היא דהרה בחושך. בפעימות מהירות, בקצב הולך וגובר. היער סגר עליה, האפלה הייתה מוחלטת. או שמא, היא הלעיטה את החשכה על היער. מלפנים, במשק כנפיים מולהבות, הפיץ עוף החול אור על העולם, היא וסוסה הדוהר החלו לסגור עליו. סוסה היה רוח ההרים שהצליחה היא ללכוד לצורה גשמית, והוא דהר כשד, פרעי ועוצמתי. קול פרסותיו על האדמה הקשה השתלב ברשרוש היער הסבוך, והציפור האלמותית המנסה לחמוק מהם.

היא דברנה את סוסה, האדרנלין זורם בדמה, מרדף באישון לילה על ציפור אש. היא ידעה שתנצח, היא רק רצתה לדעת כיצד. היא רכבה על הרוח, בינות עצים עתיקים, מאיימים, שוחרי רעה. היא יכלה לחוש את המתח באוויר, היא הריחה את הפחד. לעולם אין לדעת מה תמצא ביער.

הלילה, היא הייתה היער. היא קפצה מעל סלעים, מכוונת את סוסה בטבעיות על-טבעית. היא הרגישה כל פינה וכל עיקול, כל מחילה חשוכה. וכעת היא יכלה לחוש בסוף מתקרב. היא חייכה לעצמה בגאווה, והדהירה את הרוח לתת את כל-כולו לפני הקצה. העוצמה, הכוח, היא יכלה כמעט ולטעום אותם על קצה לשונה. היה לה ניצוץ בעיניים, והיא שלפה את הקשת שלה.

'הנה מגיע הקצה'. היא הייתה מוכנה. תגובותיה חדות ומוחה ערני, היא הייתה באושר עילאי ובו זמנית מרוכזת כולה בפינקס. כאשר עוף החול פרש את כפניו בכוונה לעלות ולעוף מעל, היא ירתה, בדיוק ללב. העוף השמיע צווחה שהיא נצרה בזיכרונה, הרגע שלה הגיע. עוף החול צלל מטה ומטה, נופל מהצוק עליו עמדה בקצה היער. היא התבוננה בו בריכוז רב בנפילתו.

וקפצה אחריו. היא פרשה ידיה לצדדים, מניחה לארץ למשוך אותה. האוויר שיחק בפניה, בשערה הרך. היא התגלגלה באוויר, ונחתה בחן על רגליה. לא היה זמן למבט לשמיים, לזריחת החמה, האור הראשון של העולם; עוף החול מחכה לה.

מוזר איך האביב הגיע כה מוקדם; רק אתמול עוד היה חורף.

היא ישבה בנחת בפונדק קטן על אם הדרך, ולגמה בדממה מהשיכר שלה. היא הכירה טובים יותר, אך גם לאלו כבר התרגלה בכל שנותיה,אך אפילו ביומה האחרון בין בני-האדם איכותו הדלה של משקה זה לא הטריד אותה. מתענגת על החום שהציע המשקה, העלתה בדמיונה זיכרונות טובים. החיים ששאבה מעוף החול הבוקר היו מהאיכותיים ביותר, ורגשותיו היו עזים. על כל רגע בחייו שהיה בראשה, היא חייכה. בני מינה התקיימו על זיכרונות ותחושות – היא לא נזקקה למזון או לשתייה, זאת עשתה לשם השעשוע, אך שאיבת החיים מילאה את עולמה.

היא הוסיפה זיכרונות זרים לחוויותיה האישיות, לעיתים בלי יכולת להבחין בין השניים. סוס הרוח שכלאה, שחררה אותו. היא לא הייתה מסוגלת למנוע ממנו את החופש. כעת, טיילה בעולם על סוס שחור זקן, אך גם זאת, רק להיום. בפונדק שעצרה התארחה כבר מספר פעמים – והוא נהיה גרוע יותר ויותר עם הזמן. גם קהל לקוחותיו היה מפוקפק למדי. בין כל האנשים, השדים והגמדים המוזרים ששהו בפונדק, דמות מכוסה בגלימה כהה הייתה המאיימת ביותר.ושלחה בה מבטים ללא הפסקה.

היא לא שחכה כיצד לפחד. אכן, היא הייתה בת אל-מוות, אך גם על מתנה זו יש לשמור. היא ידעה שלא לפחד זה טיפשי. מצד שני, ככל שהתקדם הערב, באכזבה הבינה שהדמות לא תיגש אליה וכמעט התפתתה לפנות לדמות בעצמה. בסופו של דבר, הדמות בגלימה נעמדה, והתקדמה לעברה בצעד איטי ובטוח. היא לא הצליחה לראות מתחת לגלימה השחורה. היא סימנה לה להתיישב לצד שולחנה, ובדממה הרגישה את עיני הדמות בוחנות אותה.

