מה עובר עליי בתקופה הזו? אין לי מושג קלוש. אפתית, הכל עובר לידי. לא מרגישה כלום.

עם זאת גם כל כך שברירית. אני מרגישה שאפשר לעשות עליי פו ואני אשכרה אעוף.

בדידות טהורה שכזו, שאתה מרגיש שלא באמת יש לך עם מי לדבר אפילו שעל הנייר אתה מוקף חברים.

אף אחד לא מתאים. 

לראשונה מזה שנים שכבר כמה לילות אני בוכה, בלילה תמיד קשה יותר.

רק שהפעם אני לא מצליחה לאבחן למה. למה זה קורה לי, מה אפשר לעשות עם זה?

בלי התשובות האלו אני כמו רצה במקום, מנסה להתקדם אבל תקועה.

שונאת את המצב המתמסכן, אבל קצת נהנית לשקוע בו כנראה.

צריכה כאפת התעוררות. להשתחרר

אבל עדיין כבד לי