מדהים איך התקופה האחרונה מביאה אותי חזרה אל הכתיבה.

כבר חשבתי שדיי, שהשתפר. שלמרות כל הקשיים אני מתמודדת עם זה בכוחות עצמי, כי רכשתי את הכלים עם הנסיון.

אבל אני לא יכולה יותר, עם דמעות בעיניים אני פה, לא מצליחה לקרוא מילה למבחן. כותבת על סתם, על ריק, ועל הכל.

אני לא יכולה לסבול את המחשבה על לעזוב את הבית. כמה רציתי לצאת מפה למרות כל האהבה, רציתי להתמודד, להתנתק, לראות מה זה בית אחר, בית נורמלי. בלי צעקות שעוצרות נשימה ומעלות דמעות של פחד, כאב וייאוש. אני יודעת שלא תפקדתי אפילו 90% בבית וגם לא אוכל לעשות את זה בהמשך.

במבט לאחור, נתתי כל כך הרבה לעצמי. כל הערכים שאני דוגלת בהם.... וכל הדיבורים שלי על כמה שהעשייה היא חשובה לא פחות מהאמונה.

שלא מספיק לעשות, ולא מספיק להאמין. צריך ביחד. ואני לא שם ולא שם. אם הייתי מחזירה את הגלגל לאחור כנראה שהייתי בוחרת אחרת.

הייתי נפרדת מהכדורעף כבר מזמן, האהבה שלי למשחק עצומה אבל לא שווה את הזמן שהפסדתי. למדתי מהכדורעף המון דברים, על חברות, על החיים, על החברה ועליי. אבל אני כן אחוזת חרטה מסוימת. חבל לי שלא הייתי פה יותר.

אני לא יכולה להפסיק לבכות כשאני חוזרת לחדר וסוגרת את הדלת. כולם חושבים במשפחה שאני כל כך חזקה, ואייל הוא הרגיש וזה שלוקח ללב.

הייתי צריכה לאמץ לעצמי זהות אחרת לגמרי רק כדיי שנתפקד כצוות - אייל ואני. אני הריאלית, זו שמפרידה בין הרגש ובין המעשה. 

והיה לי קשה עם זה ועדיין קשה לי עם זה ואין אף אחד שיכול להבין. זו כל כך לא אני, אני אמוציונאלית בכל דבר שאני עושה בחיים. הרגשות שלי גואים, תמיד, וכשאני לא מרגישה אותם אני הולכת לאיבוד. אני מתגעגעת לחבר, זה חסר לי כל כך. לבכות למישהו על הכתף.

הם לא מבינים שמעבר לעובדה שאני פשוט לא מבינה ציניות, אני מחפשת מי שייתן לי להניח עליו את הכתף ולא יגיד "מה שלא הורג מחשל ומה שהורג מחשל את אמא". אני יודעת שהכוונה תמיד טובה וזה מנחם אותי מאד. אבל זה לא מספיק לי, אני צריכה את העוגן שלי. שתמיד יהיה לי מקום מפלט לרוקן את כל הכאבים. העובדה שאייל ואני יוצאים מהבית עוד חודשיים ומשאירים את ההורים לבד עם עומר משגעת אותי. הם יאבדו את היכולת לצאת לבלות, כי מי ישמור עליו כבר? מי יטייל איתו? מי יעסיק אותו מעבר לחוגים? כמה ההורים שלי כבר יכולים לשאת? אני לא יכולה להפסיק לבכות....

בזמן כתיבת הקטע הזה עומר נכנס, וחיבק אותי. קמתי אליו מהכסא, והתחבקנו. הוא צבט אותי בידיים ובמותניים חזק חזק חזק ואני ואמרתי לו בלחש, תוך כדיי החיבוק, "אל תכאיב לי". "אל תכאיב לי" הוא חזר אחריי. "אתה אוהב אותי" "כן" "אני אוהבת אותך" והוא יצא מהחדר וסגר את הדלת.

הדמעות שוב געו, ואמא נכנסה. "מה קרה? זה בגלל עומר?" "גם" ואני חנוקה לגמרי. "מה קרה?" "קשה לי לצאת מהבית...." ואני מתפרקת, מכסה את הפנים כדיי להסתיר מאמא את התמונה שלי בוכה. ואז היא מעודדת אותי, אין לי מושג איך היא עשתה את זה. צריך כל כך הרבה כוחות נפש.

ואמא, האמוציונאלית הרבה יותר ממני, מצאה את עצמה נפרדת מהתכונה הזו בהרבה מקרים, מחוסר ברירה. כי לא היתה לה ברירה אחרת...

ורק מדיי פעם היא מרשה לעצמה להראות עצובה או מותשת, או לבכות. אין לי מושג איך היא עושה את זה. אין לי. אני לא מסוגלת...

ואמא בכוחותיה האדירים היתה ריאלית "זה בסדר עדי, אנחנו נסתדר, אתם עוד תהיו בבית... אכין לך פרוסות ותחזרי ללמוד".

איך אני אעשה את זה עכשיו? אני פשוט לא מסוגלת להיות ריאלית כמוהה, לא עוד.... 

הולכת לאכול, ואולי ללמוד,

אי אפשר לדעת מתיי הגלים באים.