פיק לטרילוגיית הרואים למרחק.

כל הזכויות שמורות לרובין הוב, סופרת הרואים למרחק.

[כך שבמידת הצורך, הפיק יורד מהבלוג. :P]

אזהרת ספויילרים לסוף טרילוגיית הרואים למרחק. נכתב לפני שקראתי את האיש הזהוב. כך שאם מישהו מתכוון לקרוא את הרואים למרחק [מה שמאוד מאוד מומלץ], להתרחק במהירות האפשרית.

***

סרפד (בת 13)

      אבא לא מרשה לי להתקרב לחיות. גם ללילי לא, אבל לילי עדיין צעירה ועושה כל מה שאומרים לה. רציתי לגדל כלבלב בבית, אבל אבא ואמא רבו לגבי כך, והייתי צריכה לוותר. אבא תמיד תומך באמא ולא מתווכח עימה, עד שזה מגיע אלי. אבא צעק שבשום פנים ואופן אני לא אגדל שום חיה, ואמא החזירה שהכול היה רק שמועות ושטויות, והיא לא ציפתה מאבא שיאמין לדברים כאלו. אמא צודדה ברעיון של גידול כלבלב. אבא השתתק בכעס וסיכם שלא אני ולא לילי לא נגדל לעולם בעלי חיים.

אבל אבא בדרך כלל שותק. אמא אומרת שהוא מנסה, אך נורא קשה לו לגדול ילדים אחרי העבודה הקודמת שלו. כשאני שואלת מה עשה אבא לפני שנולדתי, היא אומרת שזה לא משנה כלל והרי הוא אבי כעת, וזהו המקצוע החשוב ביותר. אני לא יודעת הרבה על אבא; הוא לא נמצא הרבה בבית, וגם כאשר חוזר, לא ניתן לנהל איתו שיחות קטנות. אבא יושב על הכורסא שלו ומתבונן באש עד שנירדם. גם כאשר פונים אליו הוא עונה בתשובות קצרות וברורות ומבהיר שאינו מעוניין לשוחח.

לאבא יש סמכות- אמא תמיד פונה אליו ומתייעצת עימו, אך אני תמיד שואלת את אמא. אבא עסוק מידי בעשיית כלום כאשר נמצא בבית.  הוא תמיד נראה כועס, אבל אני לא שואלת אותו אם קרה משהו. אבא הולך, וחוזר, ושוב הולך, בלי לומר מילה. אני לא ניגשת אליו אם אני לא חייבת, וגם הוא לא פונה אלי שלא בצורך. אני לא זוכרת במדויק איך הכול התנהל לפני שלילי נולדה, אך אני חושבת שככל שהשנים עוברות, אבא מדבר פחות ופחות.

כשהייתי קטנה, הוא שאל אותי כל יום איך עזרתי לאמא ומה עשיתי. ככל שהייתי מדברת יותר, כך היה מתעצבן יותר. למדתי לסכם את דברי בקצרה, עד אשר הפסקתי לספר כלל. לילי אפילו זאת לא קיבלה; מאז שנולדה, מיעט אבא אף יותר להיות בבית. כאשר חוזר הביתה, הוא עצבני וכעוס. הוא צועק עלינו ומעניש אותנו, ואמא קוראת לזה חינוך. אבא כל הזמן מחנך אותנו.

הוא לא מרשה לי ללכת לעיר הסמוכה, או להסתובב לבד עם חברים שלי בימות הקיץ. אסור לי להתקרב לבעלי חיים, וכיוון שאנחנו המשפחה היחידה בכפר שלא מגדלת חיות משק, אסור לי גם ללכת לשחק אצל חברים בגינה. כאשר הגיע זמר נודד לעיר הקרובה, אני, אמא ולילי רצינו ללכת לראות, אבל אבא אסר זאת. כאשר אבא לא בבית, מותר לי רק להיות בסביבה של אמא, וכאשר הוא חוזר השעה מאוחרת מידי מכדי שאזמין חברים הביתה.

אמא אומרת שהוא רוצה שאהיה יצרנית נרות בדיוק כמוה.

