ינשופה של מינרווה

הכלכלה הספרדית החלה צוברת תאוצה עוד בשלהי המאה החמש-עשרה, דווקא בתקופת מיתון כלל-אירופי, השכילה ספרד, הודות למחירים נמוכים, לפתח את תעשיית הצי שלה ולהגדיל את חלקה המסחרי בעוגה האירופית. ברם, כוחה הכלכלי של התאגדות יצרני הצמר, ה-,Mesta היה חזק במיוחד ושלל אפשרות של התעוררות מסחר בורגני תחרותי. התעשייה הספרדית התמקדה במוצרי לוקסוס ופנתה בעיקר לשוק המקומי. שלא כבאנגליה, לא התפתח מעמד בינוני בקרב האיכרים (Yeoman) ולא התפתחה תעשיית טקסטיל ענפה. 

איחוד הממלכות קסטיליה (Castile) ואראגון (Aragon) ע"י פרדיננד ואיזבלה עם סיום הריקונקיסטה, השאיר את אראגון עם גוף מחוקק, תקציב ומערכת משפט נפרדים ובלתי כפופים למוקדי הכוח הקסטלייאנים – מבחינה אדמיניסטרטיבית, היה זה איחוד דה-יורה. אולם, מאחדי ספרד דאגו לחזק את הגופים המונופוליסטים במשק וסייעו ל"מסטה" ליצור מערכת שווקים לאומית חזקה. כחלק אינטגרלי מפעולת האחדה לאומית זו, חיזקו המלכים הקתולים את הבירוקרטיה הציבורית והלאימו את הכמורה.

במקביל, בשלהי המאה החמש-עשרה, חלה החלשות בזרימת הזהב מצפון אפריקה לאירופה (המתכות הגיעו מסודן לחופי צפון אפריקה, משם הועברו באוניות לערי איטליה). המחסור הפתאומי במטילי זהב, החמיר את המצב הכלכלי בספרד, שהיה נתון ממילא בגידול קונסיסטנטי של הוצאות בשל מייזמים צבאיים ובזבזנות חצרנית. שיטת בסיס הזהב איפוא, הובילה לפיחות חד במטבע המקומי – המאראוודי (Maravedi) .

המיעוט הגנואזי (Genoese) בספרד, אשר נטל חלק חשוב במסחר הספרדי באיים הקנארים בפרט, ובחיי הכלכלה הספרדית ככלל, הפך להיות ציר מרכזי במערך המסחרי-הטרנסאטלנטי למן "גילוי" העולם החדש. גנואזים וסוחרים ספרדים רבים קבעו את מושבם בסיביליה (Seville) – חלונה של ספרד לאיים וליבשת אמריקה. בין השנים 1510 ל-1550 הכפיל המסחר הטרנסאטלנטי את נפחו פי שמונה, ומ-1550 ל-1610 פי שלושה, כשמטילי המתכות היקרות היוו חלק עיקרי מהיקף המסחר. צמיחה דרמטית זו מתוארת בספרות הכלכלית כ"גידול מזהיר וחסר תקדים בהיקפו".

יורש הממלכה הספרדית, קארל הראשון (Charles I of Spain) - נכדם של פרדיננד ואיזבלה מצד אימו ונכדו של האימפרטור מקסימיליאן (Maximilian) מצד אביו, היה היורש הטבעי של הקיסרות הגרמנית. אולם, בכדי לקבל את השליטה על הנסיכויות הגרמניות, היה עליו לגבור על טוען לכתר נוסף - פרנסואה הראשון (Francis I) – מלך צרפת, אשר זכה לתמיכה אפיפיורית. לפיכך, רק לאחר שנאלץ לשחד בסכומי עתק את הנסיכים הבוחרים (Electors), וזכה קארך בתואר הנכסף ב-1519. מיד עברו לחזקתו טריטוריות אירופיות רבות: ארצות השפלה (The Low Countries), חלקים מדרום גרמניה, אוסטריה (Austria), בוהמיה (Bohemia), הונגריה (Hungary), פרנץ' קומטה (,(Franche-Comt'e מילאנו (Milan) - שסופחו פורמלית לשטחי הכתר הספרדי: נאפולי (Naples), סיציליה (Sicily), סרדיניה ((Sardinia, האיים הבלארים (The Balaerics), הקנארים (The Canaries) והטרטוריות שסופחו זה מכבר ביבשת אמריקה. לפתע הפכה ספרד לחלק מאימפריה ספוראדית-הטרוגנית רחבת ידיים.

