלו,ולא יוצא משם כבר מהצהריים"
"אתה רצייני? תביאי לי לעלות אליו בבקשה"
"לכי.. ומי הבחור הזה?"
"חבר שלו"
"טוב תעלו ,שאת יוצאת תשאירי תמפתח מתחת לעציץ"
"בסדר בסדר תודה"
"ליאור אני פוחדת קצת לעלות לשם..
מה נעשה?"
"יהיה בסדר, פשוט בואי נדבר איתו שירגע קצת,
נשטוף לו תפנים חחח "
"די לא מצחיק"
עלינו לאט לאט אל עבר המדרגות.
לא שמעתי מוזיקה רועשת,
לא שמעתי קול בכי,
לא שמעתי לחישות,
לא שמעתי צעדים,
לא שמעתי אנחות,
לא שמעתי כלום.
שמעתי שקט.
הרי קול השקט, הוא הקול הצורם ביותר..
נגשתי לפתוח את הדלת.
שחר שכב על המיטה ללא תזוזה.
הוא הביט אל התקרה,
עיניו הכחולות היו אדומות,והוא נראה חלש נורא"
בחיים לא חשבתי שאהבה אליי,יכולה להכאיב כלכך.
"שחר.." לחשתי.
הוא הזיז את ראשו אליי,הוא היה נראה נורא,כמו שתיין.
"לכי"
"אני לא רוצה ללכת!"
"ומה ליאור עושה פה? לכו!!!"
פתואם השקט הפך לזוהמה גדולה,לצעקות
הוא השתגע,הוא התחיל לזרוק עליי את כל הכריות שלו
ואמר לי להניח לו למות לבד"
ניסיתי לחבק אותו ולומר לו שאני בחיים לא ישאיר אותו לבד
והוא התחיל לבכות נתן לי לחבק אותו וזרק אותי אל הריצפה.
ברגע זה ליאור ממש התעצבן ואמר לי שנלך.
"ליאור..תשכח מהכל בסדר? תלך"
"מה ליאל?"
"אני לוחשת לך,תדבר בשקט..
אני לא רוצה להכאיב לו,אני מעדיפה להיות רדומה מהעולם הנפלא הזה,מעולם האהבה
ולא להרדים אותו לנצח"
"אני לא מאמין שאת מוותרת עלינו בקלות,
הוא יצטרך להבין מתישהו שאת לא אוהבת אותו"
"בסדר,לא עכשיו אבל..עדיף שנעזוב את זה עכשיו"
"את נשארת לישון פה?"
"כן.."
הוא הביט בי,במבט כאוב והלך.
"אל תשכח לשים תמפתח מתחת לעציץ"
הוא אפילו לא העיף בי מבט והלך.