ינשופה של מינרווה

דיודורוס סיקולוס (Διόδωρος Σικελιώτης), ההיסטוריון היווני בן המאה הראשונה לפנה"ס, מוסר בשם הקאטאיוס (Ἑκαταῖος), ההיסטוריון והפילוסוף הסקפטי, בן המאה הרביעית לפנה"ס, כי המון רב הוגלה מארץ מצרים ונתקבץ לבסוף ביהודה השוממה. מנהיג הגולים – משה, בשל תושייתו ותבונתו השכיל לארגן את העם מבחינה מדינית. בנוסף, הוא קבע מנהגי קורבנות המנוגדים לאלו שהיו מקובלים בקרב כל העמים האחרים, ובמקביל, הנהיג מדיניות של שנאה לזרים. אליבא דהקאטאיוס, לא היה ליהודים מעולם מלך והם עברו שינויים רבים לאורך השנים במיוחד עקב התערבותם של עמים זרים²⁵.

בכתביו של כהן הדת וההיסטוריון המצרי מנאתון (Manethon of Sebennytos), בן המאה השלישית לפנה"ס, מוזכרים היהודים כשבט רועים אנונימי שהגיח מן המזרח ובאכזריות רבה השתלט על חבל ארץ במצרים. לאחר מאבק ממושך, השכילו המצרים לגרש את השבט המיליטנטי אל מחוץ לגבולות הממלכה, אשר בתום תקופת נדודים קצרה השתקע בחבל יהודה²⁶. למן התקופה ההלניסטית המאוחרת ואליך, נחשב מנאתון לבר-סמכא בכל הקשור לתולדות מצרים²⁷ ועל-פי תפוצת חיבוריו ברחבי יוון ורומא, טבעי יהיה להניח כי מלומדים רבים, בני התקופה, אימצו את דעתו בדבר מוצאם של היהודים משבט אלמוני ופראי. 

בתקופת טיבריוס (Tiberius), כחלק מסילוק הפולחן המצרי, גורשו היהודים מרומא כנראה מפני שעסקו בגיור²⁷. גירוש זה התאפשר כתוצאה משנאתו העזה ליהודים של סלאנוס (Lucius Aelius Seianus) – יד ימינו של טיבריוס²⁸. מהפרגמנטים של פלוטארכוס (Πλούταρχος), נמסר כי היהודים הם עדת מצורעים שגורשה ממצרים, המעריצה את החזיר, בעיקר בשל כישוריו בעיבוד הקרקע, ונמנעת מלאכולו מפאת הצרעת הפושה בבטנו התחתונה. בבית מקדשם הם סוגדים לראש של חמור - סמל לעדת החמרים הפראיים, שסייעו למשה במדבר: בשעה שבני ישראל תרו אחר מקור מים ללא הועיל, שיירת החמורים הובילה את משה למעיין מפכה²⁹. פלוטארכוס כותב את דבריו אלה כמה שנים לאחר כתיבת "קדמוניות". יחד עם זאת, יש לשער כי הוא אינו בודה מליבו את הסיפור וכי רוח הדברים הייתה מוכרת לבני תקופתו. אך את כתב הפלסתר הארסי ביותר כנגד היהודים כתב טקיטוס (Tacitus), כעשור לאחר כתיבת "קדמוניות", פרסם ההיסטוריון הרומי את "היסטוריות" (Historiae), בהם הוא מציג את היהודי באופן שלילי ביותר. היהודים מוצגים כפליטים מכריתים או כצאצאי שלמה המוזכר באפוס ההומרי. גם טקיטוס מוסר כי בשל חולי חמור שאחז ביהודים, גירשו המצרים את הפליטים משטחם בכדי לטהר את ממלכתם. שנאתו של טקיטוס את היהודים, באה לידי ביטוי בתיאור מוצאם של היהודים, וביתר שאת, כאשר הוא מבקש להציגם כמיזנטרופים, קסנופובים, רודפי בצע וככאלו שאינם כובשים את יצרם³⁰.

ניתן לראות כי כותבים חשובים, הלניסטים ורומיים, ביקשו לזהות את היהודי כבן לשבט נודד, נגוע במחלות, בעל איסורי אכילה משונים המתאפיין בקווי אופי העומדים בניגוד גמור לאידיאל היווני-רומי.

האקסלוסיביות הדתית של היהודי והפולחן נטול האיקונות, התפרש בקרב הרומיים כשנאת זרים. האנטי-סינקריטיזם היהודי, גירוש היהודים מרומא בתקופת טיבריוס ומאלכסנדריה בתקופת קליגולה, מרדנותם העיקשת של מלכי בית הורדוס ואי-כניעתם של מפלגת הקנאים בעת המצור על ירושלים, לא תרמו לשיפור תדמיתו של היהודי בעייני הרומיים.