ברגע של ייאוש טוטאלי פותחת את המחשב ומתחילה לכתוב. כל מי שאי פעם עשה פסיכומטרי או היה לו חבר שאי פעם עשה פסיכומטרי יודע שצריך להכריז "אני בלימודים" ולהימחק מהעולם כדיי ללמוד בצורה שבחיים לא למדנו, בדרך שבחיים לא למדנו, במשך 3 חודשים למבחן גורלי שקובע אם אני מתאימה ללימודים אקדמאיים או לא ועל הדרך להוציא הון תועפות על קורס מכין והמבחן עצמו? "זיל הזול". אבל נו, עם המחיר שעולה לנו ללמוד כדיי לעבוד אחר כך תמורת שכר מינימום, ברור מי אלו שייגשו לפסיכומטרי, אותם אלה שיהיה להם כסף ללמוד מלכתחילה. לא משנה, חרגתי מהעיקר. אחרי יום לימודים יוצא דופן בו יצאתי עם חיוך אני מרשה לעצמי לפתוח את הפייסבוק. השיר על החיילות של בוכריס ישר עולה ושורט את הלב, הפרסומים המחרידים של תוצאות המבחנים הבינלאומיים - איך זכינו בתואר הנכסף שוב, במקום האחרון והנוצץ, בפערים הגדולים ביותר בהישגי תלמידים במקומות עם מעמדות סוציו-אקונומיים שונים, הפרסום על עוד אכזבה מנפתלי בנט שיודע להשקיע במערכת החינוך -לדת- ומבטיח הבטחות שווא לקהילה הגאה ולא מספיק שווא גם מוריד להם מהתקציב 20%, אה ואיך אפשר לשכוח את המוהלים המבישים שלנו שעושים קופה על בני העדה האתיופית תוך סיכון הבריאות של התינוקות שלהם. דיי, הספיק לי. 
כשהייתי תיכוניסטית סירבתי לראות חדשות כי זה דיכא אותי, כל הרע שמתפזר פה בלי היכר. רצח, פרשת שחיתות בממשלה, אונס, גזענות, פליטת פה בפעוטון הכנסת שידובר עליה רבות. כשיצאתי לשנת שירות התעקשתי לראות חדשות ולהתעדכן, להבין. בצבא העדפתי להתמקד בתפקיד שלי ובעשייה (המיוחדת במינה יש לציין), אבל השערוריות והמחדלים לא פסקו לבוא ולמזלי נקטנו במדיניות פתוחה ודיברנו על הדברים בנינו כסגל וגם עם החיילים במידת האפשר. כשהשתחררתי אמרתי לעצמי שאין דבר כזה - אנחנו האזרחים משמע אנחנו הריבון, ככה לימדו בשיעור אזרחות. חייבים לדעת, חייבים להתעדכן, חייבים לנקוט דעה, חייבים לעשות מעשה. איזה ריבון ואיזה נעליים... זאת, כבר מזמן לא דמוקרטיה וזה, כבר מזמן לא חינוך. 
אחר כך עשיתי דבר גרוע יותר: הסתכלתי על טוקבקים בנוגע לפרשת בוכריס ולשיר שפורסם. תמיד אומרים לא לעשות את זה ("משעמם, אנשים מסויימים מאד כותבים שם וזה בכלל רק כדיי לעשות פרובוקציות וכו' וכו' וכו'.") נדהמתי לגלות כמה הפער בין תגובות הנשים לתגובות הגברים הוא שונה. מפחיד. מעבר לזה- נדהמתי לגלות ששום דבר, באמת, כבר לא מזעזע אותנו. הייתי נאיבית, הריי זו מחשבה שחלפה בראשי כבר מזמן... אבל אף פעם לא אמרתי את זה באופן חד משמעי. היו הפגנות, היו כתבות, היו פרסומות, היו שירי מחאה, היו שיתופים בפייסבוק והרבה קטעים בדיוק כמו זה שאני כותבת עכשיו. היו תכניות טלוויזיה שערכו תחקירים מקיפים ומפורטים! הצבא אטום? מערכת המשפט? הממשלה? התקשורת? כל אלה בבואה שלנו. אנחנו אלה שמבחירה מפיצים את הרוע, מבחירה נותנים לזה לגיטימציה! אין דבר כזה פרסום שלילי יש פרסום. אנחנו צריכים לחנך ליצירתיות, נגישות, סובלנות, הקשבה, שיוויון, אהבת חינם, סקרנות, ידע, מורשת, אהבת הארץ, הטלת ספק. אנחנו אלה שצריכים לעשות טוב, בדברים הקטנים אחד לשני, להפיץ את הטוב הזה ולא בסיסמאות, לא ביום מעשים טובים ולא בפרוייקט תעביר את זה הלאה. לא התנדבות פעם בשנה. אנחנו צריכים לשלוט, כל אחד על עצמו ותכל'ס - להיות טובים. זה נהפך לדבר כל כך קשה ולא טריוויאלי. "להיות טוב זה להיות פראייר". זה לא לדחוף כמו כולם בתור ולא לצפור בכביש מעצבים, לא להסתכל בשקט כשזקנה מחפשת מקום באוטובוס.
ישראל מדהימה. ישראל יפייפיה, מהדרום אל הצפון. ישראל מגוונת, עשירה בצבעים, ריחות, סגנונות. דמיינו את תל אביב, ירושלים, דמיינו את באר שבע וצפת. יישובים וערים, הרים ועמקים. יש את השפה שלנו, את המוזיקה, הספרות והתרבות, יש את החום שלנו, ההומור הישראלי, יש חומוס. מה יכול על חומוס? יש מדע, יש מחקר, יש עבר, יש תכניות לעתיד ויש עכשיו! יש לנו ארץ נהדרת, אחת ויחידה ולא מוותרים עליה. מה אני מציעה, שנפסיק לכתוב ולשתף? שלא נצא להפגנות? שלא נמחא? מה, אז אין תקווה ולסגור את הבסטה? לא, ממש לא. אבל השינוי, כלומר הפתרון בעיניי, מתחיל אצלנו. ממש אצלנו הגרגירים הקטנים בחוף הים הגדול. אם נדאג אחד לשני ולא רק לעצמנו - אם נהיה אנשים טובים, אם נפיץ טוב, זה מה שבאמת יעשה שינוי