בלילה אחד, חזר אבא הביתה אחרי שציפינו שכבר לא יחזור. אמא כבר ישנה ואני דיברתי על לילי במטבח. אמא לא הולכת לישון לפני ששתינו כבר נרדמנו, אז העמדנו פני ישנות בכדי שהיא תירדם ונוכל לדבר על דברים אישיים. אבא נכנס הביתה ברעש גדול, דמות גדולה ושחורה מתוך בלילה. הוא לא סגר את הדלת מאחוריו והתנדנד בצעדים גדולים עד שקרס על הספה. לא העזתי להוציא הגה. הוא שכב כמת זמן מה, ולאחר מכן התחיל לנהום כחיה פצועה. הוא הסתובב אנה ואנה עד שנפל מהספה. אני ולילי רצנו בזהירות לעזור לו לקום. חששנו לרגע לגעת בו, אך הוא קם בעצמו ונשכב שוב על הספה.

"סרפד, את אל תקשיבי לאמא שלך... לילי היא רק כמעט, את הרי... כולך...", גיהק אבא, עיניו מופנות לתקרה באדישות. "אל תסמכי על האמת, ילדה. היה לך דוד פעם, אמת כולו, תראי איפה הוא גמר... ואביר, גם ממנו את צריכה ללמוד...", אבא נאנח בכבדות. יכולתי להרגיש את הרי החריף נודף ממנו, מעורר בי בחילה. לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"הכול בדם שלך, סרפד... לילי צריכה להגיד רק אמת, אבל לא את...", הרגשתי את לילי מתרחקת ממנו. "על מה אתה מדבר, אבא?" היא שאלה בקול מפוחד.

"לא, לילי, לא, לא, ילדה מתוקה. את כמו... נסיכה, אמיתית וכנה וטהורה... ילדה קטנה... וסרפד, את כמו... כמו מלכה. את צריכה לשקר".

רצתי משם. לא דיברתי עם אבא במשך שבוע, והיחסים בנינו נהיו קרירים אף יותר, אם ניתן. לא סיפרתי לאמא, ועד כמה שידוע לי, גם לילי לא אמרה דבר לאיש. אבא לא הזכיר את השיחה עוד לעולם. הוא ניסה להתנהג שדבר לא קרה, אך אני לא העזתי להעמיד פנים שהכול כשורה, שמא אולי מתישהו אאמין לשקר של עצמי. מאותו לילה, זה השתנה. לא ניסיתי למצוא חן יותר בעיני אבא; הבטחתי לעצמי שלא אגדל להיות מייצרת נרות.

סרפד (בת 14)

אמא אוהבת לפטפט. היא חושבת שכך לא שמים לב למלנכוליות שבעיניה. היא מרבה לזמזם שירים בזמן שהיא עובדת, מדברת על אה ודה. היא מייצרת נרות, הנרות הכי טובים בעיר, והיא טוענת שזה בגלל שהיא אוהבת את העבודה שלה.  בדרך כלל אמא חייכנית, חוץ מפעמים, אני יודעת, שהיא מוכה בהתקף אדישות. היא מתנתקת מהסביבה, בוהה באוויר, ולא מדברת עם איש. היא כמעט ולא זזה. בימים כאלו, אבא לא יוצא לעבודה ונשאר ע אמא בבית. הוא לוקח אותה לחדר, טוען שהיא חולה ואסור לנו להיכנס. כשהיא יוצאת מזה, במשך זמן מה היא מסתובבת ממקום למקום ושואלת אנשים, בתמימות כנה, מה רע בייצור נרות ובית קטן.

אמא היא טיפוס משפחתי. היא אוהבת את התא המשפחתי הקטן, החיים הפשוטים. היא ייצרה נרות מאז שהייתה קטנה, ואומרת שזה תמיד סיפק אותה. היא מפצה על חוסר החום שאבא תמיד מפגין, הבנה כנגד הסמכותיות, תמיכה מול הניכור. היא טוענת שגדלה בבית פשוט ואוהב, אך אני מצאתי חצאית אדומה אופנתית במחסן, כך שיש בי ספקות. אמא לא משקרת לי, ותמיד לימדה אותי על חשיבותה של האמת. היא תמיד הכריחה אותי לומר אמת ולעולם לא להסתיר ממנה דבר.

