וואו, יש לנו המון להספיק אז...שנתחיל?

המלצות:

לכל המלצה על ספר בחלק הראשון של ההמלצות יופיעו מספר מרכיבים: תקציר, פרק ראשון ורמת ההמלצה.

ארטמיס פאול

תקציר:ההיסטוריה האנושית כבר ידעה שודדי ים שעשו הכול כדי להשתלט על אוצרות זהב לא להם, אבל רק ארטמיס פאול, גאון מחשבים בן 12, הגה את הרעיון המבריק לשדוד את זהב הפיות. ארטמיס פאול, גיבור הסיפור, הוא נצר לשושלת ברוני פשע ידועה, וכפי שתיווכחו בעצמכם, הוא גם המסוכן וחסר המעצורים שבהם. אחרי ש"חרש" את האינטרנט ואסף כל בדל מידע על "העם" (הכוונה לעם הפיות, כמובן) דבר לא יעצור אותו מלהגשים את היעד – השגת זהב! באירלנד, שהיא מולדת הפיות, יודע כל ילד שאצל עם עם הפיות יש לכל פיה מלאי זהב נסתר משלה. ארטמיס פאול הוא זה שגילה שכל פיה נושאת עמה אוצר נוסף: ספר זעיר ומיוחד בשפת השדונים, המכיל מידע סודי ויקר מפז. בספר כתובים הכללים והעקרונות המנחים את חיי הפיות. ארטמיס מצליח להשיג את הספר, מפענח את סודותיו ואף חוטף את הפיה הולי שורט. למזלו הרע מסתבר שחטף את הפיה הכי פחות מוצלחת מבחינתו – פיה נועזת בדרגת סרן במשמר הלפריקונים. מזימתו של הגאון הצעיר לדרוש כופר זהב תמורת חיי הפייה מתחילה להסתבך, ובנוסף הוא אינו מעלה בדעתו שגם פיות מסוגלות בשעת הצורך "להוריד את הכפפות" ולהפר את הכללים...

פרק ראשון:הוֹ-צִ'י-מִין סיטי בעונת הקיץ. חום מעיק לכל הדעות. אין צורך לומר כי ארטמיס פאול היה מסרב להשלים עם אי-נוחות שכזאת, אלמלא היה מדובר במשהו מאוד מאוד חשוב. חשוב לתכנית שרקם. השמש לא התאימה לארטמיס. הוא לא נראה במיטבו תחת קרניה. השעות הארוכות שבילה מול מסך המחשב הלבינו את עורו, ובאור היום הוא נראה לבן כערפד, וקצר רוח כמעט כמוהו. "אני מקווה שזו לא עוד אזעקת שווא, באטלֶר," הוא אמר בקול חרישי. "במיוחד אחרימה שקרה לנו בקהיר." זו הייתה מעין נזיפה עדינה. הם נסעו אז לקהיר על סמך רמז מהמודיע של באטלֶר. "לא, אדוני. הפעם אני בטוח. נֶגוּיִין שוּאָן הוא איש טוב." "מממ," מִלמל ארטמיס, שלא השתכנע. עוברים ושבים ברחוב אולי היו נדהמים לשמוע את הבריון האירו-אסיאתי פונה לילד בתואר "אדוני". זה היה, אחרי הכל, האלף השלישי. אבל הקשר ביניהם לא היה קשר רגיל, והשניים האלה לא היו תיירים רגילים. הם ישבו מחוץ לבית קפה ברחוב דוֹנְג-קָאי והתבוננו בנערים המקומיים שרכבו על טוסטוסים והקיפו את הכיכר. נֶגוּיִין איחר, ופיסת הצל העלובה שהטילה השמשיה לא שיפרה במיוחד את מצב רוחו של ארטמיס. אך זו היתה רק הפסימיות היומית שלו. תחת המבט הזועף הסתתר ניצוץ של תקווה. האומנם תניב הנסיעה הזאת תוצאות? האם הם ימצאו את הספר? אסור לקוות ליותר מדי. אחד המלצרים נחפז לשולחנם. "עוד תה, רבותי?" הוא שאל והשפיל את מבטו. ארטמיס נאנח, "תחסוך ממני את ההצגה הזאת ושב." המלצר פנה באופן טבעי לבאטלר, שהיה, אחרי הכול, המבוגר ביניהם. "אבל, אדוני, אני המלצר!" אַרְטֶמִיס דפק על השולחן. "אתה נועל נעליים עשויות על פי הזמנה, לובש חולצת משי ועונד שלוש טבעות זהב. אתה מדבר אנגלית במבטא אוקספורדי קל וציפורניך עדיין מבריקות ממניקור. אתה לא מלצר. אתה איש הקשר שלנו, נֶגוּיִין שוּאַן, ובחרת בתחפושת הטיפשית הזאת כדי לבדוק בחשאי איזה נשק יש לנו." נֶגוּיִין התכווץ. "כל זה נכון. מדהים!" "לא ממש. סינר מרופט עדיין לא הופך אותך למלצר." נגויין התיישב ומזג לעצמו מעט תה מנטה לתוך סִפלון חרסינה. "תרשה לי לעדכן אותך בעניין הנשק," המשיך ארטמיס. "אני אינני חמוש, אבל באטלר... אה... המשרת האישי שלי, נושא אקדח זִיג זַאוֶור בנרתיק הכתף שלו, שני סכיני הטלה במגפיים שלו, אקדח כיס כפול-קנה בשרוול שלו, חוט חניקה בשעון שלו ושלושה רימוני הלם מוסתרים בכיסים שונים. עוד משהו, באטלר?" "האַלָה, אדוני." "אה, כן. אַלָה עם מֵסָב בקצה, בתוך החולצה שלו." ספל התה רעד בידו של נגויין. "אל דאגה, מר שוּאָן," חייך ארטמיס, "כלי הנשק האלה לא יופעלו נגדך." נגויין לא נראה רגוע יותר. "לא," המשיך ארטמיס. "לבאטלר יש מאות שיטות כדי להרוג אותך מבלי להשתמש בנשק שלו, אף על פי שאני בטוח כי שיטה אחת בלבד תספיק." שואן נראה עכשיו הלום פחד. ארטמיס בדרך כלל השפיע כך על אנשים: נער מתבגר וחיוור שדיבר בנימה סמכותית ובשפה של מבוגר בעל עוצמה. השם פַאוּל לא היה זר לנגויין – מי לא שמע עליו בעולם התחתון הבינלאומי? – אבל נגויין היה סבור כי יהיה לו עסק עם ארטמיס האב ולא עם הילדון הזה, אף על פי שהמושג "ילדון" לא ממש התאים לנער הצנום. והענק הזה, באטלר. אחד שיכול לשבור בידי הממותה שלו את עמוד השדרה שלך, כאילו היה ענף דק. נגויין החל לחשוב ששום הון שבעולם לא מצדיק דקה נוספת בחברת הצמד המוזר הזה. "ועכשיו ניגש ישר לעניין," אמר ארטמיס והניח רשמקול זעיר על השולחן. "אתה השבת למודעה שפירסמנו באינטרנט." נגויין הינהן והתפלל כי המידע שבידו אכן נכון. "כן, אדוני... מר פאול, מה שאתה מחפש... אני יודע היכן זה נמצא." "באמת? ואני אמור להאמין למילה שלך? יכול להיות שאתה טומן לי מלכודת. למשפחה שלי לא חסרים אויבים." באטלר מחץ יתוש שהיה בדרכו לאוזנו של ארטמיס. "לא," השיב נגויין ושלף ארנק מכיסו. "הנה." ארטמיס בחן את תצלום הפּוֹלרוֹיד. הוא הכריח את לבו לא להגביר את קצב הפעימות. זה נראה מבטיח, אבל לא היה שום קושי, בימים אלה, לזייף תמונה בעזרת מחשב ביתי וסורק. בתצלום נראתה יד מושטת ממעמקי החשכה – יד ירוקה ומנומרת. "מממ..." הוא מילמל. "תסביר." "האישה הזאת היא מְרפֵּאת, ליד רחוב טוּ-דוֹ. היא עובדת תמורת יין אורז. כל הזמן שתויה." ארטמיס הינהן. זה נשמע הגיוני, העניין של השתייה. אחת העובדות הבודדות שהמחקר שלו חשף בוודאות. ארטמיס קם על רגליו והחליק את הקמטים שעל חולצת הפולו הלבנה שלו. "בסדר, תוביל אותנו לשם, מר נגויין." נגויין מחה את הזיעה משפמו הדק. "דיברנו על מידע בלבד. זה היה ההסכם. אני לא רוצה קללות על ראשי." באטלר אחז בעורפו של המודיע ביד מנוסה. "מצטער, מר נגויין, אבל האפשרות שלך לבחור חלפה מזמן." באטלר דחף את הווייאטנמי המוֹחֶה לעבר רכב ארבע-על-ארבע שכוּר. אמנם לא היה כל צורך ברכב שטח – רחובותיה של הוֹ-צִ'י-מִין סיטי או סייגון, כפי שהמקומיים עדיין קוראים לה, היו שטוחים – אבל ארטמיס העדיף להיות מבודד ככל האפשר מהמקומיים. הג'יפ נסע קדימה בקצב איִטי להכאיב, שרק הגביר את תחושת הציפייה בלבו של ארטמיס. הוא לא יכול היה לכבוש אותה יותר.האם מסע החיפושים שלהם הגיע סוף-סוף לקִצו? לאחר שש אזעקות שווא במרחבי שלוש יבשות, הייתכן שהמרפאת רוּויָת היין היא הזהב שבקצה המנהרה? ארטמיס כמעט ציחקק. זהב בקצה המנהרה. ארטמיס התבדח, וזה לא קרה כל יום. הטוסטוסים נעו לכל הכיוונים כמו דגים בלהקה ענקית. דומה שלא היה סוף להמונים שגדשו את הרחובות. אפילו הסמטאות היו מלאות רוכלים ומוכרים למיניהם. טבחים עמדו וטיגנו ראשי דגים בתוך מחבתות ענקיות רוחשות שמן רותח, וילדי רחוב השתחלו מתחת לרגליים בחיפוש אחר דברי ערך שהושארו ללא השגחה. אחרים ישבו בצל ושחקו את אגודליהם במשחקי גֵיימְבּוֹי. נגויין חש את הזיעה הניגרת מבעד לחולצת החאקי שלו. לאו דווקא בגלל הלחות, לזה הוא היה רגיל, אלא בגלל כל המצב הארור הזה. הוא היה צריך לדעת שזה לא מוצלח לשלב כישוף עם פשע. הוא הבטיח לעצמו שאם יצא מזה, ישנה את דרכו ולא ישיב עוד למודעות מפוקפקות באינטרנט, ובוודאי לא יתרועע עם צאצאים של ברוני פשע אירופים....

