אושר
המצב אליו כל בני האדם שואפים, ואתה יודע עד כמה אתה בר מזל לחוות את זה. הרגשה שממלאת אותך בתמונות של דרך מושלגת עם רוחות נעימות, או יער ירוק עם עצים ריחניים, או הרים גבוהים עם נופים נפרשים. זה כל הזמן משתנה, אבל תמיד מרגיש טוב. אתה יודע מהו האושר, חמימות נעימה שמתפשטת בכל גופך. עקצוצים נעימים- אתה מודע לכל גופך, ולשם שינוי- טוב לך עם עצמך. לפני שאתה נרדם, בלילה או בבוקר, אתה מסוגל לחשוב רק על דברים טובים. תחושה של ביטחון, גם אם אתה עושה משהו משוגע, והידיעה החדה והברורה שחותכת בך שאתה שווה משהו.
אושר לעולם אינו מוחלט- הוא מתגנב באיטיות לעולם הפנימי שלך, קודם בהססנות, בודק האם אתה מוכן אליו, ולאחר מכן משתלט על שגרת חייך. אתה מסוגל לחייך בלי סיבה נראית לעין, וגם במצבים קשים אתה יודע שהכול הולך ומשתפר. ואם העולם היה יכול לזרוח, אתה יודע שהיית נוצץ כמו כוכב בשמיים, כי מה שקורה רק אחד למיליונים, אתה מאושר.
דילמה
ההתלבטות, שכאשר מביטים עליה מהצד תמיד נדמת לפשוטה ביותר. כולם יכולים להגיד לך שהסיבות שלך טיפשיות ואין לך שום זכות להתלונן, ובכלל, אתה צריך ללמוד להתבונן בתמונה הגדולה ולראות עד כמה טוב לך- אך אם אין ל זכות להיות מדוכא, האושר מאבד ממשמעותו. זה כמו שריטה קטנה בידך, קטנה ובלתי מורגשת, אבל תמיד שם. בעצם ידעת זאת מאז ומעולם, פשוט עד עכשיו האושר עיוור את עיניך עם הזוהר הבוהק שלו. מרגע שהסתגלת, אתה מסוגל להביט לצדים, ולראות גם את הרע. באותו הזמן אתה רואה את הבעיות, מכות בך כרוח סערה בפנים חשופות. אתה רואה את הצדדים השונים, ולרוע המזל, אתה מבין שגם הצד השני צודק. ואז אתה נמתח לכל כיוון, כל הרצון האישי שלך מרוכז בכדורי זכוכית קטנים שעוברים מצד לצד בלי החלטיות, מטריפים את דעתך. ושאלה אחת אשר מהדהדת בראשך בלא הפסק: האם זה שווה את זה, לעזוב את כל האושר בגלל בעיה אחת קטנה? אתה אומר לעצמך באופן תמידי שלא, אך כל פעולותיך היום-יומיות צועקות כן. אתה יודע שאתה יורק למזל בפנים, וקרוב לוודאי שמזלך לא יתמזל שוב, כבר בזבזת את כולו, ושובר את הזכוכית.
התנפצות
כמה שאתה משכנע את עצמך שאתה מוכן, אתה לעולם לא מוכן להתנפצות. כל הדם שנשפך, וכל הרעש הבלתי מוגבל, ואתה הופך למשותק ללא כל יכולת להגיב. הכול קורה כה מהר, מצד אחד, אך מצד שני הזמן זז לאט ואתה זוכר כל פרט קטן ועד כמה הוא כאב. אתה מרגיש כל רגע- את הנפילה, הפגיעה בקיר הזכוכית, ההתנפצות, מיליוני החלקיקים הקטנים שעפים לכל מקום, האדום הזורם, ועדיין, אתה ממשיך ליפול, גם אחרי שנחתכת ונפצעת והתרסקת לזכוכית. כל איבריך שמוטים ואתה נראה כמו בובה בלויה שבעליה אינו זקוק לה עוד, נזרק וחסר חשיבות ובכל זאת גורם לרעש גדול. כל רגע חרוט בליבך, והזמן חוזר על עצמו, פעם, אחר פעם, אחר פעם... היה את הסדק הראשוני שהתחיל מנקודה אחת קטנה, והתפתח לקו ומשם שלח זרועות לכל מקום. נשמע צליל השבירה, חלקיק שנייה, ממש לפני השבירה, וזה הגיע. התנפצות.
