הבלוג שלי....

שמתי לב שאני מעדכנת כאן רק כשבאמת קורא משהו רע.

כמו , למשל, עכשיו.

כבר עבר ממש הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי כל-כך עצובה ועצבנית.

אבל השבוע הזה היה נורא.

ממש נורא.

ביום ראשון התחיל דיי בסדר..

כי ממש הלכתי לטייל (!!) כי לקטיה היה יומולדת..

אבל ביום שני...

בבוקר היה לי את הסיבוב הראשון של התחרות (שחמט) ברמת-אביב..

עד שהגעתי לשם, הצלחתי להפסיד בצורה לא נעימה בכלל, ואז עוד הייתי צריכה לסוע הביתה (וזה לקח שעתיים!)

בערב , ממש רציתי לצעת עם אדם מסויים,

אבל כשאמא שלי חזרה הביתה ורציתי לשאול אותה, היא התחילה להוציא עלי את כל העצבים שלה בטענה שאיך אני אפילו מעיזה לחשוב על לצאת (איך יכולתי?! חוצפנית שכמותי!) אחרי שאתמול היא נתנה לי לצאת (זה חופש לעזעזל!)..

שאר השבוע המשיך בערך ככה: כל יום נסעתי לתל-אביב לתחרות, והייתי חוזרת בסביבות שלוש מתה מעייפות...

עד שאתמול ממש יצאתי!

כן.

ממש יצאתי.

וזה היה ממש ממש נחמד...

אבל כשחזרתי הביתה, הכל חזר למצב הרגיל.

אמא שלי מצאה, כמו תמיד, סיבה לכעוס עלי.

אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר!

לא משנה כמה אני מתעמצת, תמיד מתעלמים מזה!

כמו, שעכשיו נגמר השליש השני, וקיבלתי תעודה טובה (ממוצע 87!),

אז במקום להגיד לי איזה מילה טובה, כל מה שקיבלתי זה שאמא שלי כעסה עלי בטענה שעכשיו, אם היא תגיד לי שזה טוב, התעודה הבאה תיהיה גרועה.

הרגשתי ממש רע- מה זה שווה להתעמץ עם תמיד זה יחזור אלי ביחס רע?!

ובשבועות האחרונים זה נראה כאילו כל דבר שאני עושה לא נכון.

אני מנקה לא נכון.

עושה שיעורים לא מספיק מהר.

אוכלת לא מספיק מהר.

מתעמצת לא מספיק.

אבל כמה שאני מנסה זה רק גרוע יותר.

כמו, נגיד, כשאני לא נמצאת בבית לכמה ימים (טיולים וכאלה),

כשאני חוזרת, במשך כמה ימים ההורים שלי מתנהגים אלי ממש טוב, כי בימים שלא הייתי היה להם קשה לטפל בהכל לבד,

אבל אחר כך הכל חוזר להיות כרגיל:

אני שוב בגדר חפץ, הרכוש שלהם, שאפשר לעשות איתי כל דבר,

כי אני הרי חסרת רגשות, מטומטמת, וחסרת כל יכולת.

אפשר לסגור אותי מאחורי סורג ובריח, הרי לי, לאותה אבן חסרת רגשות, לא אמורים להיות חיים משלי, נכון?

טוב, יש לי.

אבל ההורים שלי עושים כל דבר אפשרי כדי להרוס אותם.

נמאס לי לנסות כל הזמן להוכיח את עצמי.

נמאס לי לחשוב שאולי הם כן צודקים- אולי אני באמת מטומטמת וחסרת יכולת וכשרון.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי לפחד להיות בבית בגלל שיצעקו עלי.

נמאס לי.

באמת נמאס לי.

לא כתבתי את זה בתור רחמים עצמיים.

ולא בשביל שירחמו עלי.

פשוט רציתי להוציא את כל זה.

וזה באמת לא הכל..

זה רק קצה הקרחון.

אבל זה כל מה שאני יכולה לכתוב.