דיר X,
לאחר דיונים ושיחות נפש מעמיקות עם עצמי הגעתי למסקנה המלבלבת שכדאי להפסיק עם הסיפורים הוואנאבי מגניבים שלי, ולהעמיס עליכם את הבעיות הפסיכוטיות שלי (בעיקר כדי להעמיס עליכם, למען האמת).
לכן, אחרי המון המון המון (באמת המון!) זמן שלא זכיתם לשמוע על המתרחש בחיי הפרטיים והמרתקים ביותר, אני מכבדת אתכם במעלליי בשבוע וקצת האחרונים:
שישי-שבת-ראשון - מחנה אימונים (שחייה צורנית) בווינגייט. היה כייף מהמם מגניבוש חבל"זות לבטטות (לא).
ראשון אחרה"צ - ריב טרגי ומרגש עם לנה ה - (צונזר) ~פרצוף קשוח ומגניב~.
שני - נשארתי בבית בבוקר... וגם, בעצם, כל היום כנראה ~פרצוף קשוח ומגניב~.
שלישי - נאלצתי ללכת לבי"ס.
שלישי אחרה"צ - ללא שחייה! וגם וגם וגם! הלכתי להוריד את הגשר היפהפה והזרחני שלי (לשישה ימים אמנם... אבל שוש, עדיין!) והיה כייף גדול. ~פרצוף קשוח ומגניב~ (הו, אני מקורית.)
רביעי - הזריקו לי מים ומגנטרום לווריד, הכניסו אותי לתוך מנהרה מוזרה והשמיעו לי צלילים של פצצות אטום בתוך האוזן, במשך חצי שעה. היה נחמד, היה תור ארוך, היו חורים בווריד (וואי, איך האימויים היום מתים להיות שם! חורים בוורידים זה הכי הולך עכשיו), היה מזגן, היה צום, ובקיצור, היה MRI. ~פרצוץ קשוח ומגניב~
רביעי אחרה"צ - בר אילן. כייף גדול, כרגיל! סיימנו ב-6 בשל יום הזכירון לשואה ולגבורה.
חמישי - אה, היום יום חמישי. אז לא היה כלום. חוץ מ, כן, יום הזיכרון.
לסיכום, היה לי שבוע קשוח ומגניב ביותר!
יום השואה
זה קצת מוזר שביום אבל כזה אני כותבת פוסט כרגיל.
כי אולי כן, אני מנסה קצת להדחיק ופחות לדבר על זה, ולא לראות יותר מדי סרטים או להיכנס לשיחות בנושא, כי כן, זה כואב לי.
סבתא וסבא וסבתא שלי, למזלם אני לא יכולה לומר שהם בדיוק 'ניצולי שואה'. דבר קצת לא מוגדר, המושג הזה.
ניצולי שואה, זה אנשים שניצלו מהשואה. הכוונה, שרדו אותה? או פשוט ניצלו מלחוות אותה.
אולי הם דווקא כן ניצולי שואה. הם די ניצלו ממנה, במובן כלשהו.
אני חושבת על זה ש, למשל, כל קרובי המשפחה של סבתא שלי (מצד אבא) נספו בשואה, זמן קצר אחרי שהיא והוריה עזבו את כפרם. אני חושבת על זה, וזה מוזר לי, בעיקר.
השואה זה, גם כן, מושג קצת לא מוגדר. בשואה מתכוונים לעוול שנעשה לנו. האם כשאומרים שואה, אתם מתכוונים בעצם ל"מלחמת העולם השנייה"? כי אם כן, אז סבי וסבותיי הם אכן ניצולי שואה. ניצולי מלחמה.
מכיוון מרוחק מעט מאזורי ההשמדה, חוו הם השמדה גדולה לא פחות.
ברית המועצות, או ליתר דיוק, רוסיה. כן.
עד שהגרמנים הגיעו אליה התקרבה המלחמה כבר לקיצה. אולם הספיקו הם להשאיר שם את חותמם.
לא ידוע לי אם הקימו שם מחנות השמדה, אך לפי מיטב זכרוני יכולה אני לומר שלא.
אבל הייתה שם מלחמה, ככל מלחמה. הגרמנים הגיעו לרוסיה במטרה להשמידה, ובמובן מסויים אפילו הצליחו להשמיד את חלקה. את חלקה היהודי.
הגרמנים הגיעו לכפר הזה, בו חייה סבתי (אחרי שעברה עם הוריה למוסקבה). הם השמידו את כולם. לא נשאר זכר, דבר. השכנים הרוסים בזזו את כל רכושם, וכל פיסת זיכרון נעלמה לנצחי נצחים.
היה רעב. היה... היה נורא.
אני לא מסוגלת לתאר אפילו.
אחיה של סבתי נהרג אז, בגיל 17 בלבד. כשנלקח בתור חייל להילחם שם, בגרמנים. הוא נהרג, ילד צעיר בן 17, במלחמה שפוכת דמים זו.
קצת קשה לי עם עצמי, שכמה שורות מעל זה נכתב לו פוסט רגיל לכל דבר. שאולי התבטאו בו אפילו קצת שמחה ואדישות למה שקורה היום. אז לא, אין שמחה ואין אדישות ואין אין אין. אין, אין 6 מיליון יהודים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חתול מעופף