קארל ניהל מאבק מתמשך עם הצרפתים מתחילת המאה עד ל-1516 (המלחמות הפרנקו-ספרדיות) אשר נמשך בהתמודדות השושלתית - הבסבורג-וולואה (Hapsburg-Valois) עד ל-1559. המערכות התנהלו בעיקר על אדמת איטליה, והמניע לכך היה בעיקר השאיפה להגמוניה כלכלית, שהרי ערי צפון איטליה היוו מרכז תעשייתי-מסחרי-בנקאי חשוב בכלכלה האירופית, כבר בשלהי ימי הביניים. ההוצאות האדירות שליוו את המאבק האימפריליסטי הפנים-אירופי, הובילו את צרפת וספרד להכריז על פשיטת רגל בשנת 1557. עוד קודם לכן, היה על קארל להתמודד עם סערות חברתיות-פוליטיות הרות גורל בגרמניה - הרפורמציה (Reformation) ומרד האיכרים של שנת 1525. אי יכולתו של המונרך לאחד את הנסיכויות, הובילה לשלום אוגסבורג (Augsburg) ב-1555 המושתת על עיקרון ה-cuius regio eius religio, הביזורי, אשר מעצם מהותו, נגד את הבסיס האידיאולוגי של האימפריה הקריסטיאנית.

אולם, קארל ביסס את האימפריה על צירים כלכליים חזקים. כאמור, סביליה היתה הנמל הבלעדי, שרק דרכו איפשרו הספרדים את הסחר עם העולם החדש. אנטוורפן (Antwerp), היתה למתאמת המסחר ההבסבורגי עוד מסוף המאה החמש-עשרה, וככלל, שימשה כגוף מתווך בין הסחר הים-תיכוני לבין  זה הבאלטי. בנוסף, בשל הביקוש האירופי ההולך וגובר לאשראי לטווח קצר, התפתחה בעיר מערכת בנקאות ענפה אשר הפכה את אנטוורפן לבירה המוניטארית של אירופה. מדינות דרום גרמניה, ובעיקר באדן (Baden), היוו את הציר המוניטארי המקביל. משפחת פוגר (Fugger) - מהמשפחות העשירות באירופה, ניהלה בית אשראי (Credit House) והלוותה כספים לערים ולראשי מדינות. בהעדר הכנסות בשיעור זהה להוצאותיו הכבדות, נאלץ קארל להלוות מהערים ומבתי מסחר אשר העניקו לו אשראי לטווח קצר, בינוני וארוך בריבית ממוצעת של 25% לשנה.        

הגרעון התקציבי של קארל, (ומאוחר יותר, וביתר שאת, של בנו – פיליפה השני (Philip II)) אשר מומן בעזרת הלוואות, נוצר בעיקר בשל בסיס פיסקאלי התלוי על בלימה. העדר תוכנית אסטרטגית לגביית מס ברחבי האימפריה, רוקנה את הקופה המלכותית, ושלחה את קארל לגייס הון בריבית גבוהה. בנוסף, ספרד לא השכילה לחקות את הדגם המונופוליסטי של הקולוניות האמריקאיות בערי המדינה האיטלקיות - אשר ניהלו חיים כלכליים עצמאיים. השליטה המונופוליסטית של ספרד בסחר הקולוניאלי בכלל ובמתכות יקרות בפרט, הובילה לגידול ניכר במנגנון הבירוקרטי ולפיכך להאדרת הדפציט התקציבי. טבלה א' , מראה כי על אף הגידול המתמיד ביבוא המתכות היקרות מאמריקה לאורך המאה, הצליחה הבירוקרטיה המלכותית (ציבורית) לשמור על נתח של כ-27% בממוצע מסך כל נפח היבוא – עובדה המצביעה במישרין על המאמצים הרבים שהושקעו מצד הכתר לשימור המונופול, ועל עיבוי מערכה הבירוקרטי.

