אממ..אני יודעת שעבר כמעט שבוע..
סוריי =//
בגלל האיחור, פרק ארוך במיוחד..=]]
פרק 30:
*
"היי" אמרתי לטום בטון קר ואדיש.
"היי" הוא אמר בקול שקט.
הוא הפנה את מבטו ממנו לכיוון המנוגד ממני.
יכולתי לשמוע קול בכי שקט. ניחשתי שזה היה טום.
כל מה שרציתי באותה השנייה פשוט לחבק אותו חזק ולהגיד שהכל בסדר.
אבל ידעתי. שום דבר לא יחזור ליהיות כמו פעם. כמה שלא רציתי בכך, שום דבר לא יחזיר את הגלגל אחורה. התיישבתי על הכורסא במשרד.
ישבנו כמה דקות בשקט, צורם מכל רעש אחר.
לפתע טום הסתובב אלי, והביט בי.
עיניו היו נפוחות מעט-אפשר היה לראות שהוא בכה.
"אני אוהב אותך יוליה..אני לא יכול עם זה יותר.!!.אני צריך אותך .!" הוא אמר, מתקרב אלי.
"טום..די..שומדבר לא יחזור ליהיות כמו שהיה..ואתה יודע את זה.!!..פשוט די.!!!" אמרתי לו.
הוא ירד לעט לעט על ברכיו פורץ בבכי.
"טום..די..תקום.." לא יכולתי לראות אותו ככה..שבור כל כך.
"יוליה..אני מתחנן בפנייך..תסלחי לי.." הוא אמר, נשאר עדיין על הברכיים, ומביט בי בפרצוף פאפי פייס. "דיי טום.. אנחנו לא נחזור ליהיות ביחד..תקלוט את זה.!!..ותקום..אתה סתם משפיל את עצמך..אנ.." התחלתי להגיד אבל ג'ייסון שבדיוק נכנס למשרד קטע אותי.
"אוו יוליה..לא ציפיתי לבואך..קרה משהו.?." הוא שאל אותי בחיוך.
"אממ..לא..סתם הייתי באזור וחשבתי לקפוץ.." עניתי גם אני בחיוך, מנסה שלא להסתכל על טום.
"אוקי..אז אני אגמור כאן עם טום ומייד אני מתפנה אלייך.." הוא אמר והתיישב בכסא לייד השולחן.
"אז טום..דיברתי ממש לפני זמן קצר עם דייויד...כרגע יש לכם חופשה..למשך כחודשיים..כך שזאת כבר בחירתכם אם להישאר בחודשיים האלה כאן-בצרפת, או שמא תעדיפו לחזור לגרמניה..הוא אמר לטום ונעצר לכמה שניות.
"עכשיו..אתה משוחרר.." הוא אמר לטום.
טום התרומם באיטיות מהכסא שעליו ישב, הסתכל אלי במבט מתחנן, אך כשראה שאני ממשיכה לבהות בו במבט אדיש, יצא מהמשרד.
אחרי בערך שעתיים-שלוש של שיחה, שלא באמת התרכזתי בה, במשרדו של ג'ייסון, הוא הודיע לי שגם לי יש חופשה של כ-3 חודשים.
חזרתי הביתה.
כשנכנסתי ראיתי את כל הלהקה, ואת קטיה עומדת באמצע הסלון באמצע חיבוק קבוצתי.
"אהמאהמ.." השתעלתי בכוונה שישימו לב אלי.
"אהה יולי..חזרת.." אמרה קטיה, לאחר שניתקו את החיבוק.
לכולם היה פרצוף נפול, שנראה שהם רק מתאפקים שלא לפרוץ בבכי.
"אז..מה קרה??.העבירו את התאריך של תשעה באב להיום ולא הודיעו לי כלום?." שאלתי בציניות מוגזמת.
"לא..טום חוזר לגרמניה ואנחנו נשארים כאן בחופשה.." אמר ביל.
רק עכשיו הבחנתי במזוודות של טום שעמדו לידו.
"אהה..אוקי.." אמרתי באדישות ועליתי לחדרי.
נשכבתי על המיטה עם דמעות בעיניים.
הוא שוב עומד לנסוע..והפעם אני בטוח כבר לא אראה אותו בחיים..
דלת חדרי נפתחה.
קטיה עמדה שם.
"יוליה..על תתני לו ללכת..את רוצה להגיד לי שעברתם את כל מה שעברתם סתם ככה?!!
