מחשבות של בינתיים

אני מתגעגעת אלייך, יקרה שלי.

אני מתגעגעת למה שהיית כשהייתי איתך. כשהרגשתי אותך בכל רגע.

כשאני נזכרת בחוויות שלי איתך, אני מתרגשת. כל דמעה בגוף, מלווה בכאב פיזי של חוסר, של ריקנות.

כשהעיניים שלי מביטות בי בתמונות ההם, של אז. אני מקנאה. הן מביטות בי מלאות ואני מביטה

בהן כמו מתחננת למשהו, כמו נזקקת, כמו מקבצת נדבות. רק קצת מהזרקור הזה.

עכשיו. אני מביטה בך. עם אחרים. בתמונות של תש"ע (2010). אני כבר לא חסרה לך. יש לך מי שממלא את המקום שלי

עכשיו את מהפנטת אותם, כמו שהיפנטת אותי, יקירתי.

ואני רואה את העיניים שלהם, הם שואבות ממך, נסחפות אלייך.

רק שנה. שנה אחת ואני צריכה אותך שוב. חזק, כמו שאי אפשר לתאר.

לכי תסבירי למישהו מה עברנו יחד. אני בעצמי לא רואה את האמת. לא מבינה מה את עושה לי כשאני אצלך.

אני מביטה בי ומתגעגעת. מתגעגעת למשקל אחר, למראה אחר, לזונה שבי, מתגעגעת לשיער המפוזר, במיוחד אחרי פן, ללבוש הצנוע והמרמז.

לחוצפה.לשאהידיות. לעצמי.

שנה של התחדשות. של חזרה לעצמנו. שלא נתגעגע למי שאנחנו. שפשוט נהיה. שנתהווה.