                     יבוא מתכות במונחי פזוס (Pesos  )

אולם, המונופול ביבשת החדשה לא היה מושלם. יתרה מכך, בתוך המבנה האימפריאלי נוצרו שכבות סאב-אימפריאליות אשר פעלו מתוך אינטרסים כלכליים אשר לא עמדו בזיקה כלשהי לשגשוג הכתר. דוגמא בולטת לכך, ניתן לראות ביחסים בין הקולוניות מקסיקו (Mexico) ופרו (Peru). בשל פערי המחירים בין המדינות לאורך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה ובשל גודל אוכלוסייתה, ייצאה מקסיקו לפרו מוצרי לוקסוס ועבדים, ובתמורה קיבלה ממנה מתכות יקרות. כשהפיליפינים (Philippines) הפכו להיות חלק מן המסחר הספרדי, הספרדים במקסיקו הפכו למתווכים בין מאנילה (Manila) ולימה (Lima). גם מסלול הסחורות מסין (China) דרך מאנילה, למקסיקו ומשם לפרו, הפך,במידה רבה, לתת-מונופול מקסיקני.הכתר הספרדי ניסה, לשבור את הכוח המקסיקני, שכן היה ברור לו כי הוא נוגס בהכנסותיו, אך נחל כישלון חרוץ. היו אף שראו במדיניות החוץ המקסיקנית כלפי פרו, מדיניות אימפריאליסטית-פרוטקציוניסטית פראקסלנס.  גורם דומיננטי נוסף אשר איפיין את מערב הנוצרי במאה ה-16 היה עליית המחירים המתמדת. לא בכדי, זכתה התקופה לכינוי "מהפכת המחירים" (The Price Revolution) בדברי ימי אירופה, והיו שראו בה את אחד המנופים החשובים ליצירת המערכת הקפיטליסטית המודרנית.קפיצת המחירים הראשונית החלה בספרד. עם הגעת המתכות היקרות מהעולם החדש, חל גידול ניכר בהצע הכסף הספרדי, אולם, בשל העדר גידול מקביל בתוצר הריאלי החלו המחירים מאמירים. ברם, מחקרים מודרנים, מציעים סיבות נוספות להתגברות הלחץ האינפציוני. אף על פי כן, אין עוררין על העובדה כי זינוק המחירים הספרדי היה גבוה מזה של שאר ארצות המערב. בין השנים 1503-1600 לערך, חלה עליית מחירים כוללת של כ-350% - כ-13% בממוצע בחישוב שנתי (גרף 1). בצרפת, עלו המחירים בתקופה המקבילה ב-229% ובאנגליה ב-320%. הגידול ביחסי המחרים בין ספרד לאנגליה, צרפת, איטליה וארצות השפלה, עמד לה לרועץ – בעת ובעונה אחת, עלתה כדאיות היבוא מהארצות השכנות וירדה כדאיות היצוא. התשלום  למדינות בעבור היבוא, מומן באמצעות מטילי הזהב והכסף וכתוצאה מכך, גם הם חוו עליית מחירים. לפיכך, מטילי המתכות היקרות היוו קטליזטור ליצירת צינטרפוגה אינפלציונית אשר שאבה לתוכה את כל מדינות המערב, למשך כמאה שנים. זאת ועוד, האצולה הספרדית החזקה, הצמידה את הרנטות על הקרקע למחירים המאמירים ובכך הכבידה את עולם של חוכרי הקרקעות ודיללה עוד יותר את החקלאות הספרדית. לעומת זאת, מאנגליה בתקופה המקבילה, מגיעות ידיעות כי אצילים רבים נקלעו לקשיים כלכליים בשל הפער ההולך וגדל בין רמת המחירים הכללית למחירי הרנטות, שם, שלא כבספרד, לא הוצמדו הרנטות לגמרי למחירים המאמירים. בנוסף, השכר במשק הספרדי עלה בשיעור זהה למחירים, ולכן, לא התפתחה בה שדרה תעשייתית רחבה (הפער הגדל בין הכנסות המעסיקים לבין השכר הקבוע, מהווה תמריץ כלכלי ראשון במעלה להשתכללות שוק העבודה). שלא כמו באנגליה וצרפת, אשר חוו שחיקה בשכר הריאלי, והשכילו להגדיל את המסחר והתעשייה בצורה משמעותית, בשל עליית המחירים, לא הצליחה ספרד לחזק את התעשייה. העדר שכבה תעשייתית דומיננטית פגע במישרין בכלכלה הספרדית (גם תעשיית הבדים והמשי בקסטיליה התמוטטו ב-1590).  הולנד, צרפת, ואנגליה, ייבאו מספרד חומרי גלם: שמן זית, צבעי בדים וצמר, בעת שספרד קונה מהן את המוצר המוגמר. בנוסף, הרכב ההוצאות של בעלי הממון הספרדים היה א-פרודוקטיבי ופזרני. אריסטוקרטים, אצילים נמוכים (Gentry) ופורשי המגזר הציבורי, השקיעו את מירב כספם בבניית כנסיות, ארמונות ומנזרים, או שבזבזו אותו על יצירות אומנות. רובם נמנעו מלהשקיע בתעשייה ובאיזורים מסויימים, אף לא במסחר. גם בערים בורגניות כברצלונה (Barcelona), שררה הנטייה להימנע ממייזמי תעשייה. גם הקטאלונים (Catalan) העדיפו להשקיע בעיבוד הקרקע.

