זה כבר הפעם השניה השבוע שזה קורה לי, הבלוג הזה מטומטם ומצמטק עם כל שניה שעוברת.
סביר להניח שבקרוב מאוד הוא יימחק וזהו, לא רוצה עוד מקומות לברוח.
הארה? כוס אמא של ההארה המזדיינת הזאת... הייתי הרבה יותר מאושר בתור ילד תמים נאיבי וקטן, כמו שהייתי שבוע שעבר. שונא ריאליזם, שונא מציאות, לאלוהים אין ממש חוש דימיון מפותח.
האבסורד הוא שאותה 'הארה' כולה בנויה משאלות, שאני יודע טוב מאוד שאני לא רוצה למצוא את התשובות להן, זה כ"כ מוגזם לבקש לא לדעת את האמת? כל כך מוגזם לבקש להיות מאושר?
איך, איך איך איך איך, איך זה שאני תמיד זה שמנסה ומשתדל ובסופו של דבר תמיד זה שמקבל את הזין בפנים? איך זה שידעתי שזה בדיוק מה שיקרה, ובכל זאת נתתי לעצמי להיכנס לזה? איך זה שלפני שבועיים היית הבנאדם שהכי אהבתי בעולם, ובכל יום שעובר מאז אני אוהב אותך פחות ופחות? איכס.
פעם אמרתי שאני צריך לבדוק מי שווה לי להיפגע בשבילו, כי ככה הקשרים שלי בנויים, שאני נפגע בשביל האנשים שמסביבי ובכל זאת ממשיך, כי כזה אני, מסתבר, כפוף. וברור לי, שמכולם, את הכי שווה שאני אפגע בשבילך. אז איך זה שממך אני נפגע הכי הרבה? למה את תמיד מנסה למתוח את הגבולות שלי ולראות מתי אני אקרע ואשבר? באמת שהסדקים שלי לא כאלה יפים, אז למה את מחפשת אותם כל הזמן?
לא רוצה תשובות.
מחר בבוקר אני אקום בעולם הקטן משלי.
אולי כל מה שאני צריך זה בעצם הפסקה מהעולם שבחוץ? הפסקה מהמציאות, מאנשים, מטוב ומרע? יכול להיות שעליתי פה על תשובה? סביר להניח שלא.
בוקר טוב, עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
