אני רוצה להבהיר כמה נקודות.

סביר להניח שמהפוסטים האחרונים (והמאוד מרתקים, כמובן) הגעתם למסקנות שגויות לגבי השפיות שלי.

אולי אני נשמעת (נקראת, ליתר דיוק) לכם כמתפקאצת שמנסה בצורה מוגזמת ושתדלנית ביותר להישמע (כן, להיקרא) מצחיקה, שנונה, חכמה, מתחכמת, גאונית, כשרונית, מקסימה, מהממת ועוד ועוד, אבל האמת היא שאני ממש לא נשמעת ככה לעצמי.

ההבדל הקטן והשולי הזה נובע מהעובדה המפתיעה ביותר שאני חיה עם עצמי ומכירה את עצמי טוב למדי, לכן כשאני כותבת אני לא מרגישה צורך להסביר דברים או להשתמש בשפה הגבוהה והשנונה שברשותי, בחוכמת חיי המרובה ובכלל, לספר דברים בצורה מעניינת.

אני מכירה את עצמי, לכן כל דבר שאני כותבת מתחבר אצלי לסיפור שלם, שמשום מה לא נכתב בבלוג הזה בשלמותו כי פשוט לא מתחשק לי.

אני מודעת לעובדה שכתיבה היא לא הדבר הכי בולט שבי, ואני לא עד כדי נהנית מלכתוב בצורה בה אנשים יהנו מהקריאה.

אני כותבת, כמה שזה מפתיע, בעיקר בשביל עצמי. סתם, לא. לכתוב בשביל עצמך זה מפגר. באמת שכן.

כבר עדיף לכתוב את הכל בקובץ וורד ולחסוך לאנשים את הטרחה שבקריאה המייגעת הזו.

אני כותבת כדי להביע את דעתי הנחרצת על ההתרחשויות בעולם. על פוליטיקה, אומנות, חינוך, שפה.

תאמינו או לא, זה נכון.

זה לא נכון.

האמת לאמיתה היא, שאין לי מושג מה גרם לי לפתוח את הבלוג הזה. (עדן, אני מניחה).

מה שזה לא יהיה, זה שכח לגרום לי לכתוב טוב.

לכן, כמו מרבית בני הנוער בימינו המקולקלים, יש לי בלוג מגניב כזה, שיש בו 2 תגובות לפוסט (בממוצע), רשימות מגניבות כאלה, חברים מגניבים כאלה, והכי חשוב - כתיבה מגניבה וסוחפת כזו. שגורמת לאנשים לחפש את בית המרקחת הקרוב לביתם (כדורי שינה כאילו. לא הבנתם?).

מצחיק?