ינשופה של מינרווה

מאד מעניין להכיר מקרוב את האדם הראשון שכינה את עצמו "אנרכיסט" ובטח אם הוא השפיע על בקונין. מביא פה בכמה חלקים את סיפור חייו של חנון צרפתי ממושקף, שעלה מאשפתות וחדר ללב הפוליטיקה הצרפתית.

חלק א 

פייר ז'וזף פרודון, נולד ב-15 בינואר, 1809 במוילר (Mouillere) כבן בכור למשפחה בת חמישה ילדים. 
 
הוריו הועסקו במבשלת שיכר גדולה. בן דודו של אביו היה  משפטן נודע ופרופסור בעל-שם מהפקולטה בדיז'ון.
 
אימו, כבת למשפחת איכרים, עבדה גם כמשרתת או כשוליה ומכריה תארו אותה כאישה מסודרת, בעלת טעם טוב ומזג הרואי.
 
 את מראהו ירש ז'וף מאימו ומסבתו, ואת אופיה הלוחמני והאמיץ של האחרונה הוא תיאר בספרו "צדק". 
 
ז'וזף אשר העריץ את אימו – קתרין, העניק את שמה לבתו הבכורה. עם גסיסת שלטונו של נפוליאון ב-1814, לאחר מצור,
 
נחרבה מוילר ומשפחת פרודון העתיקה את מגוריה לפרבר באטאן (Battant). אמו התפנתה לחינוך הילדים בבית, 
 
 ואביו הקים חנות למכירת חביות, אולם על-אף שהיה איש הגון, קוצר-הרואי והעדר השכלה הובילו אותו לחיי עוני.
 
 ניתן היה להבחין בחריצותו של ז'וזף כבר בגיל צעיר – בהיותו בן 8, עזר לאימו במשק הבית, רעה את הבקר באחו וגם שקד על לימודיו.
 
 בספרו "צדק" הוא מתאר את הנאתו הרבה מחיי הספורט הכפריים. אולם כבר בגיל 12 היה עליו לתרום לפרנסת הבית ולכן נשלח
 
 לעבוד כשוליה במרתף אחד מבתי-הארחה המקומיים. פרודון החל את לימודיו בכיתה ו'. בשל מטלותיו בבית, העבודה ואילוצים אחרים, 
 
הרבה להעדר מספסל הלימודים. אף-על-פי-כן, הוא הפגין שקדנות רבה והצליח בלימודיו. הוריו היו כה עניים עד שנבצר מהם לקנות
 
 לו ספרי לימוד, לפיכך, הוא נאלץ להשאיל אותם מחבריו לכיתה ולהעתיק מהם את הטקסטים הרלוונטים.   ז'וזף עצמו מספר כי בניגוד 
 
לבני כיתתו לא היה לו כובע והוא נאלץ לחלוץ את נעלי העץ שלו טרם כניסתו לכיתה, בשל הרעש האיום שנוצר  מנקישותיהן.
 
כחלק מכמיהתו לעבודה ולידע, פרודון לא היה שבע-רצון משיטת מוריו. בשל כך מגיל 12 החל לבקר בספרייה בתדירות גבוהה
 
 ולרכוש ידע באופן עצמאי. הספרן המקומי, שהבחין בתולעת הספרים ניגש אליו ואמר בחיוך: "...אבל ידידי הצעיר, מה אתה מתכוון לעשות
 
 עם כל הספרים הללו?" ז'וזף הרים מבטו, בהה קמעה בשואל וענה: "מה זה עניינך?". 
 
מכיוון שנאלץ לכלכל עצמו בשלב מוקדם, הוא לא היה יכול להמשיך בלימודיו. פרודון החל עובד כמתקן הגהה בבית-דפוס מקומי
 
, בשל כישרונו וחריצותו, קודם בדרגה ואף זכה לטייל ברחבי צרפת הודות לתפקידו החדש. לאחר חזרתו, קודם לתפקיד של מנהל-עבודה, 
 
ונראה היה כי הוא מרוצה מעבודתו. רק במכתבו של פאלו (Fallot) נמסר כי כבר בתקופה מוקדמת פרודון שאף לעזוב את בית הדפוס 
 
ולהיות מורה. לקראת 1829, פאלו, שהיה מעט מבוגר מפרודון, שרת  כעוזר ספרן במוסד פרוטסטנטי. כחלק מעבודתו, נתבקש פאלו להוסיף
 
הערות בלטינית לספר "חיי הקדושים". פרודון הקפדן, אשר בתקופה זו עדיין שימש כמתקן הגהה, העיר לפאלו על כמה טעויות שנפלו 
 
בהערותיו, האחרון הופתע ושמח לגלות כי בבית הדפוס עובד מלומד שכזה. עד מהרה הפכו השניים לחברים טובים, אולם היחסים ביניהם 
 
נגדעו עם מותו המוקדם של פאלו.         
 