בזמן האחרון הזדחל לתוכי הפקפוק בדבריה. אמא טוענת שקראה לי סרפד כיוון שלצמח סגנון מיוחד. אין לו ריח בולט משלו, קיצוני, אך בהוספת סרפד לתערובת הנר הוא מוסיף גוון חדש בניחוח, אולי מעט חריף, אך הרבה יותר איכותי. ניחוח הסרפד, אמא אומרת, הינו סוד משפחתי משלנו. אין סרפדים בכפר שלנו, כך שלא התמזל מזלי לבדוק טענה זאת, אך אני חושבת שהיא קראה לי סרפד על העוקצנות הכואבת של הצמח; תזכורה למשהו שאולי היה פעם נחמד, כך כעת רק עוקץ. הייתי רוצה להאמין לאמא.

המלכה העוצרת ובנה נאמן החליטו לערוך סיור נרחב בממלכה, כך שמעתי את אמא מספרת לאבא באחד הערבים. אבא לא הגיב, לא הייתי בטוחה ששמע כלל. צוטטתי להם מהחדר שלי ושל לילי; הם לא שיתפו אותי בשיחות "הערביות" שלהם. "קטריקן רוצה שבנה יכיר את הממלכה עליה עתיד לשלוט", סיפרה אמא בהתלהבות של ילדה קטנה, "הוא כבר מספיק בוגר בכדי לעמוד במסע כזה". הייתה שתיקה, ולפתע עיני של אבא נדלקו. "נאמן?" הוא שאל במעט הפתעה. "בנו של אמת", אמר אבא, בטון מוזר שלא הצלחתי לזהות. "הם בטח יבקרו בהרים", אמר ולפתע נשמע מתלהב מכך לפחות כאמא. היא חייכה לו והם הלכו לישון.

כאשר המלכה והנסיך הגיעו לעיר, אבא לא רצה ללכת למצעד שאורגן למענם. אמא ניסתה לשכנע את אבא, וגם לילי, אך אני לא הבנתי כיצד ייתכן שאבא כה התלהב כששמע שהנסיך מגיע, אך כעת לא מוכן לצאת לראותו. לאמא היה חיוך עצוב. "אתה לא תחזור לעיר המלך. זוהי הזדמנותך האחרונה להיפרד", ואבא הלך.

קטריקן ונאמן רכבו על סוסים שחורים אציליים, מלווים באנשי חצר ושומרים מכל עבר. שניהם היו לבושים בבגדי הרואים למרחק המסורתיים. אני ולילי ניסינו להידחק בין הקהל המריע, ואמא ואבא נשארו להתבונן מאחור. "שערו שחור כשל אמת", ביקר אבא בקולו הנמוך. הוא נראה נרגש. "אך עיני הכחולות של אימו. ועורו בהיר משל הרואים למרחק". תהיתי מאיפה לאבא הידע הנרחב.

אמא נאנחה מעט. "הוא נראה כמו גרסא משופרת של פי- " אמא קטעה את דבריה. אני ולילי התבוננו באמא. היא הסמיקה מעט והידקה את ידה סביב זרועו של אבא, אשר נראה כשבלע דג.

קטריקן עברה על פנינו, מחייכת לכל התושבים, מביטה ימינה ושמאלה. מצידה השני הלך בנה, נער בן 12, וניסה לחקות את התנהגות אמו. המלכה חייכה לעברנו, ולפתע נעצרה. "בוריך!" היא קראה בקול גדול ושמח. בנה נעצר, ואני שלחתי באבא מבט מופתע; לא ידעתי על ההכרות בין המלכה ואבא. "הוד מעלתך", ענה אבא בקול רשמי, אך רועד מעט. קטריקן חייכה אליו בחום. היא התבוננה באמא, הצמודה בגופה לאבא. "את בטח מולי, אשתו של- "

"בוריך", קטעה אמא את דברי המלכה. "הוד מעלתך", הוסיפה כמתנצלת והרכינה את ראשה בפניה. אמא נראתה נחושה, אך אני הכרתי אותה, ידעתי שהיא על סף דמעות. המלכה הנהנה. היא התבוננה בי ובלילי. "בתו..." אמא בקול קלוש לאמא. לא הבנתי על מה הן מדברות, אך עיני כל היו תקועות בי. הבעת פניה של קטריקן לא הייתה מובנת; מעט מופתעת, מעט עצובה. היא העבירה את מבטה ממני לבנה ובחזרה. הרגשתי שלא בנוח, וניסיתי לסגת באיטיות אחורה. נתקלתי באמא, וקטריקן הרימה את מבטה ממני לאמא.