 פליפה השני (1527-1598 יורשו של קארל נאלץ להתמודד עם גרעון תקציבי גדול מזה של אביו. על אף שאיבד חלקים גדולים בטריטוריות האירופיות, סיפוח פורטוגל (1580), העניק לו מקורות מימון נוספים – הקופה הפורטוגזית והקולוניות שלה בעולם החדש, באפריקה ובמזרח. עם האיחוד עם פורטוגל, הצי הספרדי  שילש את גודלו של הצי האנגלי והצרפתי, היה גדול מהצי ההולנדי והכפיל את זה הגרמני. אולם, מתחילת שנות השישים עד להפסקת האש ב-1585, היה פיליפה מעורב במערכה ארוכה ומתישה מול התורכים, בעיקר על השליטה בטוניס (Tunis). הפנאטיות הקתולית של המונרך ונישואיו למרי טיודור (Mary Tudor), הובילו אותו, לאחר מותה של מרי, להתערבות בענייני הכתר האנגלי בנסיון להחזיר את אנגליה לחיק הקתוליות - התערבות אשר הובילה למלחמות האנגלו-ספרדיות (1585-1604), שהסתיימו רק לאחר מותו. בנוסף, מ-1590 ועד מותו, נלחם נגד הנרי הרביעי (Henry IV), מלך צרפת, ועוד קודם לכן, נאלץ להשאיר חיל מצב בעלות אדירה לדיכוי האספירציות לעצמאות בהולנד.

בדיוק כמו קודמיו, גם פיליפה הנהיג מדיניות כלכלית המטיבה עם האריסטוקרטיה. הוא חיזק את אצולת הקרקע ובעיקר את ה-Mesta, בהתנגדותו התקיפה לתחימת חלקות חלקאיות (Encloser). האצולה הספרדית קיבלה גושפנקה מלכותית המאשרת שימוש ברוב הקרקעות כשטחי מרעה. העדר שטחים חקלאיים, העלה את מחירי הדגנים ברחבי הממלכה והביא למחסור חמור במזון. סוחרים זרים החלו זורמים לספרד, בשל פערי המחירים, והציעו את מרכולתם בשווקים. בנוסף, מ-1539, החלו אוכפים ברחבי הממלכה את ה-tasa del trigo – מחיר המקסימום לדגנים, עובדה שפעלה לרעתם של מגדלי הדגנים המקומיים שהיה עליהם להתמודד עם האינפלציה הדוהרת. לפיכך, קסטיליה, כמו מדינות דרום אירופיות נוספות, נזקקו

באופן תמידי ליבוא דגנים מצפון וממזרח אירופה - החקלאות הספרדית לא יכלה לספק את הביקוש הגובר למוצרים בסיסיים, ראייה מוצקה לכך ניתן למצוא בדיונים בקורטז (Cortes) הקסטליאני בשנת 1598, אודות המחסור במוצרי יסוד.

ביטוי נהיר ונחרץ לקיטוב ולניכור השורר בחברה הספרדית נתן הכלכלן, גונזאלס דה-  כלוריגו((González de Cellorigo, בשנת 1600: "הרפובליקה שלנו מתאפיינת היום בפער אדיר בין עשיר לעני, ואין אמצעי כלשהוא שיאפשר לגשר על פער ניכר זה. בערינו ניתן למצוא עשיר בטלן החי חיי הוללות או עני המקבץ נדבות, חסרים לנו בני המעמד הבינוני – אותם אנשים אשר בשל היותם לא עניים ולא עשירים, הם עוסקים ורודפים אחר מלאכת התעשייה והמסחר הצודק, זה המבוסס על חוקי הטבע".

הפריזמה האותנטית של כלוריגו, משקפת היטב את הריבוד החברתי בימי שלטונו של פליפה השני (על אף שהדברים נכתבים שנתיים לאחר מותו). אולם, בתקופת פרדיננד ואיזבלה וכן בתקופתו של קארל, ישנן עדויות רבות על מעמד בורגני תוסס בצפון קסטיליה. לפיכך, ניתן לראות במדיניות הכלכלית המלכותית, לאורך המאה השש-עשרה, כאחראית לקריסתה, ובמידה מרובה, להעלמותה של השדרה הייצרנית בחברה הספרדית.

