משתתף בתחרות כתיבה בנושא יופי.

מהו היופי?

פובליוס נותר ללא מילים. הוא נכנס לחדרו במהירות, חדרו המסודר והמאורגן. כל רשימותיו מונחות לפי נושאים במגירות העץ, ועטי הקולמוס מסודרים בצד השולחן. רק קרן אור בודדה מתגנבת לחדר מבעד לחלון האטום, מאירה בקושי באפלוליות של החדר. בכניסתו כמעט תלש את וילון הבד ששימש כמחיצה לחדרו, והדליק בחיפזון את הנרות על שולחנו.

הוא התבונן לרגע בשלל המגירות, וקפץ בפתאומיות אל אחת מהן, פותח אותה בכוח. הוא פשפש בדפים, עובר חוצץ ועוד חוצץ, עיניו מתרוצצות בין שלל המילים הכתובות. הוא לא מצא את מבוקשו, וטרק בקול את המגירה. בלי לחשוב, הוא עבר למגירה סמוכה, מחפש בגיליונות את מבוקשו. הוא קימט רבים מהם, וכאשר לא יכול היה להסתדר עם האי-סדר שיצר בעצמו, החל לשלוף אותם מהמגירה ולזרוק אותם על רצפת החדר.

הוא מלמל לעצמו מילים בלתי מובנות מתחת לזקנו, תולש עוד קלף וקורע עוד אחד. הוא לא מצא דבר במגירה, ורץ בפזיזות לעברו השני של החדר, מקרטע בדרכו, עיניו נעות אנה ואנה. הוא הוציא את המגירה ממקומה, מטיח אותה בכוח על הרצפה, כל תכולתה נזרקת לצדדים. "לא ייתכן, לא ייתכן", אמר בקול מבולבל, משכנע את עצמו להמשיך. בין כל כתביו צריך להימצא ההסבר ליופי. עטי הקולמוס כבר נזרקו על הרצפה, והוא שבר אותם והולכו מצד לצד בחדר, כאריה גדול הסגור בכלוב.

גיליונותיו לא יכלו לאכזב אותו, והוא המשיך לחפש, יופי מהו, בעיניים מטורפות. הוא היה כה סמוך ובטוח שישנה תשובה לכך, הרי יופי היה דבר מובן מאליו, והוא עסק כבר בנושאים קשים מזה. הכול הכירו את היופי.

הוא ידע את יופייה של האישה. הוא ראה אותה, בזמנו, את האחת והיחידה. הוא הבחין מרחוק בשערה הנוצץ בשמש, ועקב אחריה כל הדרך לבאר, שם שאבה מים לביתה. היא הייתה מקסימה, כה נפלאה. שערה היה כזהב ורך כמשי, ותלתליה מדויקים נחים על לחייה וכתפיה. היה נדמה כי זהרו באור החמה, מושכים אליהם עוד ועוד אור. כל מבוקשו היה להעביר את ידו בשערה המתולתל.

ופניה, הו פניה. עיניה היו ירוקות ומזמינות, ירוקות יותר מהטבע, עמוקות יותר מהים. ומהפעם הראשונה שהביט בהן, טבע בהן לנצח. עיניה היו בולטות בפניה, כזוג אבני חן שהשתקעו, כה מזמינות ונוצצות. ולחייה היו סמוקות במעט, ופניה חיוורות, לבנות כחלב. קימורי עיניה היו צעירים, ממריצים, ואפה היה סולד באופן המתוק ביותר, כשם שהתחשק לך באותו הרגע לחפון את פניה בידך, ולהעביר את אפך על אפה, ואת שפתיך על שפתיה הרכות והוורודות. היא הייתה הבובה היפה מכולן, חן לבל יתואר.

היא ניצבה כך, ביום ככל הימים, ליד הבאר, חולצתה הקרועה חופשת את כתפה האחת, ואחזה כד גדול בידיה. היא נראתה שברירית, ופובליוס חש מהר לעזור לה, והרים למענה את הכד. היא חייכה אליו, מסיטה תלתל שנצמד לפניה. היא הודתה לו, ולקחה צעד לאחור בחינניות, והוא מילא למענה את הכד. היא הייתה נמוכה ממנו, ודקה בהרבה, והוא פחד בכל רגע שמא תיסדק. היא הזמינה אותו לביתה, והוא נענה בלי לחשוב פעמיים.