"הוא עשה הרבה למענכן. הרבה בכדי להגן על שתיכן-"

"הוא היה יכול להיות כאן!" פרץ אבא בקול שקט וכועס. המלכה התעלמה מדבריו.

"הוא משך בהרבה חוטים והקריב כמעט כל מה שהיה לו אי פעם בכדי שתוכלו לחיוך כך. ובלעדיו, ללא העזרה שלו, בוודאי הבת לא הייתה כאן היום. היה לה גורל שונה, את מבינה, לא בהכרח טוב יותר", היא הפסיקה לרגע. "ופיץ נלחם עליה. היא צריכה לדעת".

הייתי רוצה להאמין לאמא. אך אני לא מסוגלת.

סרפד (בת 15)

      לילה. גשם כבר ירד בחוץ. בכפר עבר שבוע קשה מבחינת מזג האוויר: והשפיע כמובן על עבודות השדה. חורף קשה שכזה לא היה כבר זמן רב. אמא לא רצתה שאבא ייצא לעבודה. היא אמרה שנסתדר עם חסכונות לחודש, אך לא עם מפרנס חולה.

דפיקות חזקות וקצובות על הדלת. אבא יישב במטבח ולא עשה דבר, ואני, אמא ולילי דיברנו בשקט בחדר האירוח. לא ציפינו לאיש, או לפחות אבא לא סיפור לנו על אף אחד שאמור לבוא. אבא נעמד בפתאומיות על רגליו, ואמא פסקה מדיבורה. הם מחליפו מבטים מלאי משמעות. "אנחנו לא פותחים", לחש אבא בקול מוחלט, ואמא נעמדה בהתנגדות. "את חי באשליות", אמרה בקול שקט ועוקצני, "ערו חמש עשרה שנה. אתה פרנואיד". אך אבא לא זז.

אני נשארתי ישובה על הספה. אמא התקרבה לאבא, ושניהם לחששו בכעס אחד עם השני. הדפיקות בדלת נפסקו, אך הייתה את התחושה שהאדם עודו ניצב מחוץ לדלתנו. הווילון החום היה מוסט על החלון, ואני סימנתי ללילי לבוא איתי. נעמדנו על קצות האצבעות והלכנו בשקט-בשקט לחלון. לילי נראתה חוששת מעט, ולרגע נראתה לי דומה במידה כה רבה לאבא, כשם שהוא היה כילד בן שמונה. דחקתי בה בדממה, והיא נעמדה מאחורי. ידעתי שאבא יכעס, אך רציתי לדעת על מה כל הוויכוח בין אמא לאבא; והזזתי את הווילון.

בחוץ היה חושך מוחלט. לילי בטח לא ראתה מאחורי גבי, אך בפני דלתנו עמדה דמות כהה. לא זיהיתי אותה, עד שהדמות נכנס לטווח האור שייצא מהבית דרך החלון. פלטתי קריאת הפתעה וקפצתי אחורה מעט לילי כמעט ומעדה, אך לפחות היא לא ראתה את הדמות. פניו היו מצולקות ועיניו בוהקות, לבוש בגלימה שחורה והליכה שפופה: היה זה איש האבעבועות.

אבא פנה אלי במבט חד. הוא היה כועס, עניתן היה להרגיש זאת באוויר. לא הייתי בטוחה מפני מי חששתי יותר. "מה קורה שם?" שאלה אמא בקול מבוהל. אני לא מצאתי את קולי, אך אבא לא חיכה לי שאתחיל לדבר; הוא ניגש לחלון בצעדים גדולים ומאיימים. הוא עבר לידי וקפצתי במקומי בפחד. הוא התבונן באדם מחוץ לחלון והיה שקט לרגע. ציפיתי שיגיד משהו, שיצעק. אך אבא התחיל לצחוק.

הוא לא מצליח לעצור את צחוקו ונפל לרצפה בקול גדול, אוחז בבטנו וצוחק בקול גדול. אני, לילי ואמא הבטנו בו בהלם. אבא כמעט ולא צחק, ומעולם לא ראיתיו מתגלגל כך מצחוק. הדלת נפתחה בפתאומיות אך אבא לא פסק. הדמות השחורה נכנסה לבית בסערה גדולה, ולא הספיקה לזרוק בי מבט וישר כרעה לצידו של אבא, אשר עדיין לא פסק מצחוקו. הדמות בהתה באבא השוכב על הרצפה לרגע, וגם היא החלה לצחוק בקול גדול.