רמת המלצה: 8.5/10

זהו ספר מקסים אשר נקרא בשקיקה, אני מאמינה שללא הפסקה...

נשים קטנות

תקציר: זהו סיפורן של ארבע אחיות הגדלות בעיירה אמריקנית בתקופת מלחמת האזרחים בארה"ב. בספר מתוארות שנות ההתבגרות של הבנות, על רקע מצוקה כלכלית שבה הייתה נתונה המשפחה. הנערות מסייעות בפרנסת המשפחה, תומכות זו בזו, מתאהבות, מתאכזבות, ומתמודדות עם קשיים רבים, בעיקר עם האבל על מותה של אחותן. בסיפורן שזור גם סיפורו של לורי, בן השכנים, ידיד קרוב, נשוא אהבתן של ג'ו (המספרת את סיפור המשפחה) ושל איימי, הצעירה במשפחה.

פרק ראשון: "חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד," רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח. "כל כך נורא להיות עניים!" נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה. "אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום," הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת-חוטם של נעלבת. "יש לנו אבא ואימא וזו את זו," אמרה בֶּת' בשביעות-רצון מפינתה. ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות, אך שבו וקדרו כאשר אמרה ג'וֹ בעצבות, "אבא לא כאן, ולא יהיה אתנו עוד זמן רב." היא לא אמרה, "אולי לעולם לא," אך כל אחת מהן השלימה את המשפט בלבה וחשבה על אבא שנמצא במרחקים, במקום שבו התנהלו הקרבות. לרגע שתקו כולן; ואז אמרה מֶג בנעימת קול שונה, "אתן יודעות שהסיבה שאימא הציעה שלא נקנה שום מתנות לחג היא שעומד לבוא חורף קר, והיא חושבת שאסור לנו לבזבז כסף על הנאות, כשהגברים שלנו סובלים כל כך בצבא. איננו יכולות לעשות הרבה, אבל נוכל להקריב מעט, ועלינו לעשות את זה בשמחה, אלא שאני חוששת שלא אעשה את זה בשמחה." ומֶג הנידה בראשה כשהרהרה בצער על כל הדברים היפים שחשקה בהם. "אבל אני לא חושבת שהמעט שנבזבז יועיל למישהו. לכל אחת מאתנו יש דולר אחד, והצבא לא ייוושע מהסכום המועט הזה. אני מסכימה לא לצפות למתנה כלשהי מאימא או מכן, אבל אני מאוד רוצה לקנות לעצמי את הספר 'פיית המים וסינטרם'. אני כבר רוצה אותו זמן כה רב," אמרה ג'וֹ, שהייתה תולעת ספרים. "אני תכננתי להוציא את הכסף שלי על תווי-נגינה חדשים," אמרה בֶּת' באנחה קלה שאיש לא שמע, מלבד מברשת האח וידית הקומקום. "אני אקנה קופסה יפה של עפרונות ציור. אני באמת זקוקה לזה," אמרה אֵיימִי בהחלטיות. "אימא לא אמרה שום דבר על הכסף שלנו, והיא לא הייתה רוצה שנוותר על כולו. בואו נקנה מה שאנחנו רוצות ונהנה קצת. אין ספק שאנחנו עובדות די קשה בשביל להשיג את זה," קראה ג'וֹ, ובחנה את עקבי נעליה כדרכם של גברים. "אני בוודאי עובדת קשה – להכניס דעת בילדים המייגעים האלה כמעט יום שלם, בשעה שהדבר שאני משתוקקת לו הוא ליהנות לי בבית," פתחה מֶג, שוב בנעימה של טרוניה. "העבודה שלך היא כאין וכאפס לעומת שלי," אמרה ג'וֹ. "היית רוצה להיות כלואה במשך שעות עם גברת זקנה, עצבנית ונרגזת, שאינה נותנת לך מנוח, לעולם איננה מרוצה ויורדת לחייך עד שאת מוכנה לעוף מבעד לחלון או לפרוץ בבכי?" "לא יפה להתמרמר, אבל אני חושבת שלהדיח כלים ולסדר את הבית זו העבודה הנוראה ביותר בעולם. זה מכעיס אותי, וכפות הידיים שלי נעשות גסות ונוקשות כל כך, עד שאני לא יכולה להתאמן כראוי." ובֶּת' הביטה בידיה המחוספסות באנחה שכולן יכלו לשמוע הפעם. "אני לא מאמינה שמישהי מכן סובלת כמוני," קראה אֵיימִי, "מפני שאתן לא צריכות ללכת לבית-הספר עם נערות חצופות, שמציקות לכן אם אתן לא יודעות את השיעורים, ולועגות ללבוש שלכן, ומחמיצות את אבא שלכן אם הוא לא עשיר, ומעליבות אתכן אם האף שלכן אינו יפה." "אם את מתכוונת לומר משמיצות, אמרי זאת, ואל תגידי מחמיצות כאילו אבא הוא איזו צנצנת מלפפונים," יעצה ג'וֹ בצחוק. "אני יודעת למה אני מתכוונת, ואת לא צריכה להיות ציניקלית בגלל זה. זה יפה להשתמש במלים נאות ולהעשיר את אוצר המילון שלנו," השיבה אֵיימִי בארשת של חשיבות. "אל תעקצו זו את זה, בנות. לא היית שמחה אילולא הפסיד אבא את כספו כשהיינו קטנות, ג'וֹ? בחיי! כמה מאושרות יכולנו להיות, אילולא היו לנו דאגות!" אמרה מֶג, שזכרה זמנים טובים יותר. "לפני כמה זמן אמרת שלדעתך אנו מאושרות יותר מילדי משפחת קִינְג, מפני שהם רבים ומוטרדים כל הזמן, למרות כספם הרב." "כן, כך אמרתי, בֶּת'. ואני באמת חושבת שאנחנו מאושרות; אף-על-פי שעלינו לעבוד, אנחנו יודעות לשעשע את עצמנו, ואנחנו מין חבורה שכזאת, כפי שג'וֹ נוהגת לאמר." "ג'וֹ משמשת במלים של רחוב!" העירה אֵיימִי ושלחה מבט של תוכחה לעבר הדמות ארוכת-הגו שהייתה שרועה על השטיח. ג'וֹ התרוממה מייד, תחבה את ידיה בכיסים והחלה לשרוק. "די, ג'וֹ, זה נערי כל כך!? "לכן אני עושה את זה." "אני לא סובלת נערות גסות וגבריות!" "ואני שונאת ילדות מעושות ומפונדרקות!" "'ציפורים בקן חיות בשלווה'," שוררה בֶּת', רודפת השלום, בארשת פנים כה משעשעת עד ששני הקולות החדים נתרככו ופרצו בצחוק, וכך הסתיימו בפעם הזאת העקיצות ההדדיות. "באמת, בנות, שתיכן אשמות," אמרה מֶג, והחלה להטיף בסגנון האחות-הבכירה שלה. "את גדולה דייך בשביל לחדול משעשועים של נערים ולהתנהג יפה יותר, ג'וֹזֶפִין. לא היה בכך כל דופי כשהיית ילדה קטנה; אבל עכשיו, כיוון שצמחת לגובה ושערך אסוף למעלה, עלייך לזכור שאת גברת צעירה." "אני לא! ואם איסוף השיער למעלה עושה אותי גברת כזאת, אקלע אותו בשתי צמות עד שאהיה בת עשרים," קראה ג'וֹ, משכה את רשת השיער ופיזרה את רעמתה הערמונית. "אני שונאת את המחשבה שאני צריכה לגדול ולהיות גברת מארץ', וללבוש שמלות ארוכות ולהיראות קפדנית ודקדקנית כמו איזו דודה זקנה! כבר כך קשה להיות נערה, כשאני בעצם אוהבת משחקים ועבודות וגינונים של נערים! אני לא יכולה להתגבר על אכזבתי מכך שאינני נער; ועכשיו זה גרוע מתמיד, מפני שאני משתוקקת ללכת ולהילחם עם אבא, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת בבית ולסרוג, כמו אישה זקנה ומשעממת!" וג'וֹ טלטלה את הגרב הצבאי הכחול, עד שהמסרגות קשקשו ככלי הקשה וכדור הצמר דילג על פני החדר. "ג'וֹ המסכנה! זה באמת קשה, אבל אין מה לעשות. עלייך לנסות להסתפק בכך ששינית את שמך לשם של נער, ובכך שאת משחקת את תפקיד האח שלנו," אמרה בֶּת', וליטפה את הראש הפרוע שלרגליה בכף יד שכל שטיפות הכלים וניקוי-האבק שבעולם לא יכלו לפגום בעדנת מגעה. "ובנוגע אלייך, אֵיימִי," המשיכה מֶג, "כל כולך דקדקנית ומגונדרת יתר על המידה. ההתנהגות שלך משעשעת עכשיו, אבל תגדלי להיות אווזה פתיה ומעושה, אם לא תישמרי. אני אוהבת את הנימוסים הנאים ואת צורת הדיבור המעודנת שלך, כשאת לא מנסה להיות מגונדרת מדי. אבל המלים חסרות ההיגיון שלך גרועות ממש כמו שפת הרחוב של ג'וֹ." "אם ג'וֹ היא נערית ואֵיימִי אווזה, מה אני, בבקשה?" שאלה בֶּת', מוכנה לקבל את חלקה בהרצאה. "את חמודה, ותו לא," השיבה מֶג בחמימות; ואיש לא התנגד לדבריה, מפני ש"עכברונת" הייתה אכן חביבת-המשפחה כולה. מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת "כיצד אנשים נראים", ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור העַרְבַיִם, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים. זה היה חדר ישן ונוח, אף שגון השטיח דהה והרהיטים היו פשוטים; שכן על הקירות היו תלויות כמה תמונות