שישי בערב ראשון שאין לי מה לעשות מרגע שהתחילו הלימודים. קבעתי לעצמי חוק שאני לא נעלמת לסביבה שלי,

ואין שישי בערב שמוותרים על מפגש.

אבל הפעם החורף הגיע ואנשים עסוקים בעבודות או בדברים אחרים של חורף...

ואני מוצאת את עצמי קוראת את דקארט וחושבת על משמעות הקיום שלי,

מתעייפת ועוברת לכאן ורואה איך הכל עומד להימחק - עשור של כתיבה.

חזרתי לשנת 2007 שם הכל התחיל ונדהמתי כמה חייתי בסרט, איזו ילדותית ושטחית הייתי ואיך לא תפסתי את עצמי ככזאת.

זה קצת שימח אותי באיזהשהו מקום, לראות שהתבגרתי כמו כולם.

כי עכשיו, במבט לאחור ועל האנשים איתם אני נמצאת אני מרגישה כל כך שונה ושאף אחד לא יבין,

אבל בבלוג, המוחצנות הזאת של הכל בסדר ומעניינים אותי אותם הדברים כמו אתכם,

מקסימה בעיניי. אפילו הייתי קצת שובבה.

אז אני שמחה באיזהשהו מקום שהכל יימחק, אני לא מגבה.

מה שצריך לזכור נמצא במגירות הלב ומה שצריך לשכוח ילך.

זו פתיחה של דף חדש באיזהשהו מובן, אחפש מפלט אחר לכתוב בו מדי פעם.

כי הריי כתיבה זה המפתח, זה לעולם לא יימחק אצלי.

תודה על שהיית בית. לשטויות, לבכי, לאהבה וצחוק.

גם אם ללא תגובות לרוב, לפעמים צריך רק מישהו שיקשיב. 

שישי בערב ואני לבדי, מחפשת קומדיה רומנטית לראות ולהצטנף מתחת לשמיכה,

נאבקת לא להמשיך לאכול 'שטוחים'.

נהדרת שכמותי! טונות של אהבה עצמית