בתפקידו כמנהל עבודה בבית הדפוס תיקן פרודון את כתביהם של אבות הכנסייה. כשהודפסו התנ"ך והוולגטה, פרודון ערך השוואה בין השניים
 
ובדרך זו, למד עברית בכוחות עצמו. כתוצאה מהידע הספרותי הרחב שרכש, חשיבתו הופנתה לכיוון הפילולוגיה השוואתית. 
 
בנוסף, בית הדפוס פרסם כתבים תיאולוגים רבים וגם כאלה הדנים בהיסטוריה הכנסייתית – כתבים שהשביעו את הרעב הבילתי נלאה 
 
של פרודון הצעיר לחקר ולידע. מתוך לימוד זה רכש פרודון ידע  רחב בתיאולוגיה, אשר לימים גרמה לרבים להאמין כי הוא למד בסמינר תיאולוגי.
 
לקראת 1836, עזב  את בית הדפוס והקים משרד דפוס קטן בשותפות עם מכר. תרומתו לשותפות באה לידי ביטוי דרך הידע המקצועי שרכש
 
ופחות מבחינה כספית. אולם התאבדותו הפתאומית של שותפו ב-38' אילצה אותו לחסל את המיזם המשותף, לדאבונו, לא הצליח לעשות זאת
 
בקלות יתרה כפי שקיווה. במקביל, חבריו הפצירו בו להגיש מועמדות לקבלת "מלגת הסוואר" – מלגה אשר הוענקה לבחורים צעירים המגיעים
 
ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שניחנו בכישרון יוצא דופן ופוטנציאל להצלחה בלימודי הרפואה, המשפטים, הספרות והמדעים. הראשון שקיבל
 
מלגה זו היה פאלו, מאווה( Mauvais) -  אסטרונום מכובד מן האקדמיה היה השני, פרודון שאף להיות השלישי. בכדי להגיש מועמדות היה
 
עליו להתקבל ללימודים לתואר ראשון בספרות ולשם כך חויב לכתוב מכתב רהוט לאקדמיה. באחת הפסקאות במכתב זה, ציין פרודון כי  מטרתו 
 
היא לעבוד למען שיפור מצבם של בני משפחתו. עד תקופה זו, הוא פרסם מאמר בודד באילום שם: "חיבור על הדקדוק הכללי" בו הוא עומד על
 
"האלמנטים הפרימיטיביים של השפה המתגלים לאור ההשוואה בין שורשי העברית לשורשי הלטינית והצרפתית". כשנתיים לאחר שזכה במלגה
 
בשנת 1837, ביקש לזכות בפרס יוקרתי הודות למאמר שכתב בארבעה חלקים: " מחקר בחלוקה גרמאטית ומקורן של מילים בצרפתית",
 
על-אף שהחלק הרביעי של המאמר זכה בציון לשבח, הוא לא זכה בפרס הנכסף.      
 
לאחר זכייתו במלגה הנחשקת,  לקח חלק בתחרות על כתיבת מאמר מצטיין בנושא "התועלת הטמונה בחגיגות יום א'" שערכה האקדמיה. 
 
עבודתו של פרודון , שהציגה את ערכי השוויון הטמונים בתורת משה, זכתה שוב לציון לשבח והוענקה לו מדליה בפורום פתוח ב-24 באוגוסט 1839.
 
האב דוני, אז בישוף מונטאבה (Montauban) החמיא לפרודון בקביעתו כי בעבודתו זו הוכח כי עליונות כישוריו אינה מוטלת בספק,
 
יחד עם זאת, פרודון ננזף על כך שאימץ תיאוריות מסוכנות ועל-אף כוונותיו הכנות וקנאותו לענייני הציבור, אין לפתור סוגייות פרקטיות של 
 
פוליטיקה ומבנים חברתיים בעזרת שיקולים פזיזים, כפי שהציג. גם בשלב מאוחר יותר בקריירה של פרודון הוא מייחס את השפעת כתבי הקודש 
 
על תפישותיו. כשנשאל באוגוסט 48 האם אינו אסיר-תודה לשארל פורייה (Fourier) על תרומתו לביסוס משנתו השיב פרודון:
 
"בהחלט קראתי את שכתב פורייה, ואף שוחחתי איתו יותר מפעם אחת בעבודותיי, אולם, ככלות הכל, אני לא חושב שאני חייב לו דבר,
 
אבותיי הרוחניים – אלו שגרמו לרעיונות פורים להבשיל במוחי הם שלושה: התנ"ך, אדם סמית' והגל."    
 