יפות, ספרים מילאו את המדפים, פרחי כריזנטמות וורדי חג-המולד פרחו בחלונות, ואווירה נעימה של שלוות-בית שררה בכול. מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, הייתה בת שש-עשרה, והייתה יפה מאוד, מלאת-גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן הייתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש-עשרה הייתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה במכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכל, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופייה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאישה. אֵלִיזַבֶּת' – או בֶּת', כפי שהכול קראו לה – הייתה ילדה ורדרדה בת שלוש-עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה "אוצר השלווה", והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהייתה הצעירה באחיות, הייתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת-שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה. מה היה אופיין של ארבע האחיות, זאת נניח לקורא לגלות בהמשך. השעון הקיש שש פעמים, ובֶּת', שהייתה גורפת את האח, הניחה לידו זוג נעלי-בית כדי לחממן. למראה הנעליים הישנות הייתה השפעה טובה על הנערות, שכן אימא עמדה להגיע, ופניהן עטו ארשת קורנת לקראתה. מֶג חדלה מנאומה והדליקה את המנורה, אֵיימִי קמה מהכורסה בלא שנתבקשה לעשות זאת, וג'וֹ שכחה עד כמה הייתה עייפה והתיישבה עם נעלי-הבית סמוך יותר אל האש. "הן בלות למדי. אימא זקוקה לזוג חדש." "חשבתי שאקנה לה זוג חדש בדולר שלי," אמרה בֶּת'. "לא, אני אקנה!" קראה אֵיימִי. "אני הבכורה," פתחה מֶג, אך ג'וֹ שיסעה אותה בהחלטיות – "אני הגבר במשפחה עכשיו כשאבא איננו, ואני אדאג לנעלי-הבית, מפני שאבא אמר לי להשגיח בהעדרו במיוחד על אימא." "אני אומר לכן מה נעשה," אמרה בֶּת', "כל אחת מאתנו תקנה לה משהו לחג-המולד, ולא נקנה שום דבר לעצמנו." "זה רעיון שמתאים לך, חמודה! מה נקנה לה?" קראה ג'וֹ. כולן הרהרו לרגע בכובד-ראש, ואז הכריזה מֶג, כאילו בא לה הרעיון למראה כפות ידיה הנאות, "אני אקנה לה זוג כפפות נחמדות." "נעליים צבאיות, הטובות ביותר שיש," קראה ג'וֹ. "ממחטות אחדות, עם אמרות בשוליים," אמרה בֶּת'. "אני אקנה לה בקבוק קטן של מי-בושם. היא אוהבת את זה, וזה לא יעלה הרבה, וכך יישאר לי קצת כסף לעפרונות," הוסיפה אֵיימִי. "איך נגיש לה את הדברים?" שאלה מֶג. "נניח אותם על השולחן, ונכניס אותה פנימה, ואז נעמוד ונראה כיצד היא פותחת את החבילות. אתן לא זוכרות איך נהגנו לעשות בימי ההולדת שלנו?" השיבה ג'וֹ. "תמיד פחדתי כל כך כשהיה תורי לשבת בכיסא הגדול עם הכתר על הראש, ולראות את כולכן צועדות בסך להגיש לי את המתנות בתוספת נשיקה. אהבתי את המתנות ואת הנשיקות, אבל זה היה נורא לפתוח את המתנות ולדעת שאתן מביטות בי," אמרה בֶּת', שחרכה את פניה יחד עם הצנימים לתה. "בואו נניח לאימא לחשוב שאנחנו קונות דברים לעצמנו, ואז נפתיע אותה. עלינו לצאת לקניות מחר אחר הצהרים, מֶג. יש כל כך הרבה דברים לעשות לקראת הצגת חד-המולד," אמרה ג'וֹ, בעודה צועדת הלוך ושוב, ידיה מאחורי גבה ואפה זקור אל על. "אינני מתכוונת לשחק עוד אחרי הפעם הזאת. אני נעשית גדולה מדי לדברים האלה," הצהירה מֶג, שהייתה ממש ילדה קטנה בכל הנוגע להתחפשות ולהשתובבות. "את לא תפסיקי, אני יודעת, כל עוד תוכלי להסתובב על עקבייך בגלימה לבנה ובשיער פזור ולענוד תכשיטי זהב מנייר. את השחקנית הטובה ביותר שיש לנו, ואם תרדי מהבימה יקיץ הקץ על הכול," אמרה ג'וֹ. "עלינו לערוך חזרה הערב. בואי הנה אֵיימִי, וחזרי על מחזה ההתעלפות, מפני שאת נוקשה כמו שיפוד בקטע הזה." "אני לא אשמה; מעולם לא ראיתי מישהו מתעלף, ואין לי כוונה להשתטח כמוך ולקבל סימנים כחולים על כל הגוף. אם אוכל לצנוח בקלות, אצנח; אם לא – אצנח לתוך כיסא בחן רב. לא אכפת לי אם הוגו יבוא אלי עם אקדח," השיבה אֵיימִי, שלא ניחנה בכשרון דרמטי, אך נבחרה לתפקיד מפני שהייתה זעירה דיה בשביל להיחטף על ידי הנבל שבהצגה בעודה מצווחת. "עשי זאת כך: ספקי כפיים והתהלכי לאורך החדר בצעדים כושלים כשאת צווחת כמטורפת, 'רוֹדְרִיגוֹ! הצילני! הצילני!'" וג'וֹ צנחה ארצה בצווחה מלודרמטית, שהייתה מצמררת ממש. אֵיימִי עשתה כמותה, אך הושיטה את ידיה הנוקשות לפנים, וקרטעה לאורך החדר כאילו הייתה מונעת על ידי מכונה, וקריאת ה"אוֹוֹוֹ!" שלה נשמעה כקריאה של מי שדקרו את גופו בסיכות ולא כקריאה הנובעת מאימה וייסורים. ג'וֹ נאנחה אנחת ייאוש ומֶג פרצה בצחוק, ובֶּת' שרפה את פרוסות הלחם שלה כשעקבה אחר הנעשה בעניין רב. "אין טעם! עשי כמיטב יכולתך בשעת ההצגה, ואם הקהל יצחק, אל תאשימי אותי. בואי, מֶג." אחר כך התנהלו העניינים כשורה, מפני שדוֹן פֶּדְרוֹ קרא תיגר על העולם בנאום בן שני עמודים, בלא להפסיק; הָגָר, המכשפה, מלמלה מלמול כישוף נורא מעל הקדרה הרותחת שלה, המלאה קרפדות רוחשות, במין פעלול מוזר; רוֹדְרִיגוֹ ביתק את שלשלאותיו כגבר, והוּגוֹ מת בייסורים של חרטה ורעל, בהשמיעו קריאות "הא! הא!" פראיות. "זוהי ההצגה הטובה ביותר שהייתה לנו," אמרה מֶג, כשהנבל המת התיישב ושפשף את מרפקיו. "אני לא מבינה איך את יכולה לכתוב ולשחק דברים נהדרים כאלה, ג'וֹ. את ממש שֵיקְסְפִיר!" קראה בֶּת', שהאמינה בכל לבה כי אחיותיה ניחנו בתכונות מופלאות בכל התחומים. "לא לגמרי," השיבה ג'וֹ בצניעות. "אני באמת חושבת ש' קִלְלַת הַמַכְשֶפָה, טרגדיה אופראית' היא מחזה נחמד למדי, אבל הייתי רוצה לנסות את 'מַקְבֶּת', אילו רק הייתה לנו דלת-סתרים בשביל בַּאנְקוֹ. תמיד רציתי לשחק את תפקיד הרוצח. 'האם פגיון הוא זה הניצב לנגד עיני?" מלמלה ג'וֹ, בגלגלה עיניים ובלופתה את האוויר, כפי שראתה פעם שחקן-טרגדיות מפורסם עושה זאת. "לא, זהו מזלג הקלייה, ועליו הנעל של אימא במקום פרוסת-להם. ג'ו ממש חולת-במה!" קראה מֶג, והחזרה נסתיימה כרגיל בפרץ של צחוק. "אני שמחה למצוא אתכן במצב רוח כה מרומם, ילדות שלי," אמר קול שמח בפתח, והשחקנים והקהל פנו לאחור לקבל את פניה של גברת אימהית, גבוהת-קומה, עם הבעת פנים נעימה כל כך, כמו שואלת "במה אוכל לעזור לכן." היא לא הייתה לבושה בהידור, אבל הייתה אצילית למראה, והילדות היו בטוחות שהגלימה האפורה והמגבעת המיושנת עטפו את האם הנפלאה ביותר בעולם. "ובכן, יקירותיי, כיצד הסתדרתן היום? הייתה עבודה כה רבה בהכנת הקופסאות למחר, עד שלא יכולתי להגיע הביתה לארוחת הצהרים. מישהו בא, בֶּת'? איך ההצטננות שלך, מֶג? ג'וֹ, את נראית עייפה עד מוות. בואי תני לי נשיקה, מתוקה." בעודה עורכת חקירה אימהית זו פשטה הגברת מַארְץ' את בגדיה הרטובים, נעלה את נעלי-הבית החמימות, ובהתיישבה בכורסה משכה את אֵיימִי אל חיקה, והתכוונה להתענג על השעה המאושרת ביותר ביומה הטרוד. הילדות ריחפו מסביב, מנסות לעזור בכול, כל אחת בדרכה. מֶג ערכה את שולחן-התה, ג'וֹ הביאה עצים, הציבה כיסאות ובתוך כך הפילה, הפכה, ופגעה ברעש גדול בכל אשר נגעה, בֶּת' צעדה הלוך ושוב בין הטרקלין למטבח, שקטה ופעלתנית, ואילו אֵיימִי חילקה הוראות לכול, בעודה יושבת בידיים שלובות. כשנאספו כולן מסביב לשולחן אמרה הגברת מַארְץ' בפנים מאושרות במיוחד, "יש לי הפתעה בשבילכן אחרי ארוחת-הערב." חיוך