אם ההזמנה עצמה לא הייתה מספיקה בשבילו, הרי מה שחיכה לו לאחר מכן היה מעל ומעבר. הוא מעולם לא חשב שקיים יופי שכזה על פני האדמה, כאשר הסירה את בגדיה. הוא הרגיש מעורפל במוחו כאשר ראה את קימורי גופה המושלמים, ההחלקה של מותניה, ועורה היה רך ולבן. הוא העביר את ידו על גופה פעמים רבות, לוודא שאין זו אשליה. היא הייתה מושלמת מכל צד. אצבעותיה היו רזות וארוכות, ורידים כחולים בולטים, אך לא יתר על המידה, דרך ידיה העדינות, למרות עבודתה הפיזית. העצמות מתחת לצווארה בלטו, וכל גבה היה חלק ומקומר. הוא העביר את ידו על גבה, והיא התפתלה תחתיו, גמישה כחתולה.

כל תנועה שלה הייתה מדגימה לו מחדש את היופי האנושי שלה. גופה היה מעבר למילים. יצירת אומנות. חיוך קל עלה על שפתיו כאשר נזכר פובליוס באותו הלילה. הוא ידע לבטח כי לעולם לא ייראה יופי אנושי מרהיב יותר. אך לא הייתה זו התשובה ליופי.

פובליוס הכיר את היופי של הזריחה. היה זה הזמן האהוב עליו במשך היום, יותר מאור הכוכבים המנצנץ בלילה, אף יותר משקיעתה הסגולה והכתומה של החמה. הוא אהב את הזריחה יותר מימים ונהרות, יותר מטבע ושדות. הוא היה יכול לצפות בזריחה כל חייו, ולא לראות את האיילה האצה לה במורד הגבעה, או את הנץ העף במרומי ההרים. ולא היה זה משנה כלל האם היה זה חורף או קיץ, שלג לבן או פרחים פורחים. הזריחה הייתה היופי הבלתי נדלה של הטבע.

היה זה באחד ממסעותיו, כאשר התעורר הוא בלילה בחורשת דשא נטושה, רק הוא וחבריו למסע לצידו.  הם ישנו שנת ישרים, אך הוא מעולם לא הרגיש התרגשות כה גדולה, אך לא ידע מדוע. הוא לא הצליח להירדם שוב, ונעמד על רגליו, מפזז אנה ואנה. ואז זה הגיע. זו לא הייתה הזריחה הראשונה שראה בחייו, כמובן שלא האחרונה, אך הייתה זו הפעם הראשונה, כך נדמה, שהעניק לזריחה תשומת לב מיוחדת. פעם ראשונה שפרפרים עפו בבטנו, והוא הרגיש עקצוץ מוזר בכל גופו.

השמש, בכבודה ובעצמה, נעמדה למענו. היא עלתה אט-אט, שולחת תחילה את קרניה הבוהקות, לבדוק את השטח, ואז מתחילה לבצבץ אף היא מהאופק הרחוק. והיא עלתה, מעלה-מעלה, במלוא הדרה, אל השמיים. היא הייתה כה גדולה ומרהיבה, בלתי ניתנת לתפישה.

היא שלחה אור יפיפה אל האדמה, זורחת על השדות וההרים והעמקים, ועל כל החי והצומח והדומם. מעירה אותם משנתם, מעניקה חיים. האור לא היה דומה לדבר, יפה מכל אחר בעולם. זריחת החמה הביאה עמה אור עדין, כמעט ניתן למגע, קטיפתי באופן שפובליוס יכול להרגיש כל פעם מחדש. בכל זריחה מחדש הייתה שולחת החמה אלפי, מיליוני, מלאכי אור קטנים, שמגיעים ומלטפים אותך על פניך, מעירים אותך משנתך באופן הנעים ביותר.

מלאכי אור קטנים, בוהקים בשמיים, מגיעים ממקום רחוק במיוחד למענך. כזו הייתה הזריחה בשביל פובליוס, קרני אור המורכבות מיצורים קטנטנים, עדינות למגע, מחממות את פניך.

אך לא היה זה היופי בשביל פובליוס, אלא תופעה שהוא הכיר. היא הייתה יפה, כמובן, אך לא היה זה היופי עצמו. הוא חיפש את משמעות היופי, לא כלים שהעניק היופי לכוחות אחרים.

פובליוס הכיר את היופי של האומנות, המוזיקה המרחפת באוויר. כשהיה נער הוא הרבה להסתובב ברחובות, לצפות מהצד על חיי העיר, על הסוסים הדוהרים של הסנטורים, והנערות שמסתובבות בשוק לרכישת מוצרים. בצידי הרחוב ההומה תמיד היה נגן, יושב לו על המדרכה ברוגע, לא ממהר לשום מקום. הוא היה מחזיק כלי עץ, עיוות מסוים של נבל, ופורט במיתרים בהביטו בעולם.