ואחרי ההתנפצות, אין לך מה לעשות. עדיין לא מעכל את כל שברי החיים שזרוקים מסביבך. אתה מסתכל למעלה בכדי לדמיין את מה שהיה פעם אתה, מאושר, ובטיפשותך קפצת למטה. כל מה שנשאר לך עכשיו זה להדביק את שברי הזכוכיות שעל הרצפה.
כאב
אתה יודע מהו הכאב עמוק בתוך עצמך, אתה מרגיש את הכאב בכל נים מנימי גופך. הכאב הוא שתלטן, הוא ממלא את כל חייך ומרכז אותך אך ורק בו. בהתחלה ניסית להתנגד לכאב, הרי רק לפני רגע היית מאושר, אך הוא הזמן עובר והזיכרון מתעמעם, ואתה נכנע לכאב. אתה צריך לעבוד, לאסוף שברי זכוכיות מכל עבר, לתקן את עצמך, אבל הכאב מעייף כל כך. אתה ממלא את ימיך בשינה חסרת תכלית כי אתה לא מסוגל להתמודד, והחיים עוברים עליך שמשב רוח קליל שלא תזכור ממנו דבר. אז אתה ממשיך לשכב על הרצפה הקרה, הכהה, בתחתית. אתה לא זז, אתה מתרכז בכאב. אתה כל כך רוצה לצעוק, אבל אף פעם לא צעקת ואתה לא תתחיל עכשיו. אתה משותק מהפחד, מהכאב, ואתה יודע שבקרוב תהיה עיוור מדמעותיך שלך, אז אתה לא בוכה. אתה מנסה לקום, אך הכאב הארור מפיל אותך שוב ושוב, זורק אותך ומפילך מרגליך. הכאב לא מאפשר לך לראות את הטוב, אז אתה מתבונן רק ברע, ותוהה אם אתה רוצה להמשיך בכלל. אבל הזיכרון של מה שהיה לך פעם מכה בך, ואתה יודע שיש סיבה להילחם, ואתה קם על רגליך.
ריקנות
אתה ממשיך לרוץ זמן רב, מגדיל את המרחק בינך ובין הכאב, כאשר אתה מבין שבעצם אין לך דבר לחשוב עליו. אתה מנסה להגדיר את מה שמעסיק אותך, מנסה להתבונן לתוך עצמך, אך אינך רואה דבר. יש בתוכך תהום עצומה של ריקנות, חור ענק שאתה לא יודע מה לעשות בו. קודם הוא היה מלא בשמחה, ולאחר מכן כאב, אבל אתה מתגעגע אפילו לכאב- אתה רוצה להרגיש משהו. אתה לבד, אתה יודע את זה, ובכל זאת אתה לא מרגיש בדידות; אתה נפלת, אך כל הכאבים כבר עברו. כעת, לא נותר לך דבר להתרגש ממנו. אתה הולך דרך האש, מצפה להיכוות רק בכדי לחוש את הכאב, אך כולך קר מבפנים ועורך אפילו לא מתקלף. אתה כל הזמן פועל בשגרתיות, אך הכול כבר איבד מטעמו הקודם. אתה מחפש משהו עוצמתי, בכדי שיערער אותך מדרכך המונוטונית, ובכך מסכן את עצמך. אתה חסר-רגשות, מלא בריקנות, והאש רק מקפיאה אותך עוד יותר. אתה הולך בין הרגשות, והרי אתה רק רוצה להרגיש חי.
Highway
מרוב ריקנות אתה מוצא את עצמך לבדך בכביש הפתוח. אתה מוצא לעצמך מכונית כחולה עם גג פתוח, כמו שתמיד רצית, אתה מתניע ומתחיל לנסוע. אתה מרגיש את הרוח בפניך, כיצד אתה חותך את הכביש. אתה שם מוזיקה רועשת, ולא איכפת לך בכלל שהמכונית שלך פתוחה, גם אם יהיו עוד אנשים על הכביש. הריקנות שלך הובילה אותך לחיפושים, וכעת אתה בעיצומם. אבל לא רק, אלא הרבה יותר מזה- אתה עושה את זה בדרכך שלך. הגיע הזמן שלך ליהנות, קול קטן אומר לך בראש, ואתה יודע שהוא צודק; אתה לא תחייה לעד, לא פיזית לפחות. אבל אתה תדאג שהשם שלך ייזכר לנצח. הגיע זמנך לחיות את חייך, ואתה מוכן לכך בלי ספק. ליבך הוא ככביש פתוח ואלו הם חייך. אתה לעולם לא אומר לעולם לא, מנצל כל שנייה שניתנה לך.
ואתה עומד לעשות את זה בדרך שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daniella_Loriana