מהיר, זוהר, חלף סביב כקרן אור השמש. בֶּת' מחאה כפיים, ושכחה את העוגיה שאחזה בידה, וג'וֹ השליכה באוויר את מטפחתה וקראה, "מכתב! מכתב! שלוש קריאות הידד לאבא!" "כן, מכתב יפה וארוך. שלומו טוב, והוא סבור שיצליח לעבור את העונה הקרה בשלום, ולא כפי שחששנו. הוא שולח כל מיני איחולי אהבה לחג-המולד, וברכה מיוחדת לכן, בנות," אמרה הגברת מַארְץ' וטפחה על כיסה כאילו היה טמון בו אוצר. "מהרו וסיימו! חדלי לעשות העוויות מעל הצלחת שלך, אֵיימִי," קראה ג'וֹ, בעודה גומעת מן התה ונשנקת, ומרוב חיפזון להגיע להפתעה הפילה את פרוסת הלחם שלה, כשצדה המרוח בחמאה כלפי מטה, על השטיח. בֶּת' לא אכלה עוד, אלא התגנבה אל פינתה האפלולית, שם ישבה מהרהרת בתענוג המזומן להן, ומחכה שהאחרות תהיינה מוכנות. "אני חושבת שזה היה נהדר מצדו של אבא להתנדב להיות כומר צבאי כשהוא בכלל קשיש מכדי להתגייס ואיננו די חזק כדי להיות חייל," אמרה מֶג בחביבות. "הלוואי שהייתי יכולה להתגייס כמתופפת או כמוכרת מזון לחיילים – איך קוראים לזה? או כאחות, כדי שאוכל להיות לצדו ולעזור לו," קראה ג'וֹ באנחה. "זה בוודאי מאוד לא נעים לישון באוהל ולאכול כל מיני דברים לא טעימים ולשתות מתוך ספל פח," נאנחה אֵיימִי. "מתי הוא ישוב הביתה, אימא?" שאלה בֶּת' ורעד קל נשמע בקולה. "עוד חודשים רבים, יקירתי, אלא אם יחלה. הוא יישאר שם ויעשה את עבודתו באמונה כל עוד יוכל, ואנו לא נבקש שיחזור אף לא רגע קודם, כל עוד זקוקים לו שם. עכשיו בואנה והקשבנה למכתב." הכול קרבו אל האש, אימא בכיסא הגדול ובֶּת' למרגלותיה, מֶג ואֵיימִי ישובות על שתי זרועות הכיסא, וג'וֹ נשענת אל גב המושב, מקום שם לא יוכל איש לראות כל סימן של התרגשות אם המכתב יהיה נוגע ללב. מעטים היו המכתבים שנכתבו באותם ימים קשים ולא נגעו ללב, במיוחד המכתבים ששלחו אבות למשפחותיהם. במכתב זה נכתב מעט על התלאות והסבל שהיו מנת חלקם של הלוחמים, על הסכנות שעמדו בפניהם או על הגעגועים שהם נאלצו לכובשם. זה היה מכתב מעודד, חדור-תקווה, מלא תיאורים חיים מחיי המחנה, המצעדים, החדשות מהמלחמה, ורק בסוף עלה ליבו של הכותב על גדותיו באהבת-אב ובגעגועים לבנותיו הקטנות שבבית. "מסרי להן את כל אהבתי העזה ונשיקה. אמרי להן שאני חושב עליהן ביום, מתפלל למענן בלילה ומוצא ניחומים באהבתן אלי בכל עת. שנה הינה זמן ממושך להמתין בטרם אראה אותן, אך הזכירי להן כי בעוד אנו ממתינים מוטב שנעבוד, כדי שימים קשים אלה לא יבוזבזו לריק. אני יודע שהן תזכורנה את כל אשר אמרתי להן, שהן תהיינה לך בנות-אוהבות, תמלאנה את חובותיהן בנאמנות, תלחמנה ביצר-הרע בגבורה ותכבושנה אותו בחן כה רב עד שכשאשוב אליהן אוהב אותן עוד יותר ואתגאה עוד יותר בנשים הקטנות שלי." הכול משכו בחוטמיהן כשהגיעו לקטע זה; ג'וֹ לא התביישה בדמעה הגדולה שצנחה מקצה אפה, ולאֵיימִי לא היה אכפת שתלתליה יתפרעו כשהחביאה את פניה בכתפה של אימא והתייפחה בקול, "אני ילדה אנוכית! אבל אשתדל להיות טובה יותר, כדי שאבא לא יתאכזב ממני כשיחזור הביתה." "כולנו נשתדל!" בכתה מֶג. "אני חושבת יותר מדי על המראה שלי ושונאת לעבוד, אבל לא עוד, אם אצליח בכך." "אני אשתדל להיות מה שהוא קורא לי, 'אישה קטנה', ולא נערה גסה ופראית, ואמלא את חובתי כאן במקום לרצות להיות במקום אחר," אמרה ג'וֹ, בהרהרה בכך ששליטה במזגה שלה היא משימה קשה אף יותר מעמידה בקרב מול מורד אחד או שניים שם בדרום. בֶּת' לא אמרה דבר, רק מחתה את דמעותיה בגרב הצבאי הכחול והחלה לסרוג במרץ רב, בלא לבזבז ולו רגע אחד ממילוי החובה שהייתה הקרובה ללבה ביותר ברגע זה, ובנשמתה השקטה, הקטנה, גמלה ההחלטה להיות כל מה שאבא קיווה למצוא בה בבוא השעה המאושרת שבה ישוב הביתה. הגברת מַארְץ' הפרה את הדממה שנפלה בעקבות דבריה של ג'וֹ ואמרה בקולה העליז, "אתן זוכרות איך נהגתן לשחק במשחק עולי הרגל כשהייתן קטנות? כמה גדולה הייתה שמחתכן כאשר העמסתי על גביכן את השקים המטולאים שלי, וכשנתתי לכן מקלות וגלילי נייר וערכתן מסע בבית החל מן המרתף, שהיה עיר החורבן, ועד למעלה למעלה, אל מרומי הבית, שם נמצאו כל הדברים הנחמדים שאספתן כדי לבנות בהם את עיר השמיים." "זה היה נחמד כל כך, במיוחד כשעברנו לפני האריות כדי להילחם בשטן, וחצינו דרך העמד שבו היו כל השדים!" אמרה ג'וֹ. "אני אהבתי את המקום שבו נפלו החבילות והתגלגלו במדרגות למטה," אמרה מֶג. "החלק האהוב עלי ביותר היה כשיצאנו אל החלק השטוח של הגג שבו היו הפרחים שלנו והעצים וכל הדברים היפים, וכולנו עמדנו ושרנו בשמחה שם למעלה, באור השמש," אמרה בֶּת', מחייכת, כאילו שבה וחייתה את הרגע הנעים הזה. "אני לא זוכרת הרבה, מלבד העובדה שפחדתי מהמרתף ומהכניסה החשוכה, ותמיד אהבתי את העוגה והחלב שמצאנו שם למעלה. אילולא הייתי גדולה למשחקים כאלה, הייתי רוצה לשחק בהם שוב," אמרה אֵיימִי, שהחלה לדבר על נטישת מעשי ילדות, שהרי הינה בוגרת בת שתים-עשרה. "לעולם איננו גדולות מדי לדברים הללו, יקירתי, מפני שתמיד אנו משחקות משחק בדרך זו או אחרת. המשא שלנו כאן אתנו, הדרך לפנינו, והכמיהה לטוב ולאושר תראה לנו את הדרך בין התלאות והשגיאות אל השלווה, שהיא אכן עיר השמיים. עכשיו, עולות רגל קטנות שלי, נניח שתתחילו עכשיו, לא במשחק, אלא ברצינות, ונראה עד היכן תוכלו להגיע לפני שובו של אבא הביתה." "באמת, אימא? היכן החבילות שלנו?" שאלה אֵיימִי, שהבינה דברים כפשוטם. "כל אחת מכן סיפרה עכשיו מהו המשא שלה, מלבד בֶּת'. נדמה לי שאין לה משא," אמרה אימא. "כן, יש לי. המשא שלי הוא הכלים, ומטליות האבק, והקנאה בילדות שיש להן פסנתרים נאים, ופחד מאנשים." משאה של בֶּת' היה כה משעשע שכולן רצו לצחוק, אך איש לא עשה זאת, מפני שהדבר היה פוגע מאוד ברגשותיה. "הבה ונעשה זאת," אמרה מֶג, מהורהרת. "אין זה אלא שם אחר לניסיון להיות טובות, והסיפור עשוי לעזור לנו: מפני שאף-על-פי שאנחנו רוצות להיות טובות, זוהי עבודה קשה ואנחנו שוכחות, ואיננו עושות כמיטב יכולתנו." "הערב היינו בשאול תחתיות, ובאה אימא וחילצה אותנו משם, כמו בסיפור. אנו צריכות שיראו לנו את הדרך. מה נעשה עכשיו?" שאלה ג'וֹ, מתענגת על הרעיון, שהעניק נופך רומנטי למשימה המשעממת כל כך של מילוי החובה. "הציצי תחת הכר בבוקר חג-המולד, ותמצאי את ספר ההדרכה שלך," השיבה גברת מַארְץ'. הן שוחחו על התוכנית החדשה בעוד חנה הזקנה מפנה את השולחן, ואז נשלפו ארבעה סלי-עבודה, ומחטי הילדות התעופפו באוויר בעת תפירת הסדינים עבור הדודה מַארְץ'. זו הייתה עבודה משעממת, אבל הערב אף אחת לא רטנה. הן אימצו את תוכניתה של ג'וֹ, של חלוקת התפרים הגדולים לארבעה חלקים, וכינוים בשמות אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה, בדרך זו התקדמה העבודה יפה, במיוחד כאשר שוחחו על המדינות השונות כשעברו דרכן בתפירה. בשעה תשע חדלו הבנות מעבודתן, ושרו, כרגיל, לפני לכתן לישון. איש מלבד בֶּת' לא הצליח להפיק צלילי מוסיקה מהפסנתר הישן, אך היא ידעה כיצד לגעת ברכות בקלידים הצהובים ולהעניק ליווי נעים לשירים הפשוטים ששרו. קולה של מֶג דמה לצליל החליל, והיא ואמה ניהלו את המקהלה הקטנה. אֵיימִי צרצרה כצרצר, וג'וֹ שוטטה לה בין המנגינות, פורצת מדי פעם בקרקור או בסלסול שקלקלו את הצליל הנוגה ביותר. הן תמיד עשו זאת, למן היום שבו יכלו למלמל את