לאחר שהרוחות בבית נרגעו, ואבא קם על רגליו והסביר לנו שזהו ידיד מעבר שהופיע בפתאומיות, התיישבו שני הגברים לדבר בנחת. אבא לא הציג את שמו של הזר, ולא סיפק פרטים נוספים. האיש נראה זקן וחולני. אמא הגישה להם שני ספלי תה, והזר הודה לה בנדיבות. הוא הכיר את שמה, ואמא נבהלה לרגע. הזר חייך כיודע סוד משלו, ואמא הפנתה לאבא מבט מודאג. הוא לא הגיב.

"מה מביא אותך לכאן?" שאל אבא את הזר, כאשר אני, אמא ולילי ישבנו על הספה הכי רחוקה שיכלנו למצוא. אף על פי שאבא הכירו ונהג בו בחבר, בעיני הזר נותר מפחיד ומאיים, ולא היה בי כל רצון להתקרב אליו.

אבא נראה מאושר כפי שלא ראיתיו מזה זמן רב. שני הגברים דיברו על ספינות אדומות, שלא הבנתי למה התכוונו, על ערים ששכנו של שפת הים, ועל עיר סחר מפורסמת במרכז הממלכה. התעניינתי בערי הממלכה, אך הם קפצו מנושא לנושא ולא הצלחתי לעקוב אחריהם ולהבין אותם, וויתרתי על מאמצי, כפי שנראה גם אמא ולילי מ תחילת השיחה.

הזר נראה כמתמקם בנוחיות בביתנו הקט, ולרגע רציתי שיישאר, שייספר עוד. הוא נראה לי איש העולם הרחב, ולא הצלחתי להבין את טיב הקשר בינו לבין אבא. אחרי ששניהם דיברו על נושאים כאלו ואחרים, כל אחד מעניין לא פחות מהשני, השתתק האיש הזר. הוא שתה בסבלנות מכוס התה שלו, והניח אותה בעדינות על השולחן. ידו רעדה במעט. אבא התבונן בידו הרועדת, ולאחר מכן בפניו.

הוא חייך לו בהבנה.

הזר הנהן בראשו ועל שפתיו חיוך דל.

"כיצד... ", אבא היסס בשאלתו, וקולו שקט, "כיצד הדר מת?" בקולו של אבא היה ניצוץ קטן.

"הו, זה סיפור די מכוער", ענה הזר בקול שמח למדי. "אבל מלא קסם. ואתה יכול לנחש איזה קסם, בוריך?" שאל הזר בקול מעט מאשים, ובכל זאת מלא הומור. הוא לא חיכה לתשובה. "הדר הכיר בטענתה של קטריקן לכתר, ושל בנה אחריה. הוא הפך למעריץ האדוק ביותר של נאמן, קנאי וכמעט משוגע. אך לפני שנאמן הספיק לגדול ולהעריך את נאמנותו של דודו אליו, הדר מת בפתאומיות". ניסיתי להבין מי היה הדר ומה קרה לו בדרכו, אך פרטים רבים לא היו בהישג ידי.

"ואמת? מה בדבר אמת?" שאל אבא בציפייה.

"הכול נכון, הכול נכון", מלמל הזר ודעתו הוסחה. "ספינות אדומות, המסע מאחורי ההרים, ההקרבה, הדרקונים. הכול נכון", אמר הזר והביט בעיני אבי. חשבתי לרגע ששניהם ייפרצו בבכי. אך אבא לא בוכה.

"נאמן יודע? הוא יודע על ההקרבה?" אבא דרש את תשובותיו.

"חיכית זמן רב לדעת", אמר הזר. "מדוע לא שאלת?" התעניין. אבא הנמיך את מבטו ועבר להביט בנו. עיניו נחו עלינו, ולפתע נהייתי מודעת לעצמי, מצוטטת לשיחה של אבא והזר. חשבתי שגם הזר שכח מקיומנו כל השיחה, וכעת נזכר, ונראה שכעס עלינו. הוא העביר את מבטו מאחת לשנייה, ונעצר על אמא. הוא הביט בה כבוחן אותה ומעריך את שוויה. ולאחר מכן פנה לאבא ואמר בכעס "אינך אביו של הנער. מעולם לא היית, ומעולם גם אני לא הייתי", הוסיף בעצב קל.

