טוווב אז התחלנו תיכון ... נגיד שזה בא לי בבום לפנים ...הלימודים הרבה יותר קשים,יש המון לחץ לסיים הכל לפני שמשהו אחר יתחיל ,לקום ב-6 ולחזור הבייתה ב-4, אין כמעט חברים...ועוד דברים מעצבנים.
עד אתמול בערך חשבתי שאני בין היחידים שעוד לא הכירו ילדים . זה כולל להרגיש רוב הזמן כלא קשורה. יש את החברים מהשכבה עוד מהבצפר הקודם שהן4בנות מקסימות ועוד ילד אחד בכיתה איתי . אבל את החברות קצת קשה למצוא .. הן בכיתות אחרות ועד שבהפסקה מוצאים אותן במקום הענק הזה ,היא כבר נגמרת.
כל זה היה עד אתמול. היום בבוקר דיברתי עם רותם בהסעה וזה פשוט שינה לי את הגישה. בהפסקה היום במקום לצאת ולחזור עצובה החלטתי להשאר בכיתה. וכן, גיליתי שיש כמה ילדים מאוד נחמדים בכיתה ודיברנו (פתאום השיחות כבר זרמו) .
זו דוגמא, איך דברים יכולים להתפך בזמן כה קצר.. והגעתי למסקנה שהכל יבוא אבל יבוא לאט.. ייקח קצת זמן!
וסתם מוטו לחיים שמתקשר לזה:
"כאשר מנגנים על נבל אם מייתרים חזק מדי המייתר נקרע ואם מייתרים חלש מדי לא נשמע הצליל"...
*רותם תודה על העידוד היום כוסית על בריבוע