"נצנץ, נצנץ, כוכב קטן"

והדבר היה למנהג, מפני שאימא הייתה זמרת מלידה. הצליל הראשון בבוקר היה צליל קולה של אימא כשהתהלכה בבית, מזמרת כעפרוני, והצליל האחרון בלילה היה אותו צליל עליז, מפני שהילדות מעולם לא היו גדולות מכדי לשמוע אותו שיר-ערש מוכר.

רמת ההמלצה: 11/10

קלאסיקה מדהימה שא"א להניח לרגע בצד, אין מצב לפספס את הספר הזה.

פוליאנה

תקציר: פוליאנה היא ילדה בת 11 שהתייתמה מהוריה ובאה לחיות עם דודתה, אחות אימה, בבית אחוזה גדול. האופטימיות, השמחה העצומה ואהבת העולם הקבועה שמאפיינים את פוליאנה מתנגשים עם השמרנות, הקשיחות, הקפדנות והמרירות המאפיינות את חיי דודתה. על רקע הקשר שהולך ונבנה בין השתיים, יוצרת פוליאנה מערכות קשרים עם מבוגרים וצעירים, עוזרת לכולם, מסייעת לסיפור אהבה ישן של דודתה לפרוח ובעיקר מפזרת מנות גדושות של חיבה ועליצות סביבה.

פרק ראשון: העלמה פּוֹלִי הָרִינְגְטוֹן מיהרה קצת, כאשר נכנסה למטבחה בבוקר הזה של חודש יוני. העלמה פולי לא נהגה להתנועע במהירות בדרך כלל: היא הייתה גאה במיוחד על התנהגותה השלווה, אבל היום היא מיהרה – מיהרה באמת ובתמים.

ננסי, שרחצה את הצלחות במטבח, הביטה בה בתימהון. ננסי עבדה במטבחהּ של העלמה פולי חודשיים בלבד, אבל כבר ידעה שגברתהּ איננה נוהגת בחיפזון. "ננסי!" "כן, גברתי," ענתה ננסי בקול צוהל, אבל עדיין המשיכה לנגב את הבד שבידהּ. "ננסי" – קולה של העלמה פולי היה זועף מאוד עכשיו – "כאשר אני מדברת אליך, אני רוצה שתפסיקי לעבוד ותקשיבי למה שיש לי לומר." ננסי המסכנה הסמיקה. היא הניחה מיד את הכד הכרוך עדיין במטלית וכמעט הפכה אותו, וזה לא הוסיף לשלוות רוחה. "כן, גבירתי; אני אפסיק, גבירתי," גמגמה, הציבה את הכד והסתובבה בזריזות. "אני המשכתי בעבודה כי הבוקר אמרת לי באופן מיוחד לגמור מהר עם הצלחות שלי, את יודעת." בעלת-הבית קימטה את מצחהּ בזעף. "מספיק, ננסי. לא ביקשתי ממך הסברים. ביקשתי שתקשיבי לי." "כן, גבירתי," ננסי כבשה את אנחתה. היא הייתה רוצה לדעת אם תוכל אי-פעם להשביע את רצונה של האישה הזאת בדרך כלשהי. ננסי לא יצאה מעולם לעבוד קודם לכן. אבל חייבת הייתה לעשות דבר-מה לפרנסת בני משפחתה. אחרי שאמה החולה התאלמנה לפתע ונותרה עם ננסי ועם שלושה ילדים קטנים ממנה. לכן הייתה כל כך מרוצה כאשר מצאה מקום במטבח של הבית הגדול שעל הגבעה. ננסי באה מן ה"פרבר", במרחק של עשרה קילומטרים משם, והכירה את העלמה פולי הרינגטון רק כבעלת-הבית של חוות הרינגטון וכאחת מן התושבים העשירים ביותר של העיירה. זה היה לפני חודשיים. כעת ידעה שהעלמה פולי היא אישה זעופה וחמורת-סבר, שהזעימה פניה בכל עת שסכין נשמט ונפל על הרצפה או דלת נטרקה. ולעומת זאת, לא עלה בדעתה של העלמה פולי לחייך, אפילו כאשר הסכינים והדלתות נחו בדממה. "כשתגמרי את עבודת הבוקר שלך, ננסי," אמרה עכשיו העלמה פולי, "תפני את החדר הקטן שבקצה המדרגות, בעליית-הגג, ותסדרי את המיטה המתקפלת. טאטאי את החדר ונקי אותו, כמובן, אחרי שתסלקי את הארגזים והקופסאות." "כן, גבירתי. ואיפה אשים את הדברים, בבקשה – הדברים שאני מוציאה משם?" "בעליית הגג הקדמית." העלמה פולי היססה לרגע, ואז המשיכה. "אני סבורה שעלי לספר לך עכשיו, ננסי. בת אחותי, מיס פּוֹלִיאָנָה וִיטְיֶר, עומדת לבוא ולהתגורר יחד אִתי. היא בת אחת-עשרה, והיא תקבל את החדר ההוא." "ילדה קטנה – באה הנה, מיס הרינגטון? אוה, זה יהיה נחמד!" קראה ננסי. היא חשבה על האור שאחיותיה הקטנות מילאו בו את הבית שב"פרבר". "נחמד? ובכן, זאת לא בדיוק המילה שהייתי משתמשת בה," השיבה העלמה פולי בקול קשוח. "מכל מקום, אני מתכוונת להפיק מכך תועלת, כמובן. אני אישה טובה; ואני יודעת מהי חובתי." ננסי האדימה ולהטה. "כמובן, גבירתי; אני רק חשבתי שילדה קטנה כאן תוכל – תוכל למלא את הבית בשמחה – למענך," היא גמגמה. "תודה לך," השיבה העלמה ביובש. "אבל אני לא יכולה לומר שאני רואה איזשהו צורך מידי בזה." "אבל, כמובן, את – היית רוצה בה, כבת אחותך." העזה ננסי ואמרה. היא חשה במעומעם שעליה להכין קבלת-פנים נאה לזרה הקטנה והבודדת הזאת. העלמה פולי זקפה את סנטרה ביהירות. "ובכן, באמת, ננסי, רק מפני שהייתה לי אחות שהתחתנה וילדה ברוב טיפשותה ילדים מיותרים והביאה אותם לעולם הצפוף ממילא, אני לא יכולה להבין מדוע עלי לרצות במיוחד לדאוג להם דווקא בביתי. אבל בכל מקרה, כמו שאמרתי קודם, אני מקווה שאני יודעת מהי חובתי. נקי את פינות החדר, ננסי." היא סיימה דבריה בחטף ועזבה את החדר. "כן, גבירתי," נאנחה ננסי ונטלה את הכד היבש למחצה. הוא היה קר כל כך, והיה צורך לשטוף אותו שוב במים.

