באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אולפן שישי, שישי 20:00, ערוץ 2

מה שהלך אתמול ב"אולפן שישי" היה פארסה מבישה לעולם העיתונות בישראל. כל הדברים הגרועים והרעים שאומרים על ערוץ 2, הוצדקו אתמול אחד לאחד. מחפשים אחרי צהוב, כותשים אנשים, משחקים בבני אדם, יורדים נמוך בשביל כותרת, לא זוכרים מהי מבוכה, לא ברור איך הם ישנים אחרי שידור כזה.

ועל מה אני מדברת? מישהו בהפקה עשה עבודה טובה (במונחים עיתונאיים), והצליח להביא את המנהל האישי של אייל גולן, בני פרץ, להתארח באולפן בלייב. הבן אדם הגיע כדי להגן על גולן בחירוף נפש: לדבריו, גולן לא עשה שום דבר שמצדיק את הפרשה שזכתה במשטרה לכינוי "משחקי חברה". השיח איתו נע פחות סביב עובדות, ויותר בכיוונים הרגשיים.

זה התחיל ענייני, לא מביך לצפייה, הבן אדם אפילו החזיק עט ביד, כאילו הוא בעצמו עיתונאי שרושם לעצמו הערות במהלך השידור. אבל לאט לאט זה הלך והידרדר, בחסות דני קושמרו (ברגעים האלה הוא נראה כמו מריונטה ולא כמו מגיש מהדורה מרכזית), גיא פלג (כתב פלילים שיודע שאין פה עניין של פלילים, ומודה בזה. לא ברור אם נהנה בתפקיד השוטר הרע), אמנון אברמוביץ' (היחיד שהקפיד להגיד פעמיים "בני אנחנו אוהבים אותך", או משהו כזה, כאילו אנחנו במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים. לקח על עצמו את תפקיד השוטר הטוב) ורינה מצליח (על תקן קישוט).

כולם ביחד אכלו לפרץ את הראש, שתו לו את המיץ. התחושה הייתה שהעורך צורח לדני, גיא, אמנון ורינה באוזנייה: אתם לא נותנים לו לצאת מהאולפן עד שהוא בוכה. ומה עשה קושמרו בתגובה? אמר לפרץ "אני רואה שאתה על סף דמעות", ומה לא אמר: "יאללה תוציא אותן החוצה, זה טוב לנו לרייטינג".

מכיוון שהם לא הצליחו לעמוד בדרישותיו של העורך, גרמו לפרץ להישאר באולפן לצפות בכתבה על אבא של גולן, ואז ניסו מחדש את כל הכלים בארסנל. זה הצליח להם, חלקית: במיוחד כשפרץ עשה את התנועה הזו של "תסתכל לי בעיניים". אבל אם זה היה מביך, זה לא בגללו. רק בגללם. יושבים ומשחקים בבן אדם בפריים טיים, רק כי הם יכולים. משחקי חברה, הגרסה השנייה.

בני פרץ "התאבד" באולפן שישי בשביל אייל גולן, באופן שלקח את רוב האמפתיה של רוב הצופים. העם עדיין עם הגולן. מבינים שמי שאשם פה בעיקר הוא האבא, ושלגולן אין קשר טוב איתו ולכן אחריותו למעשי אביו מוגבלת (בניגוד לביטוי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"). כמובן שיש את המתנשאים שעסוקים ביחצן ששלח את פרץ לגוב האריות, אבל הם היו כאלה עוד טרום ההופעה הזו.

שורה תחתונה: גולן זקוק לחשבון נפש בעקבות הפרשה הזו, אבל העיתונות זקוקה לחשבון נפש לא פחות.

בזמן שאני מנסה להדביק את קצב הריאליטי, ולצפות בכמה תוכניות של "אקס פקטור" לפני שאני מחווה דעה על עברי לידר (מעצבן) ושירי מימון (מעצבנת), צצה פרשה היסטרית בתקשורת הישראלית. זמר שאסור לומר את שמו אבל הוא שופט בתוכנית ריאליטי מוזיקלית, נחשד בקיום יחסי מין עם קטינות שאבא שלו ארגן לו.

הזמר מכחיש, האבא מכחיש, המשטרה לא ממהרת להזמין לחקירה, והעניינים נמשכים כרגיל. כלומר, הזמר ממשיך להתייצב לעבודתו שאינה כוללת מיקרופון על במה, ונתוני הרייטינג ממשיכים כרגיל גם הם: 36.4% רייטינג ל"כוכב הבא" אמש בקרב משקי בית יהודיים, ואילו התוכנית המקבילה בערוץ 10, "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, עם 7.3% צפייה.

כנראה שפנים אמיתיות זה לא משהו בימינו. עדיף פנים מטושטשות.