הנגן בדה מנגינות ממוחו, ועל פי כן, הן שיקפו את מחשבותיו. לעיתים היו מהירות וקופצניות, לעיתים היו שקטות ומלנכוליות, ומידי פעם היה מנגן מנגינות רגועות ורומנטיות. פובליוס היה רק נער, ולכן לא הבין את כל המקצבים שניגן אותו הנגן על המדרכה, והמנגינה תמיד הייתה חלק מובן מאליו מהוויית הרחוב.

כאשר פובליוס גדל, הוא מיעט להתרוצץ ברחובות ללא מטרה. הוא מעולם לא שם ליבו לכך, אך הוא לא שמע את אומנות המוזיקה מזה זמן רב, אך הדבר לא הפריע לו. היה זה יום סגרירי מעט, כאשר הצטרך פובליוס לצאת לרחוב ולרכוש גיליונות וקולמוסים חדשים, ששכח להזמין מראש, ברוב טיפשותו. הרחוב הראשי היה ריקני, ורק דוכן פה וזוג אנשים משוחחים שם. הוא הילך ברחוב, ששימש לו פעם כבית, ובפתאומיות חדרו לתוך תודעתו צלילים מוזרים אשר לא הכירם.

הוא נעצר במקומו ובהביטו מסביב, הבחין בנגן הזקן נחבא בצללים, יושב על המדרכה ופורט לו בנחת בכלי הנגינה שלו. הוא לא מיהר להגיע לביתו, להתחבא מהסערה הממשמשת ובאה. אף לא היה נראה כי יעזוב את מקומו גם כאשר יירטב עד לשד עצמותיו. הוא ישב לו בנחת והביט על העולם. הוא פרט שוב ושוב, בקצב איטי, ופובליוס הרגיש שהוא נמשך אליו בעל כורחו. הנגן הבחין בו, מתקרב, וחייך אליו באדיבות.

הגשם החל לרדת, אך פובליוס לא חש בו כלל. הוא רק שמע את המוזיקה, טהורה יותר מכל דבר אחר. צלילים אשר נהפכו למשמעות, וקצב שטמן בתוכו סודות כה רבים. הקול חדר לתודעתו, כנישא ברוח הקרירה לכיוונו. הוא ידע שמשמעות חייו הינה המנגינה הזו, מנגינה שלא ניתן להפסיקה. הצלילים המשיכו לזרום, כיין מחבית, והוא התעטף בהם, נעימים ורכים למגע, מכסים אותו מפני הרוח הנושבת. כל פריטה הייתה מיוחדת במינה, עמוקה, מכשפת. העקצוצים הנעימים היו בכל גופו, מכף רגל ועד ראש, והוא הרגיש את המנגינה חודרת לתוכו, זורמת בורידיו, חמה ונעימה.

הצלילים המשיכו להגיע, רבים כמספר הכוכבים הזוהרים בשמיים, אך הוא לא הסתפק בכך, והוא הרגיש כיצד נפשו שלו הופכת למנגינה. הנגן הצליח להביע דברים שפובליוס ניסה כל חייו, בפריטה אחת יחידה.

אך גם זה היה יופי שנעלם עם הזמן. פובליוס נאלץ להודות שאינו יודע מהו היופי. המחשבה רדפה אותו בחלומותיו, והייתה כצל שחור המתגנב כל פעם למוחו. כאשר היה מתהלך ברחוב היה רואה אנשים, חפצים, נופים אשר היה בזמנו נהנה מהם, אך כעת רק רדפו את עיניו. בכל פעם מחדש הייתה השאלה, מהו היופי, מהדהדת בראשו, ושוב היה מרגיש אפלוליות מוזרה יורדת עליו, רק עליו מכל האנשים. הכול הפך ריק וחלול, חסר צבע, ועם זאת יפה עד כאב. כל היופי שמסביבו הרג אותו.

באותו הלילה הוא ישב בחדרו, מואר רק על ידי נר קטן אחד על שולחנו. הוא כתב. זאת הייתה עבודתו, לכתוב, אך מילותיו היו חלולות. כאשר גילה כי אינו מבין את משמעות היופי, צצה במוחו המחשבה שאין עוד טעם לחייו, שהרי לא יכול ליהנות ולראות את היופי. הוא המשיך לכתוב, מספק את הסחורה, וכולם התפעלו ממילותיו חסרות התוכן, והוא לא יכול היה אלא ללעוג עליהם בליבו. טיפשים היו, אך הוא היה טיפש כמוהם.