בחדרהּ נטלה העלמה פולי שוב לידהּ את המכתב שקיבלה לפני יומיים מן העיירה שבמערב הרחוק, המכתב שהביא לה הפתעה כל כך לא נעימה. המכתב נשלח אל: "העלמה פולי הרינגטון, בֶּלְדִינְגְסְוִיל, וֶרְמוֹנְט." וזה מה שקראה בו:

בכבוד רב, שלך יִרְמְיָה א. וַיְט.

דיני

תקציר: דיני היא הילדה היפה של המשפחה, הילדה היפה של הכיתה, הילדה היפה של השכונה. בכלל, בכל מקום בו היא נמצאת היא נחשבת לילדה היפה. מי שסבור שיש לקנא בה על כך, טועה. להיות הילדה היפה זה לא רק כיף, זה עלול להיות גם מטרד. אמה של דיני, למשל, גוררת אותה מסוכנות דוגמנות אחת לשנייה, למורת רוחה של דיני. סוזן, בת כיתה שמעריצה את דיני, מחקה אותה ו"נדבקת" אליה בכל הזדמנות. וכאילו להכעיס, דווקא כאשר דיני מקווה שהיופי יועיל לה במשהו, זה לא קורה. אך בכך לא מסתיימות הצרות של דיני. עירנות של המורה לספורט מגלה בעיה בעמוד בשדרה שלה. בעיה זו מעמידה את דיני ומשפחתה בפני משבר בלתי צפוי, ומחייבת את כולם לערוך שינויים בתכניותיהם.

