מדהים כמה החיים גמישים, אם רק נדע לנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכנו.

הייתי צריכה להרגיש שוב את הקסם, דבר גדול ממני שעוטף אותי בדמותו של איש זר-לא זר ויקר, יקר.

לא משנה לאן יובילו הדרכים - אני בתוכי יודעת,

אחרי כל מה שעברתי - ניצחתי.

הלימודים ממש מערערים אותי. ברמה שאני לא מזהה את עצמי בסוף היום. לא רק איך שאני נראית ומה זה עשה לי,

אלא מזיז בי דברים בפנים. תמיד השתדלתי לעבור דרך הדברים ולא שהדברים יעברו לידי, אבל בלימודים זה כבר מוגזם.

קונפליקטים שלא נותנים לי לישון, בתור אני בתוך המשפחה או אני בתוך החברה, שלא נדבר על אני בתוך עצמי.

למה הלכתי ללמוד חינוך מיוחד בכלל? זה הרגיש לי נוח, לא חשוב הכסף לא חשוב הכבוד.

הרגיש לי שאני צריכה ללכת ללמוד, להדביק את הקצב של כולם. באמת הרגיש לי ככה? לא, מה פתאום.

הרגשתי שלשם אני שייכת, ששם אקבל משמעות לחיים שלי ועל הדרך אולי אצליח לעזור לכמה נפשות, שגם הן בעיקר יעזרו לי.

שזה מה שמעניין אותי ללמוד, לא יודעת מה אעשה עם זה אחר כך. 

יש בי פחד שאולי זה הפחד מריק קיומי. לא ליפול אל תוך הכלום. לא להתמודד עם החוסר ידיעה לאן ללכת ומה איתי.

הריי הדבר המפחיד ביותר הוא הפחד עצמו, לא?

כל הגוף שלי תפוס, תפוס עד כאב. לא יודעת איך לשחרר אותו. והאבסורד הוא שככל שיותר כואב לי ככה אני יותר מוצאת את עצמי מחייכת לעולם.

אבל למה? למה ברגע שאני לבד הכל נעלם כלא קיים? מה מחזיק אותי? 

ברגעים האלה אני הכי מתגעגעת לאיזה חיבוק טוב באמצע הלילה,

מלא בכוונה טובה ונקייה. זה כבר לא קיים אצלי.