שמונה אפס אפס. צפירה. ואוו, הנה זה מתחיל. הצליל השטוח הזה שממלא לך את כל הגוף. לקח למחשבות כמה שניות להתחיל לזרום, אבל ברגע שהגיעו, לא פסקו. חשבתי על זה שבשלוש השנים האחרונות יום הזכרון בשבילי הוא הרבה יותר מיום זכרון. ומנגד, לא בהכרח יום יוצא דופן.

השירות הצבאי שלי היה כולו זכרון. נשמע עצוב, אך ממש לא כך הדבר. זכיתי ללמד על ההיסטוריה של המדינה, על המלחמות שלה ועל נופיה השונים, על האנשים השונים בה שנוספו והתמקמו בחלוף השנים. על התרבות המגוונת והמיוחדת שלנו, על חגים ומועדים, על שירים של יום הזכרון שממש היום שמעתי. והרשימה עוד נמשכת. מדהים מה עושים בשלושה חודשים בודדים. חושבת על החיילים המדהימים ששלחתי לכל המקומות בצה"ל. נהגים, קרביים, חובשים, חיל האוויר, לוגיסטיקה, חיל הים ועוד ועוד. חושבת על כמה כח הם נתנו לי ועדיין נותנים. כמה אמונה שיש טוב בשפע בעולם, ושהוא מגיע במליוני אריזות שונות.

חשבתי על כל הפעמים שחשתי ייאוש ועלבון מהחברה שלנו ומהממשלה, ואיך שהכל התגמד ונשכח בכל יום ראשון בבוקר מחדש ב-ח' נוכחות של החיילים שלי. אם יש אנשים שעלו לכאן כדי להילחם על המקום הזה, מי אני שלא אילחם גם?

הצפירה נגמרה ותפילת "אל מלא רחמים" החלה, יגון עמוק בקע מהאדם ששר ועטף את כל הקהל. יגון של אח תאום שמקדיש את הרגע לאחותו התאומה. 

הלב מתהפך במקום שוב ושוב. השכול קשור לכולנו. בין אם ממלחמה, מחלה או שיבה טובה. לא קשור להיותנו יהודים או מוסלמים, נשים או גברים, ימנים או שמאלנים. היום הזה הוא יום זכרון לחללים האהובים והיקרים שנפלו. אך מבחינתי, השיעור שקיבלתי מהשירות שלי ושניסיתי להעביר לחיילי, הוא שבראש ובראשונה, היום הזה הוא תזכורת לכך שאנחנו עוד בחיים ולכן המשמרת היא שלנו. להיות נוכחים, לדבר, לעשות, לשנות. ואין מדובר רק בבטחון המדינה.

לא מזהיר לחיות כאן, הכותרות בחדשות עדיין לא נעימות ואלימות, שחיתות וקיצוניות הן לא מילים גסות. ובכל זאת, זאת הארץ שלנו, זאת החברה שלנו וזאת המציאות שלנו. בואו נעצב אותה כפי שהיא ראויה להיות. שלווה יותר, מפוייסת יותר, הוגנת יותר ושמחה.

משתתפת בצער המשפחות השכולות והחברים,

ומקווה, שגם בשאר הימים נזכור אותם ונמשיך את השליחות שיצאו ולא חזרו ממנה - בשליחות משלנו, להנחיל ערכי קבלה ושלום בקרב סובבינו.