ייתכן ואני אדם מריר עוד יותר ממה שתארתי לעצמי-או שפשוט הגוף שלי מוציא דברים החוצה יותר מגופים של אנשים אחרים.

האקנה לא ידעה מנוח ובאזורי הפנים שמצביעים על שתי אפשרויות: מתח והורמונים. ההורמונים שלי בסדר אז כנראה שאני ממש במתח ולא תמיד מודעת לזה.

יש לי כבר ניצני קמטים. מעבר לעור הפנים הלא מאוד מוצלח שעוטף אותי. אני רק בת 23.

ישנן הרבה בנות 23-ולא ייתכן שאני הייצור עם הכי הרבה בעיות בחיים. בחיי שלא. יש לי גיחוך קל על שאני בכלל חושבת בכיוון הקורבני הזה. האם זהו באמת קסמו של המייקאפ?

הנה...למשל ברגעים אלו ממש אני מרגישה מחנק בגרון. מה כבר קרה? על מה המהומה? מה העצב הזה שפתאום  מידפק על הדלת ומתעקש להיכנס ולהגיד שהוא פה ואין לו שום סיבה טובה לבוא?

למעשה הגוף שלי מתעקש להתרבות. אם הוא לא יתרבה אין טעם לעצם קיומו...ואני צריכה להגיד לו-לאן אתה ממהר? ולמה אתה הורג אותי ומכוון את הנפש שלי להרגיש לא אהובה? כי היא לא משכפלת את עצמה בקצב שהעולם מכתיב?

הלחץ הזה של זוגיות.

מה לי ולזה פתאום?!

פעם לא היה לי אכפת מהדברים האלו. הם נתפסו בעיני כשטחיים ומי שיאהב אותי יאהב אותי כמו שאני. לאיפה נעלמה האג'נדה הזו?

יש סיכוי שמישהו אוהב אותי.

ואני מרשה לעצמי לחשוב כך כי אולי פיתחתי אינטואיציה...וגם מפזר הרמזים לא מאוד מתוחכם.

הרגשה מדהימה

לא רוצה לאבד את הראש

ומצד שני לא להיות אדישה