פרק ראשון: אימא שלי קראה לי דיני מפני שזמן קצר לפני שנולדתי היא ראתה סרט על בחורה יפהפיה בשם וִילְמַאדִין, שכולם קראו לה בקיצור דיני. אימא שלי אומרת שמהרגע הראשון שהיא החזיקה אותי בזרועותיה, היא ידעה שאם תיקרא לי דיני אני אהיה בדיוק כמו הבחורה ההיא – כלומר, יפהפיה. הייתי אז בת ארבע שעות בלבד, ולקח לי כמעט שלוש עשרה שנים, לברר מה באמת קרה לדיני ההיא בסרט – היא השתגעה, ובסוף לקחו אותה למוסד לחולי נפש. אימא אומרת שאני צריכה פשוט לשכוח את החלק הזה של הסיפור. אני יודעת את כל זה, כי הסרט הוקרן אתמול בכבלים וראיתי אותו. אפילו הלן, אחותי הגדולה, שאף פעם לא מסתכלת על שום תוכנית בטלביזיה, נשארה עד מאוחר לראות את דיני המקורית. זה היה סרט אדיר. ממש אהבתי אותו, בעיקר את הסצינות בין דיני ובַּאד. הכל היה נורא רומנטי, גם כשהיא השתגעה. יש אצלנו, בכיתה ח', ילד אחד שקוראים לו בַּאדִי, ואני חושבת שהוא די נחמד. אז יש אפשרות שאולי יהיו גם דיני ובאד ממשיים באחד הימים, כאן בעיר שלנו, שבנְיוּ-גֶ'ְרזִי. הבוקר רציתי לישון עד שעה מאוחרת. כל מי שאני מכירה, ישן מאוחר בשבתות. אבל לא יכולתי, כי לאימא ולי יש פגישה בניו-יורק. אבא שלי הסיע אותנו לתחנת האוטובוס, המון זמן לפני שהגיע האוטובוס של תשע וחצי. לפני שיצאנו מהמכונית, אימא שלי אמרה: "תאחל לנו הצלחה, פרנק. זה יכול להיות היום הגדול." "פשוט תהיי את עצמך, דיני," אמר לי אבא. "לא חשוב מה יקרה." "אני אנסה," אמרתי. "אבא נגע בלחיי. ואז פנה אל אימא, "את צריכה קצת כסף?" שאל אותה. "יש לנו מספיק," אמרה. "אני לא הולכות לעשות שום קניות." "נו, טוב... תבלו יפה." אבא ואימא התנשקו. האוטובוס עצר בפינה, על יד דוכן העתונים של לֵיידִי מוֹרִי הזקנה. אימא קנתה אצלה שבועון וחפיסת סיגריות. אני תמיד מנסה לא להסתכל על ליידי מורי הזקנה, מפני שהיא כל כך מכוערת, שבא לי להקיא. יש לה חטוטרת על הגב והיא לא יכולה לעמוד ישר. אפשר לראות את הגבנון שלה דרך הבגדים. אפילו בחורף, כשהיא לובשת מעיל שחור ישן, אפשר לראות את זה. זה המצב. אבל היום היה חם והשמש זרחה, כאילו בכוונה, כמו שזה קורה תמיד בסתיו בחודש ספטמבר, כשרוצים שכבר יהיה קצת יותר קר. ליידי מורי הזקנה לבשה שמלת כותנה פשוטה, ואני העמדתי פנים שאני מסתכלת בחלון הראווה, כדי שלא אצטרך להביט בכיוון שלה. שמחתי כשהאוטובוס לניו-יורק הופיע סוף סוף בקצה הרחוב. "היי, אימא..." קראתי. "הנה האוטובוס." כשעלינו, הנהג אמר לי: "היי, יפהפיה!" אימא חייכה ואמרה: "דיני קיבלה את היופי, הלן קיבלה את השכל." הנהג לא אמר כלום, כי מה הוא כבר יודע על המשפחה שלנו? הוא בטח הצטער שבכלל התחיל לדבר איתנו. אני שונאת כשאימא מתחילה להשוויץ איתי ועם הלן. פעם אחת באו אלי חברות, ואימא התחילה עם הדיבורים שלה על השכל של הלן והפרצוף שלי, וכמעט מתתי! אחר כך, כשהן הלכו, אמרתי לה: "בבקשה, אל תעשי את זה יותר, אימא. את מביכה אותי מול החברות שלי." אבל אימא רק צחקה ואמרה, "אני רק אומרת את האמת, דיני." אימא לקחה את הכרטיסים מהנהג והתיישבה במושב השני, על יד החלון, וניגבה את המושב שלצידה בממחטת נייר, לפני שהרשתה לי לשבת. אחר כך נשענה לאחור, ולא עבר הרבה זמן עד שנרדמה. אני הסתכלתי דרך החלון זמן מה, אבל הנוף מהכביש המהיר של ניו-ג'רזי לא כל כך משגע, אז במקום זה התחלתי לחשוב. אימא שלי רוצה שאני אהיה דוגמנית, ושהפרצוף שלי יופיע על כל שערי השבועונים. אימא אומרת שאני ארוויח המון כסף ואולי יגלו אותי גם מפיקים ובמאים ואני אצליח בקולנוע. דוגמנית צעירה צריכה להצליח עוד לפני שהיא בת שבע-עשרה, אם היא רוצה להצליח בגדול. אז ארבע השנים הבאות תהיינה חשובות מאד בשבילי. העניין שממש מפחיד אותי הוא שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות דוגמנית. אני לא מעיזה להגיד את זה לאימא שלי, אבל אמרתי לאבא. הוא אומר שאני לא חייבת להיות שום דבר אם אני לא רוצה. היום זו הפעם השלישית שאנחנו הולכים לסוכנות של דוגמניות. על הסוכנות הראשונה, הדודה שלי שקוראים לה דודה ריאה קראה ב'מדריך הטלוויזיה'. זו היתה מודעה שאמרה: 'תהיי דוגמנית או לפחות תיראי כזאת.' כשהגענו לסוכנות, הגברת שישבה שם אמרה לאימא שלי, שיש לי המון פוטנציאל, ולמה שאימא לא תרשום אותי לקורס דוגמניות במאתים וחמישים דולר בלבד? הם ילמדו אותי טיפוח חן ואיך ללכת כמו שצריך והכל. אבל אימא אמרה לגברת: "הבת שלי כבר יודעת ללכת ועם פרצוף כמו שלה אנחנו לא צריכים לשלם לאף אחד. היא זאת שצריכים לשלם לה." אחרי זה אימא ודודה ריאה גילו כמה סוכנויות אמיתיות מהסוג שמשיגים לך שם עבודה בתשלום. הלכנו לסוכנות אחת לפני שבועיים. הגברת שם אמרה לאימא שהם מעונינים בי מאד, אבל מה? העמידה והיציבה שלי לא כל כך מלהיבים. מאז התחלתי ללכת בבית עם ספרים על הראש. אני מקווה שזה עזר, ועכשיו אימא תיתן לי מנוחה. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית של ניו-יורק, בשדרה השמינית. ירדנו במדרגות לקומת הקרקע ויצאנו החוצה אל הרחוב, ומשם לקחנו אוטובוס עירוני. "ברגע שתתחילי לדגמן, נוכל להרשות לעצמנו לנסוע במוניות," אמרה אימא. "זה יהיה כיף," אמרתי לה. הרגליים כבר כאבו לי. אימא אומרת שאני צריכה להפסיק לנעול נעלי התעמלות. הן מאפשרות לכפות הרגליים להתרחב ואחר כך לוחץ לך כשאת נועלת נעליים רגילות. כשהגענו לסוכנות הדוגמניות, כבר היו שם שתי בנות שחיכו לראיון לפני. התיישבתי על יד אחת מהן. היא באה לבדה. אני חוששת שהיא היתה בת שש-עשרה לפחות, ונורא יפה. היה לה תיק צילומים על הברכיים. אימא שלי סחבה את התיק שלי. זה כמו אלבום גדול עם צילומים שלי. אימא לקחה אותי לצלם אחד בקיץ והוא צילם המון תמונות שלי. בחלק מהן אני חובשת פיאות. אני חושבת שבצילומים האלה אני נראית די משונה והרבה יותר מבוגרת ממה שאני באמת. "את דוגמנית?" שאלתי את הבחורה. "כן," אמרה. "ואת?" "אני רק מתחילה. איך זה, זה כיף?" "זה בסדר," אמרה. "זה הרבה יותר קשה ממה שרוב האנשים חושבים. את צריכה לשבת תחת מנורות חזקות במשך שעות. לפעמים אני משתעממת כל כך, עד שאני ממש נרדמת בזמן הצילומים." "חשבתי שזה קצת יותר מלהיב." אמרתי. "משלמים די טוב," אמרה. "לכן אני עושה את זה. אני מקווה לקבל את העבודה הזאת. אחר-כך אולי אני אקבל עבודה בסרטי פרסום." פקידת הקבלה קראה: "רייצ'ל קונראד..." והבחורה שעל ידי קמה. "בהצלחה," אמרתי. "תודה, גם לך." כשהבחורה יצאה, קראה הפקידה בקול: "לינדה לוין..." ובחורה אחת נורא גבוהה קמה ונכנסה. "עוד מעט אנחנו, דיני," אמרה אימא. "אני צריכה לבית שימוש." לחשתי. "עכשיו? היית צריכה לחשוב על זה קודם." "לא הצטרכתי קודם." "טוב, אבל תזדרזי." כשאני עצבנית, אני לא מזיעה או רועדת או משהו כזה, אבל אני מרגישה שאני מוכרחה לבית שימוש. שאלתי את הפקידה איפה השירותים וכשחזרתי אימא אמרה: "עכשיו התור שלנו... אולי כדאי שאני אשים לך טפות בעיניים לפני שניכנס. הן קצת אדומות." היא פתחה את התיק שלה. "לא עכשיו, אימא!" אמרתי לה ושלחתי מבט מהיר אל הפקידה. "דיני פנר..." היא קראה. אימא ואני קמנו, והפקידה הכניסה אותנו למשרד קטן. הקירות היו מכוסים תמונות של בחורות יפות. גברת אחת ישבה מאחורי שולחן גדול, מכוסה זכוכית. "את דיני?" שאלה. "כן," עניתי. היא הושיטה את ידה. "אני גברת אליסון." אימא לחצה את ידה. "אני תלמה פנר, אימא של דיני." הגברת אליסון חייכה אלי. היה לה רווח בין שתי השיניים הקדמיות. "אז את רוצה להיות דוגמנית..." אמרה. "כן." אימא אמרה: "הנה התיק שלה, גברת אליסון." והגישה לה אותו. הגברת אליסון פתחה את האלבום בדף הראשון. "איזה תינוקת מתוקה!" אמרה. הרגשתי שהפנים שלי מאדימים. הלוואי שאימא תסלק את התמונה הטפשית הזאת. "זאת דיני, כשהיא היתה בת ששה עשר חודשים," אמרה אימא. "היא זכתה בתחרות ארצית, והתמונה שלה היתה בכל השבועונים, בפירסומת למזון תינוקות." "עבדת כדוגמנית מאז, דיני?" שאלה הגברת אליסון. "לא." אמרתי לה. "אבא שלי לא רצה שאני אעבוד לפני שאעלה לחטיבת הביניים. אני בכיתה ז' עכשיו." "דוגמנות זו עבודה קשה," אמרה הגברת אליסון. "אני לא מאשימה את אבא שלך." היא דפדפה באלבום. נענעתי את הבהונות בתוך הנעליים. הבוהן הגדולה כאבה לי נורא. אני חושבת שלא גזרתי טוב את הציפורניים. הן תמיד צומחות פנימה ועושות לי דלקת. כשגמרה הגברת אליסון להסתכל בתמונות שלי, היא סגרה את התיק ואמרה, "את נערה יפה, דיני." "תודה," אמרתי. "בואי נראה איך את הולכת. תסתובבי בחדר." העפתי מבט מהיר באימא, אבל היא רק חייכה אלי. קמתי והתחלתי ללכת בחדר. החלק הכי גרוע בראיונות האלה, הוא שאנשים מסתכלים עליך בזמן שאת מסתובבת בחדר. אני מרגישה כמו גולם ממש. כשגמרתי לחצות את החדר, עמדתי לפני השולחן של הגברת אליסון ועשיתי סיבוב איטי כמו שאימא לימדה אותי. הגברת אליסון קמה והלכה סביב השולחן שלה. היא הניחה את ידיה על כתפי. "תשתחררי, דיני." אמרה. "את נוקשה מדי." היא הניעה את ראשי קדימה ואחורה וניסתה לארגן לי מחדש את הכתפיים. "עכשיו, נסי ללכת ככה. יהיה לך יותר נוח." שוב חציתי את החדר. ראיתי שהיא כותבת כמה הערות בפנקס שלה. ואז עמדתי לפניה וחיכיתי. הגברת אליסון הביטה בי בלי לומר דבר, והייתי בטוחה שאם אני אעמוד שם עוד דקה אחת, אני שוב אצטרך לבית שימוש. העברתי משקל מרגל לרגל וחיכיתי שהיא תגיד משהו. לבסוף אמרה: "אני לא יודעת, דיני. יש משהו בצורת ההליכה שלך, שהוא לא לגמרי נכון. אבל הפנים שלך יפים מאד, ואת באמת מצטלמת יפה. תני לי קצת לחשוב על זה כמה זמן. אני אהיה איתך בקשר." הגברת אליסון קמה והושיטה לי את ידה. אימא חטפה את תיק הצילומים שלי מהשולחן. "תודה רבה שבאת, גברת פנר," אמרה גברת אליסון לאימא. "ותודה שהבאת את דיני." אימא הנהנה, תפסה בזרועי והובילה אותי החוצה. כשירדנו במעלית, אימא אחזה בזרועי ולא אמרה אפילו מלה אחת. כשהיינו ברחוב, היא הובילה אותי למסעדה קטנה. ישבנו זו מול זו. אימא הזמינה המבורגר לשתינו, וכשמלצרית הלכה אמרתי: "אני מצטערת, אימא.""נדמה לי, דיני, שאת צעדת בכוונה בצורה מרושלת." "לא נכון, אימא. באמת. למה שאני אעשה דבר כזה? באמת השתדלתי להצליח." דמעות הופיעו בעיני. "אל תספרי לי סיפורים, דיני. שמעת מה שגברת אליסון אמרה – שיש משהו מוזר בצורת ההליכה שלך." "אימא.... תאמיני לי... בבקשה תאמיני לי.... לא עשיתי את זה בכוונה."בהתחלה אימא שלי שתקה. לבסוף היא אמרה: "דיני, אלוהים נתן לך פנים יפים. הוא לא היה עושה את זה, אם הוא לא היה מתכוון שתפיקי מזה תועלת.""אני יודעת, אימא." "אני מקווה שאת יודעת, כי אני לא מוכנה שזה יקרה שוב. בפעם הבאה, כשתהיה לנו פגישה עם סוכנת דוגמניות, את תצטרכי להתאמץ יותר.""אבל גברת אליסון לא אמרה לנו 'לא', אימא. היא אמרה שהיא תחשוב עלי. זוכרת?" "זה אומר 'לא', דיני. נצטרך לנסות בעוד סוכנות.""אולי אפשר לחכות קצת? אולי בשנה הבאה?""אל תהיי טפשה." אמרה אימא. "אנחנו לא רוצים לבזבז זמן. את מוכנה כבר עכשיו." היא טפחה על כף ידי. "אני יודעת שזה קשה לך, דיני, אבל יום אחד את עוד תודי לי. תראי."כשהביאה לנו המלצרית את המנות שהזמנו, כבר לא התחשק לי לאכול שום דבר. אבל אם יש משהו שמרגיז את אימא שלי ממש, זה לראות אוכל מבוזבז. אז אכלתי בלי תיאבון.