בנוסף, היה ניתן לצפות כי אי-יכולתה של הבירוקרטיה הספרדית לשלוט ולנצל כדבעי את חוטריה האימפריאלים, והעדר מקורות מימון חדשים להוצאות המנופחות של פיליפה, יובילו לרפורמות מתבקשות באדמיניסטרציה המלכותית. ברם, תקופה זו אופיינה בשמרנות כלכלית ובמינימום שינויים לעידוד הרווחה הכלכלית, נהפוכו, על אף ירידה ברמת ההכנסות במשק, לא נרשם כל שינוי בנפח ההוצאות על מוצרי מותרות, מצד הבירוקרטיה המלכותית.

המחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, אופיינה, מבחינה דמוגרפית, כתקופה של התרחבות וגדילה. לעומת זאת, המחצית השנייה ושני העשורים הראשונים של המאה השבע-עשרה, מתוארים כקטסטרופה דמוגרפית. ההגירה ההמונית לאמריקה, מותם של חיילים רבים בחזיתות השונות, הרעב והמגפה (1599-1600) באנדלוסיה (Andalusia) ובקסטיליה וגירוש המוריסקוס (Moriscos) ב-1609, צמצמו בצורה משמעותית את האוכלוסייה בארץ האם. שלוש-מאות-אלף המוריסקוס-המוסלמים ילידי האי האיברי, רובם תושבי וולנסיה (Valencia), היוו כ-3% מסך-כל אוכלוסיית האי, והיו אחת הקבוצות היחידות שעדיין עיבדו את הקרקע. רדיפת האינקוויזיציה אחרי המאראנוס (Marranos) – אותם יהודים שנאנסו אל הצלב, יכולה, במידה רבה, לשפוך אור על דרישתו של הפנאטיזם הקתולי-הספרדי לאקסלוסיביות דתית מבית. אף ישנם חוקרים שהעמידו את הקסנופוביה הספרדית - הנסמכת על נימוקים דתיים, כאחת הסיבות הדומיננטיות להתפוררות הדמוגרפית. מלכתחילה, ספרד לא הייתה מבין המדינות הצפופות במערב.

לאורך כל המאה השש-עשרה, במקביל להדללות האוכלוסייה, ועם ירידת ערכה של החקלאות, החלה הגירה מצפון המדינה וממרכזה אל ערי המסחר באנדלוסיה אשר בדרום, ובעיקר לסיביליה. מטרופולין מסחרי אינטר-קונטיננטלי זה, הפך ערים רבות בספרד לערי פריפריה, אשר בהם פשו מעשי החמס, הקבצנות והנוודות, והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום.  

הברית ארוכת השנים של הכתר הספרדי עם הכנסייה הלאומית החזקה נמשך גם בתקופתו של פליפה השני וגם בתקופת הבאים אחריו – פליפה השלישי (Philip III), הרביעי, וצ'ארלס השני (Charles II). לאורך המאה השבע-עשרה, בימים של קריסת כל השדרות החברתיות בספרד, היה נראה כי רק הכנסייה מצליחה לשמור על כוחה ואף להעצים אותו. ב-1619, באסיפת הקורטז בקסטיליה באחד מנאומי המשתתפים נמסר כי "המספר הרב של הכמרים ושל מוסדות הדת, הרס את ספרד" - אמירה אשר זכתה לאישור מצד כלכלנים ספרדים בני התקופה.

המאה השבע-עשרה היתה בבחינת שירת הברבור של העוצמה הספרדית. בתקופה זו, ירדה ספרד לדרגת מדינת פריפריה אירופית. בתקופתם של יורשי פליפה השני, נכשלו כל הנסיונות לחיזוק הכח הימי. ברבע השני של מאה זו, צנח נפח המסחר בין ספרד לעולם החדש ב-75% ובסוף המאה סבלו איזורים רבים בספרד חרפת רעב בשל העדר מוצרי יסוד. ספרדים רבים ראו באופיים החלש של המונרכים היורשים את הסיבה לקטסטרופה. הם טענו כי במדינה המנוהלת על עקרונות של התערבות ופטרנליזם ממשלתי, קיימת חשיבות מכרעת לאופיים הכאריזמטי של השליטים - תפישה אשר הונצחה במשפט : "צ'ארלס החמישי היה לוחם, פליפה השני, רק מלך, פליפה השלישי ופליפה הרביעי, אפילו לא מלכים, צ'ארלס החמישי – אפילו לא גבר".