חיבורו הראשון העוסק ברכוש הופיע ב-1840, תחת השם "מהו רכוש? או חקר עקרונות הצדק והממשל". את חיבור זה פותח פרודון בהקדשה 
 
לאקדמיה בבסנקו. האקדמיה מאידך, נתבעה על-ידי נותני המלגה בשל המסר הרדיקאלי של פרודון ומיהרה לפתור את הסוגיה.
 
כמובן שהמלגתו של פרודון עתידה היתה להתבטל, אולם שר המשפטים, אשר גמר אומר לתבוע את הכותב, ביקש להתייעץ תחילה עם 
 
הכלכלן – בלאנקי (Blanqui) – חבר באקדמיית המוסר ומדעי החברה. פרודון חוייב להציג עותק של חיבורו לאקדמיה זו ובלאנקי מונה
 
 לבחון את כתביו. ביקורת זו, אל-עף התנגדותו של פרודון, הגנה עליו שכן בלאנקי קבע כי היא ראויה ולפיכך הכותב לא הועמד לדין.
 
את חיבורו השני על הרכוש שלח פרודון לבלאנקי תחת השם "מכתבים לאדון בלאנקי" באפריל 1841. ב"מהו רכוש?" ביקש פרודון להראות
 
כי הרדיפה אחר שוויון התנאים היא למעשה העקרון האמיתי של הצדק והממשל ואילו בחיבורו השני הוא דן במספר שיטות אשר בעזרתן
 
העקרונות שהוצגו בספרו הקודם הופכים למציאות בחברות מסויימות, במיוחד בחברות מודרניות. ב-1842, מופיע חיבורו השלישי 
 
"הערה על הרכוש". כאן, באה לידי ביטוי השפעתו של אדם סמית' ופרודון אף מעיר זאת במהלך החיבור. במהלך החיבור מציג פרודון
 
 את גישתו של סמית' בקשר לשכר: "האם אדם סמית' לא מצא כי עיקרון השוויון הוא החוק הראשון וההכרחי השולט ברמת המחירים?"
 
אדם סמית' הראש עקרונות נוספים השולטים במחירים אולם אליבא דפרודון, כל החוקים האחרים הקובעים את המחירים נגזרים באופן 
 
ישיר מעיקרון השוויון. לפיכך, קובע פרודון, על האנושות פועלים שני עקרונות – הראשון המוביל אותנו לשוויון, והאחר המפריד אותנו ממנו.
 
 על-פי העיקרון הראשון אדם מתייחס לאחר כרעהו ואילו על-פי העיקרון השני כזר, שלא לומר אויב. הבחנה זו, שעוברת כחוט השני בשלושת 
 
החיבורים אודות השוויון, מכילה את זרעי הרעיונות שיתפתחו מאוחר יותר ל"מערכת הכלכלית של הסתירות" שתופיע רק ב-1846,
 
 כחלק מהאנטינומיה הפרודוניאנית. גם המאמר השלישי על הרכוש הוביל את פרודון לתת את הדין בפני המאגיסטראטים של בסנקו,
 
אולם הוא זוכה. ב-1843 פירסם פרודון את "יצירת הסדר האנושי" – מסה גדולה בה הוא דן בנושאים נוספים מלבד חברתיים-כלכליים.
 
 דת, פילוסופיה, מתודות, וודאות, היגיון ודיאלקטיקה תופסים מקום נרחב בחיבור זה. כשהשתחרר סופית ממשרד הדפוס שלו, החל עובד
 
בחברת ההובלות הימיות של חברו מילדות גוטיה (Gauthier). במהלך עבודתו פרסם את "התחרות בין מסילות הברזל לדרכי הניווט" 
 
ב-1845. בעודו בליון, נכח פרודון בדרשות של לאקורדייר (Lacordaire) והראה כי על-אף עיסוקו האינטנסיבי שאלות כלכליות הוא לא
 
איבד עניין בהיסטוריה תיאולוגית. בז'אנר זה, פרודון כמעט הצליח להשלים ספר העוסק בכפירה הנוצרית הקדומה, למרה הצער, הוא נפטר 
 
טרם סיום מלאכתו.  כפי שהוזכר, פרודון טען ב-48' כי הוא מכיר בשלושה אבות רוחניים וביניהם הגל. אולם, פרודון לא קרא גרמנית
 
ובתקופתו כתביו של הגל טרם תורגמו לצרפתית (הגל נפטר ב-31' מה גם שחלק משמעותי מכתביו פורסם רק לאחר מותו על-ידי תלמידיו).
 