"בעולם טוב יותר, אתה היית מלמד אותו לטפל בחיות, ואני הייתי מלמד אותו לחלוט תה", הזר צחק ואבא הצטרף אליו בצחוק מריר. היה נדמה ששני הגברים חלקו עצבות מוכרת ונושנה יחדיו.

"אמת היה צריך ללמד את נאמן", אמר אבא, והזר קטע אותו, "ואת קורבן". אבא נראה מופתע לרגע ולאחר מכן נאנח בעייפות.

"אז זה נכון? בן נוסף?"

הזר הנהן. "הראשון מת. ואם לא פיץ, קטריקן לעולם לא הייתה מוצאת את אמת ומולידה לו יורש נוסף. במקום זאת, לממלכה שלנו הייתה כעת נסיכה", הזר הביט בי. עיניו חדרו לעומקי נשמתי, והיה בו כעס מהול בעצבות.

אך היה נדמה כי הזר הצית קצה רגיש אצל אבא. "אינך יכול לטעון שפיץ נהג כשורה! " התרומם אבא בכעס מכיסאו. הכרתי את אבא כועס, אך היה זה כעס מסוג שונה. על פגיעה אמיתית, על כאב חזק. הרגשתי את נשימותיה של אמא מהירות לידי. הרגשתי מבולבלת וחסרת אונים. איכשהו, הכול תמיד היה מסביבו של פיץ. אך מי הוא היה? רציתי בכל מעודי לגלות, לצאת ממסך הערפל העוטף אותי כבר חמש-עשרה שנה.

"הנער נהג כפי שכל רואה-למרחק צריך לנהוג!" השיב הזר בגאווה גלויה. אבא השתתק כשגאוותו פגועה והתיישבה בחזרה במקומו. "פיץ מעולם לא היה הרואה למרחק", השיב  בהתנגדות.

"הוא גודל על ידי אמת. וגדל להיות גבר מוצלח. הממלכה הייתה רק מרוויחה לו פיץ היה מדריך כעת את נאמן, עוזר בחשאי לקטריקן",אמר הזר וקולו הולך וגובר בהתלהבות, "אם לא הילדה פיץ עדיין היה יכול להיות חלק מהמשפחה!"

"לפיץ מעולם לא היה איכפת ממשפחה. משום משפחה".

ואז הייתה דממה. שני האנשים שקלו את דבריהם אחד כלפי השני. האווירה בבית הייתה כה מתוחה עד כי כמעט היה ניתן לחתוך אותה בסכין. היה נדמה שהזר יודע יותר ממה שהוא מספר, ואבא גם כן הרגיש זאת. רציתי שייספר הכול. אך הדממה נמשכה, עוד ועוד, עד אשר לא יכולתי לסבול אותה עוד וצעקתי בקול הגדול ביותר שיכולתי לגייס, ובאומץ לב שלא ידעתי שיש לי, "מי זה פיץ!".

כל הבית התבונן בי. הרגשתי את עיניהם עלי, ובמקום האנשים הבודדים שהיו בבית, הרגשתי אלפי עיניים חוקרות.רציתי להיבלע באדמה, אך יותר מזה רציתי לדעת את האמת.

הזר הביט באבא, כדוחק בו לגלות את האמת.

"אני אוהב את פיץ. הוא לא היה רוצה שאספר", אמר אבא בקול דרוך. יכולתי לחוש בו חושק בכל נפשו לפלוט עוד משפט החוצה, אך הייתה שתיקה. הזר לבש את גלימתו השחורה ואסף את תיקו מהרצפה.

"אולי ברצונך לשאול את דעתו בעצמך?" שאל הזר בחלקלקות.

אבא השתתק. פניו הפכו ללבנות ונשימתו נקטעה ממנו.

"האם הנער... ?"

"ההיית רוצה לדעת? הילדה בטח רוצה לדעת. אני אינני יודע, בוריך. ולעולם לא ארצה לדעת."