אבל האם הרייטינג הוא חזות הכל? האם כל זמן שאנשים יהיו מוכנים לצפות, אנשים אחרים יהיו מוכנים לשדר? ואגב, למה את עמנואל רוזן ושרון גל הורידו מהמסך הטלוויזיוני בגלל חקירות בעניינם (בסופו של דבר, כך נודע השבוע, נגד שניהם התיקים נסגרו או עומדים להיסגר), ואילו את הזמיר השאירו? הרי לכאורה בכל שלושת המקרים היה מדובר בחשדות בלבד.

אתמול בערב פתחתי את הטלוויזיה רק כדי לראות אם הזמר יהיה שם או לא - הרי זו הייתה חרושת השמועות: יעלה לשידור או לא יעלה לשידור. עלה גם עלה, ונראה מרוכז בעניינים המוזיקליים*. אבל נעזוב רגע אותו, ונעבור למי שנותן לו לעלות לשידור: בעצם, הזכיינית "קשת" עזרה לזמיר לבסס את כתב ההגנה שלו. אם הוא נשאר על המסך, כנראה הוא לא אשם ואין דברים בגו. מדובר בהאשמות קשות, הם היו מעזים לתמוך בו אם היו להם ספקות? ברור שלא.

אז זהו, כך נראית הטלוויזיה שלנו עכשיו: אפילו הריאליטי יותר ריאליטי מריאליטי.

ולמי אכפת מכל הצעירים עם החלומות, שרוצים להתפרסם. שיבואו בעונה הבאה.

* בהערת אגב חייבים לומר שאסי עזר נראה ממש אנורקטי. מישהו צריך לטפל בזה.

בימים אלה חוגגים בערוץ 2 עשרים שנות קיום רשמי. התגובות לחגיגות האלה נחלקות לשני כיוונים עיקריים: אלה שמשתפכים, ונזכרים בנוסטלגיה, ועושים מצעדים של התוכניות האהובות ביותר. ואלה שהמיאוס והמרמור משתלטים עליהם, שסובלים מכל הריאליטי, שנמאס להם מהפרסומות, שכועסים על כל ההומור הרדוד, שמתגעגעים לסדרות הרכש וכן הלאה.

אישית, אני לא פה ולא שם. כי היו הרבה דברים נפלאים בערוץ 2, אבל בשנתיים האחרונות הוא לא חלק מהחיים שלי. לעתים נדירות אני מציצה בתוכנית כלשהי. רוב הזמן אני רואה ספורט, סרטים, ערוץ הטיולים (קבלתי חינם לשלושה חודשים, לא ברור למה) וסדרות שמוקלטות ביס מקס טוטאל*. בקלות אפשר להתמכר לכל הריאליטי לסוגיו, זה הרי ממלא שבוע שלם, אבל בסוף אתה מרגיש טמבל. שיחקו לך ברגש, ולא החכימו אותך אפילו פעם אחת. והתוכניות שכן יכולות להחכים אותך, זה כמו "חפש את המטמון": לוקח הרבה זמן וצריך לעבור הרבה שלבים כדי למצוא אותן בלוח השידורים.

ב-1993 ערוץ 2 היה חדשני, היום הוא תקוע אי שם בריאליטי של הניינטיז, ומשכנע את עצמו שזה שפורמטים נמכרים ברחבי העולם זה סימן שמשהו טוב קורה. אם מישהו היה קונה את כל לוח השידורים קומפלט, זה היה נכון. אבל הערוצים מחו"ל קונים מקסימום סדרה אחת/ריאליטי אחד או שתיים/שניים. מעניין היה לשמוע פעם מישהו בכיר מ-NBC (לא אלכס גלעדי!) או מ-CBS מנתח את לוח השידורים השבועי של ערוץ 2. איזה ציון הוא היה נותן לו, מה הוא היה מוציא, מה היה מוסיף, מה היה חושב על הישראלים שמוכנים לצרוך את כל זה באחוזי רייטינג גבוהים.

מפגר ככל שזה יהיה, אני מתגעגעת לימי "העולם הערב", לימי ערוץ 2 הנסיוני, לזמנים שבהם היה מותר לחשוב יצירתי ומחוץ לקופסה ולא לעבור אלף קבוצות מיקוד בדרך למסך. אלה היו הימים שאנשים עדיין ניסו להגשים חלומות. היום מנסים להגשים הכנסות - ועדיין לא מצליחים להפוך את ערוץ 2 לרווחי. ואולי האשמה היא בכל מי שמצפה שהקופסה המרובעת תרגש אותו, תבדר אותו, תכניס לו אקשן לחיים, תתן לו ערך מוסף על בסיס קבוע. מצד שני, אם לא מצפים כלום אלא רק לניקוי ראש, אפשר פשוט לראות גיא פינס. שם לפחות אתה מרגיש שמישהו התאמץ בשבילך.

בשורה התחתונה, יומולדת לא שמח יש לערוץ 2. הרבה חשבון נפש צריכים לעשות שם. זה אולי יותר קשה ופחות כייפי מלעשות את "מילון ערוץ 2 השלם", אבל זה הרבה יותר חשוב.

* וכמובן שראיתי את כל העונה של מחוברים פלוס - בסלולרי ואצל ההורים, לסירוגין.