רמת ההמלצה: 9.5/10, ספר מקסים להפליא ומרתק

חלק שני בהמלצות בתור סיפור אישי המכיל המלצות על 2 ספרים

החלטתי לכתוב המלצה לספר בסגנון קצת יותר מעניין מאשר "המלצה על הספר זה וזה הוא ככה וככה.." אתם יודעים... אני גם לא כותבת על מה הספר מספר כי כולם מכירים אותו! אז הנה זה:

זה התחיל בשיעור ספרות שבו שכחתי להביא את הספר שלי... יובל, שיושבת לידי קראה את הספר "הארי פוטר ואבן החכמים" ואני קראתי איתה קצת כדי לא להשתעמם... קראתי את השורה הראשונה והתאהבתי! ראיתי את הסרטים וידעתי איך זה ייגמר אבל בכל זאת לא רציתי להפסיק לקרוא... אז כשחזרתי הביתה ביקשתי מאמא שלי להביא לי את הספר מהספריה... כשהיא חזרה היא אמרה לי שלא היה את הראשון אלא רק את השני: הארי פוטר וחדר הסודות" אז התחלתי לקרוא אותו ואחרי שגמרתי חזרתי לראשון וככה הלאה עד האחרון... הספרים מדהימים ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אין ספק שהתאהבתי בספרים האלה על השורה הראשונה שקראתי ומה שמצחיק זה שלפני אותו יום לא קראתי אפילו פעם אחת את אחד הספרים האלה... ראיתי את הסרטים אבל לא קראתי בכלל... כל מי שחיי בתוך בועה משלו (כמוני) ולא קרא את הספרים כדאי שכבר עכשיו (אחרי שיגמור לקרוא את הפוסט כן?) ישאיל מהספריה או מחבר את הספר הראשון ולהתחיל לקרוא! אני בטוחה שגם אתם כמוני לא תוכלו להפסיק לקרוא! הספרים מתאימים לכל הגילאים וכולם יהנו מהם!!! 

הנה עוד המלצה, הפעם בסגנון המקובל כי אין לי סיפור XD

אוהבים פיות? אם כן כדאי לכם לקרוא את הספרים של ווינטר בלו, ילדת פיות... בסדרה חמישה ספרים שכל אחד יותר מעניין מהשני! אני הכי אהבתי את הראשון אבל כל אחד בטעם שלו... הסדרה מספרת על ילדה בשם ווינטר בלו (כמו שכבר הבנתם) שבלילה היא הופכת לפיה ועפה ל"ארץ קסם" המקום שבו חיות כל הפיות ופיות הבית שלהן שעוזרות להן בכלכלת הבית ובטיפול בילדי פיות... בכל ספר קורה משהו שעלול לפגוע בארץ קסם וווינטר וחבריה (שהם גם ילדי פיות) מסדרים את כל הדברים...

אלה ספרים מעניינים ומקסימים ויש בהם תיאורים ממש יפים!! כל מי שמאמין בעל טבעי (וגם מי שלא אבל אוהב לקרוא על זה) חייב לקרוא את הספרים האלה!! 

מדריך:

מדריך למציאת שם לסיפור:

1. דבר ראשון כותבים את הסיפור ועוזבים את השם.

2. אחר כך קוראים שוב את הסיפור.

           3. אחרי שקראתם את הסיפור אתם כותבים תקציר לסיפור (אם זה סיפור ארוך אם הוא קצר דלגו על השלב הזה...)

4. נסו להוציא מהתקציר משפט קצר שממצא את התקציר בצורה הטובה ביותר.

5. הנה לכם שם הסיפור!

6. אם קראתם פעם אחת ולא הצלחתם לצמצם את הסיפור או למצוא כותרת לסיפור תנסו לקרוא שוב ובסוף תמצאו! אם לא מצאתם תנו לאחרים לקרוא את הסיפור ובקשו מהם עצות!

7. ככה זה הכי טוב! זה לא כדאי למצוא שם לסיפור ועליו לכתוב את הסיפור... זה כמעט אף פעם לא יוצא טוב...

מקווה שעזרתי (:

תחרויות:

1. אנחנו מביאות לכן שם לסיפור ואתם יוצרים/ מפיקים בעזרתו סיפור, שם הסיפור הוא: "גנב הממתקים" בקטגוריה "הומור וסאטירה", הסיפור היפה ביותר יפורסם כאן וכותבו ילונקק בפוסטים במשך חודש + הפתעה מגניבה, יצירה טובה במיוחד תזכה את שולחיה בעיצוב מתנה.

 (בבקשה לשלוח את הסיפורים לאחת מאיתנו למייל, נטע: [email protected] או שרי:[email protected] או נטלי [email protected] )

2. יופיע פה תקציר של ספר כלשהוא ואתם תצטרכו בעזרתו לגלות מהו ולכתוב לנו את שמו, הפותר/ת הראשון/ה י/תלונקק כאן למשך שבועיים + 4 כפתורי לנקוק מתנה, כל פותר נוסף ילונקק.

______ היא ילדה יתומה, אדומת שיער ומנומשת, שנשלחה בטעות לביתם של מרילה ושל מתיו, שבעצם רצו לאמץ נער. אן מתגלה כילדה מיוחדת במינה שקשה לעמוד בפני הקסם שלה - היא חכמה ומצחיקה, מבורכת בדמיון עשיר, ברגשות עזים, בעקשנות ובאומץ. אן נשארת בביתם של מרילה ושל מתיו, וזוהי רק ההתחלה של סיפור עלילותיה.

חידון א"ב

א. מהו שמה של היתומה בספר "האסופית"?

ב. ספר מאת ג'קלין ווילסון!

ג. שם משפחתה של כותבת "איקבל וציפור הזהב"?

ד. מהו שמה של הסופרת אשר שם משפחתה "אורגד"?

ה. "...... מארץ עוץ"!

ו. מהו שם משפחתה של מחברת הספר "אבא ארך רגליים"?

ז. סדרת קומיקס מאת אורי הורוד

ח. יצירה ספרותית

ט. מיהו מחבר הספר אשר גיבורו הראשי הוא תום סוייר?

י. שם של הוצאת ספרים גדולה: "______ ספרים"

כ. שם של ספר: "המקרה המוזר של ______ בשעת לילה"

ל. "אמבר בבראון ב...... עם אבעבועות רוח"!

מ. שם משפחתה של כותבת "המרגל שבא מן הים"!

נ. ספרה של לואיזה מ. אלקוט!

ס. כותב/ת הספרים!

ע. מי הוא דרקולה?

פ. מי הסופר שכתב את הספר "סוד הגן הנעלם"?

צ. מהו שמה של חברתו של הארי פוטר בספר החמישי?

ק. שם של סופר מפורסם: "אריך _______"

ר. סגנון ספרים העוסק בעיקר באהבה והבעת רגשות!

ש. כינויו של סופר עבר מפורסם אשר כתב בשפת ה"אידיש"!

ת. רוב ספרי החוץ עוברים את הפעולה הזאת!

ככל שתענו על יותר שאלות הפרס ישתדרג:

1- לנקוק ברשימות ובפוסט הפרסים

2- לנקוק בפוסט הפרסים בתוספת כפתור לנקוק חדש

3- לנקוק למשך 3 פוסטים

4- כפתור לנקוק + חתימה + לנקוק בפוסט הפרסים

מנויים:

הרשמו כמנויים וכתבו לנו בתגובות את הפרטים הבאים:

אימייל המנוי:

מין:

שם:

גיל:

קטגוריות מועדפות:

האם להודיע לכם בעת העלאת פוסט מועדף?

ומה ייצא לכם מזה?

- תפתח רשימה מיוחדת ברשימות של המנויים והיא תכיל את שמות המנויים והעדפותיהם ליד הסמל הזה  לבנות והסמל

הזה: לבנים, במידה וסמנתם כי אתם חפצים בהודעה בעת העלאת פוסט מועדף- נודיע לכם.

- יהיו מבצעים מיוחדים למנויים

- במסרים שיישלחו למנויים תקבלו שלל הפתעות בלעדיות.

- 4 המנויים הראשונים שיודיעו על כך יקבלו לוגו מתנה לבלוגם המעוצב מעל בסיס חולצה

- שאר המנויים יקבלו כפתור לינקוק/חתימה לבחירתם

- לאחר שיהיו מספיק מנויים תערך מידי כמה ימים הגרלה

- תקבלו הודעה הישר אל אימיילכם בעת העלאת פוסט

ועוד הפתעות שלא מגלים וכאלו שתתווספנה...

עזרים:

כפתורי ספרים:

תמונות לעיצובים:

עיצבה לנו:

The Librarians