"יש בני אדם מיוחדים", החלה הדמות, והיא לא הצליחה לזהות קול נשי או גברי. אך חייכה לעצמה עד כמה הערה זו נכונה- היא לא הייתה אדם, ולא אלף ולא שד ולא גמד. היא לא הייתה שייכת לעולם הזה.

"ויש בכך את היתרונות שלו, ללא ספק, יתרונות כה רבים", אמר הזר, והיא הצליחה לחוש בחיוך בדבריו. היא תהתה האם ידע כי בת אלמוות היא. העולם היה מקום כה יפה כאשר הזמן נמצא בידיך.

הזר לגם מהמשקה שהביא עימו. הם ישבו בדממה, כל אחד שקוע במחשבותיו. היא נעה באי נוחות.

"לאנשים מיוחדים יש גם חסרונות", שיחק עם הספל שלו, "הם לבד בייחוד. אין להם עם מי לחלוק רגשותיהם".

היא הביטה בו בחשד. לרגע קולו נשמע לה מוכר, כאילו מחלום, מחיים אחרים אך לגמרי שלה. ואולי היו אלו המילים עצמן? בחיים אחרים הייתה עם בני מינה. אלפים, מיליונים. אך כל זה כבר לא היה משנה. היה זה היום האחרון שלה בעולם הזה, היא תחזור בקרוב לחיק משפחתה.

"לכל נושא שני צדדים. גם לאל-מוות", אמר בחלקלקות, והתחיל להניע את אצבעותיו הארוכות כמנגן על פסנתר באוויר. הוא המשיך מספר שניות ולאחר מכן נעצר בפתאומיות. "אך לבדידות בחיי אינסוף יש רק צד אחד". הוא רכן לעברה, כלפי מרכז השולחן, ובאיטיות מטריפה הוריד מפניו את ברדסו.

נשמתה נקטעה ממנה. היא ידעה שאביה עזב את העולם, היא ראתה אותו עושה זאת. רק אתמול, היא זכרה. כאשר השלג כיסה את האדמה והתנקז לקצה העולם, לשם פנו בני מינה. רק אתמול.

"אינך צריכה לסבול זאת", לחש לה אביה בקול רך ואוהב. "אל לך לסבול נצח בעולם ללא יקיריך", אמר לה. היא לא הבינה כוונתו. הרי היא לא נמצאת בעולם זה יותר משעות ספורות לבד, ואומנם הבדידות ליוותה אותה לכל מקום, אך זה עמד להשתנות.

עולמה לא היה לה דבר ללא משפחתה. מותה או חייה, לא הייתה לכך משמעות אם הייתה נשארת לבד. אביה רק דוחף אותה להצטרף אליו, לקחת את ידו ולבוא עימו לעולם הבא. היא הרגישה לרגע כילדה קטנה ואהובה.

"אתה לא מבין, אבא", אמרה לו וחיוך קטן על פניה, "אני באה אליך. אני מצטרפת. לעולם לא הייתי מסכימה להישאר בעולם זה בלעדיכם".

היא לא יכלה לחכות ולו רגע נוסף. היא יצאה, לכיוון קצה העולם. דבר לא יעמוד בפניה ואיש לא יעצור אותה. היא תחצה את קצה העולם, בשלג וסערה, כפי שעשו יקירה, באור השמש הראשון, כאשר המעבר נפתח. כל שעה בלעדיהם ביממה האחרונה הרגישו כמו נצח אפילו לבת-האלמוות. מחר תשוב לראות את משפחתה, זאת הבטיחה לעצמה.

היא דהרה בחושך. בפעימות מהירות, בקצב הולך וגובר. היער סגר עליה, האפלה הייתה מוחלטת. או שמא, היא הלעיטה את החשכה על היער. מלפנים, במשק כנפיים מולהבות, הפיץ עוף החול אור על העולם, היא והנמר הדוהר החלו לסגור עליו. הנמר היה שאריות קסמה של מכשפה זקנה שעזבה זה מזמן את העולם, וכעת היא הצליחה ללכוד. קול שאגותיו הרעיד את היער הסבוך, והציפור האלמותית המנסה לחמוק מהם.

היא תפסה את הפיניקס. כאשר קפצה אחריו מהצוק, אור השמש הראשון זרח על פניה.  חלף מבלי משים לב, ובלי שהיא ידעה, ישוב לנצח רק למענה.

מוזר איך הסתיו הגיע כה מוקדם; רק אתמול עוד היה חורף.

***

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285