תזכרי..שהוא היחיד שהצליח לגרום לך להתאהב מחדש..אם הוא יטוס עכשיו..את הרי בעצמך יודעת שהוא כבר לא יחזור..ואת אוהבת אותו.!!..את פאקינג אוהבת אותו ומוותרת עליו?!!
אם תתני לו ללכת..את תתחרטי על זה כל החיים.."
היא אמרה לי.
"את יודעת מה?!!.." אמרתי ונעצרתי לכמה שניות.
"אני ממש לא הולכת לעשות את הטעות הזאת.!!" אמרתי בחיוך וקפצתי מהמיטה, רצה במדרגות למטה.
וכמובן, שאם ה"מזל שלי" הוא כבר נסע לשדה התעופה.
הבטתי על ביל, במבט שאמר הכל.
"הטיסה שלו יוצאת עוד שעה..כדי שתמהרי" הוא אמר לי בחיוך, "ועל תשכחי, טיסה מספר 593".
חייכתי אליו חזרה ויצאתי מהבית.
אם הייתי מחכה למונית זה היה לוקח לפחות עוד שעה שלמה.
התחלתי לרוץ. לרוץ בספרינט. רצתי בכל הכוח שלי. הנשימות שלי נהיו יותר ויותר כבדות, והתחלתי להאדים מרוב מאמץ אבל המשכתי לרוץ.
הגעתי לשדה התעופה. לא הבטתי בשעון.פחדתי.
בדקתי מאיפה יוצאת הטיסה לגרמניה, ופשוט רצתי לשם.
בדקתי מבין כל האנשים שעדיין מחכים לעבור לצ'ק אין. טום לא היה בינהם.
ישר ניחשתי שכנראה הוא כבר עבר את הצ'ק אין..ולשם בלי כרטיס אני לא יכולה לעבור.
הבטתי לכל הצדדים, בודקת שאין שומרים.
"אוקי..שלוש, ארבע ו..על החיים ועל המוות" חשבתי במוחי ורצתי לשם, כבר שומעת מאחורי צעקות כמו "ילדה תעצרי.!!" "אסור לך לעבור לשם בלי כרטיס.!!".
זה היה הדבר שהכי פחות עניין אותי באותה השנייה.
הבטתי מסביבי מחפשת במבטי את טום.
רק אחרי ששמעתי את זה הבנתי שזה אבוד.
"הטיסה לגרמניה ממריאה..נא להדק חגורות" נשמע קול בכרוז.
שני שומרים הוציאו אותי משם בכוח בזמן שהמחשבה היחידה שעברה בראשי הייתה:
"אני עיבדתי אותו..לנצח".
חזרתי הבית בערך אחרי שעה-שעה וחצי.
ביל, ושאר הלהקה כנראה כבר חדרו למלון שלהם כי קטיה, כמו תמיד בעצם, הייתה שקועה בטלוויזיה.
"הוא טס.." אמרתי כמעט בלי קול כשנכנסתי הבית.
"טופ..לא נורא מאמי..עוד יצא לכם להיפגש..אני בטוחה..במיוחד אחרי שהוא ידע שרצת אחריו.." היא אמרה לי בחיוך מעודד.
"כן..בטח..מ'שתגידי.." מלמלתי והתחלתי לעלות לחדרי.
בדיוק כשהגעתי לפתח הדלת שמעתי את קטיה קוראת לי מלמטה. אבל היה משהו שונה בקול שלה. משהו מוזר.
ירדתי למטה מהר ושאלתי מה קרה.
היא לא אמרה כלום אלא רק הצביעה, באצבע רועדת, לכיוון מסך הטלוויזיה.
לא הבנתי מה קרה, לפחות עד שהפנתי את מבטי לעבר הטלוויזיה.
הבטתי דקות ארוכות על התמונה המזוויעה, אבל אפילו יותר מזה הייתי שקוע בכתובית שרצה מתחתיה.
הקריין בטלוויזיה דיבר על משהו, אבל את זה כבר לא שמעתי.
לי הספיק לראות את התמונה והכתובית.
תמונה של ים, שמעליו שטים חלקי ברזל ענקיים, ומתחת לתמונה הכתובית:
"המטוס של טיסה מספר 593 לגרמניה התרסק, אין ניצולים".
*
סורי שאין מתח, יש לי חרא מצב רוח בזמן האחרון וזה גם משפיע על הכתיבה שלי =[[
25 תגובות=פרק 31.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שמתה על חיוכו המושלם XD