היה זה צ'ארלס גרון (Grun), גרמני שהגיע לצרפת ללמד שיטות פילוסופיות שונות, אשר העניק לפרודון את ההכרות הראשונית עם הכתבים
 
ההגלייאנים. במהלך חורף 44-45, ניהל גרום שיחות מרובות עם פרודון אשר תרמו באופן ישיר לעיצוב חשיבתו של האחרון.
 
הדיאלקטיקה ההגליאנית באה לידי ביטוי ב"המערכת הכלכלית של הסתירות": "אנטינומיה, דהיינו, קיומם של שני חוקים או נטיות הנוגדות 
 
אחת את השנייה, אפשרית לא רק בין שני דברים שונים אלא גם בין שני דברים זהים. על-פי טבעם, הפרמטרים הכלכליים מוגדרים כרציונלים
 
 – תחרות, מונופול, מאזן מסחרי ורכוש כמו גם חלוקת העבודה, מיכון, מיסוי ואשראי. אך כמו קומוניזם ואוכלוסין, כל הקטגוריות הללו הם
 
 אנטינומלים. כולם נוגדים, לא רק אחד את השני אלא גם את עצמם". על עטיפת ספרו זה הוא מצהיר כי הוא מבקש להציג פתרון לבעיה החברתית.
 
עבודה זו התפרסמה בתקופת המהפכה של 48' וזכתה לתפוצה רבה – פרקיו השונים ראו אור במגזינים ובפאמפלטים. באחד מהפרקים שזכו
 
לפרסום רב משמיע פרודון ביקורת נוקבת על התנהלות השלטון הזמני, ומתנגד בחריפות לרעיון הלאמת בתי המלאכה. באותה תקופה הציע פרודון
 
במאמר שפרסם בעיתון"Le Representant du Peuple," צורה של בנק נטול רווחים. לבנק הפרודוני אין רווחים מכיוון שאינו כפוף
 
לבעלי מניות. בנוסף, המוסד הפיננסי אינו גובה עמלות – הוא מטיל על לקוחותיו עמלות בלבד הדרושות להמשך קיומו. פרי עטו המאוחר יותר,
 
 ה"רעיונות מהפכניים" כבר הושפע מהמציאות הפריסאית. פרודון, כמעט אנונימי לגמרי במרץ 1848, סולק מרשימת המועמדים לאסיפת הבוחרים
 
על-ידי משלחת של מעמד הפועלים. ברם, בבחירות המשלימות שנערכו בתחילת יוני זכה פרודון ב-77000 קולות. באסיפה, הצליח פרודון להחזיר
 
לפעולה את "Le Representant du Peuple" אשר הוצאה מחוץ לחוק קודם לכן. אולם העיתון שוב נסגר ופרודון הפך לעורך
 
הראשי של העיתון השבועי "Le Peuple" בתחילת ספטמבר. בבחירות הקרבות לנשיאות הרפובליקה, פרודון התנגד באופן נחרץ למועמדותו
 
של לואי בונאפרט (בן אחיו של של נפוליאון) תחילה לא רצה פרודון לקחת חלק באקט הבחירה אולם כשהבין שאי-השתתפותו מגדילה את סיכויו
 
של בונאפרט, החליט לתמוך בראספל (Raspail) אשר נתמך על-ידי חבריו בוועדה הסוציאליסטית. ב-25 לינואר 1849, עת היה חולה, הבין
 
 פרודון כי האסיפה הזמנית נמצאת בסכנה בשל הקואליציה שנוצרה בין המונרכיסטים ללואי בונאפרט. הוא לא היסס לתקוף את האנשים שזה 
 
עתה זכו חמישה מיליון קולות, ההתקפה עלתה לו בתביעה - הוא הועמד לדין, נמצא אשם, נקנס ב10000 פראנק ונשלח, במרץ 49, לשלוש שנים בכלא.