דפיקה על הדלת. שתי דפיקות. ושקט. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ופובליוס תהה האם עליו להעמיד פני ישן. אור הנר הסגיר אותו, כך חשב לאחר רגע, והוא ניגש לפתוח את הדלת. שתי צלליות שחורות נפלטו לתוך ביתו מתוך הלילה האפל. הוא שמע רעשים שלא הכיר, בוקעים מאחת הצלליות, רעשים של נהימה ושריטות. הוא קפץ לאחור בבהלה, כאשר אחת הדמויות נעמדה על רגליה, ונפלה בחזרה, מסתבכת עם הצללית השנייה. רעש של מריבה, וצעקות חרישיות, ובעיטה, ואז אחת הצלליות התנתקה מהשנייה, והייתה לצידו.

"פובליוס", נשמע קולו המותש של ארנזיוס. הוא התנשם עמוקות, כאחרי ריצה ארוכה, ואולי אכן היה כך, כיוון שהוא היה הצייד של העיר. הוא הניח ידו כל כתפו של פובליוס, ושתק לרגע. הצללית השנייה שתקה גם היא לרגע קצר, ואז שאגה, או נהמה, או נבחה, הוא לא היה בטוח, בקול רם. החדר היה חשוך, אך זוג אזמרגדים נצצו בבהירות.

פובליוס חשב שהוא נופל, שעות על גבי שעות, הוא לא הרגיש את ביתו סוגר עליו, רק את משבה של הרוח בעת הנפילה החופשית. גופו היה שמוט, ועיניו ראו רק את זוג האבנים הבוהקות, אוזניו שמעו את היללה הקשה מנשוא, ידיו חשו את האוויר, כה עדין למגע, לעומת הריח החריף באוויר,  ורק טעם הפראות בפיו. הוא נפל בסופו של דבר, אך הוא לא הרגיש זאת, וידע שהגיע לשום מקום. זה מצחיק, הוא חשב לעצמו, איני יכול להגיע לשום מקום.

"הבאתי אותו", העיר אותו הקול המתנשף, "כי אמרו לי שאתה עורך מחקר על חיות, אז הבאתי לך אותו חי".  ארנזיוס בעט בו, בצל עם עיני האזמרגד, והוא נשך אותו ברגלו. "אני מקווה שלא תצטרך אותו חי להרבה זמן", קילל האיש.

"מה זה?" היה הדבר היחיד שהצליח לפלוט מפיו. ארנזיוס התבונן בו, בוחן שאינו לועג עליו. "הרי שזהו זאב! זאב מהיער", ענה ארנזיוס, כשהיה זה מובן מאליו. 

זאב מהיער, חופשי כמו הרוח. עיניו של הזאב כישפו את פובליוס, והוא לא ניתק מהן מבטו. הן היו בנויות בצורה שונה, הוא לא היה בטוח, אבל הוא כבר היה מרותק, והיה מאוחר מידי. הזאב הביט בו בחזרה, בשלווה פראית שרק קשרה את פובליוס יותר, וכך הם עמדו, בוחנים זה את עיניו זה של זה. הוא חיפש בתוך העניים, הן היו מעמקי הים ומרחב השמיים, והוא מצא את זה.

הוא היה חופשי, מעולם לא הורו לו מה לעשות. הוא היה זאב, במלוא מובן המילה, רץ ומילל וטורף, חופשי לממש את כל רצונותיו. הוא היה חיה, אולי החיה, והוא לא הטה חסד ליצורים חיים, ולא נשמע לשום חוק. עיניו היו כעין הסערה, והוא חופשי באופן של היופי העצמאי שלו.

החופש לחשוב.

ברגע שהבין פובליוס את היופי של החיה, ניצוץ במוחו רמז לו שידע זאת כבר מזמן. הדרך היחידה לשרוד בעולמו הייתה ליהנות מהאוכל שהחיה מציעה, אך להיזהר ממנה. כבלים אדוקים על מחשבתך, אוסרים ונועלים ולעולם לא יעניקו לך לגלות.

היופי של החיה. לא היה ניתן למדדו בעיניך, או באוזניך. כאשר רואה אתה את יופייה של החיה, אתה מבין שלעולם לא תראה דבר יפה מזה. הדרך היחידה מכאן הייתה לעקור את ליבך, כיוון שאין דבר המשתווה ליופי שחשת.

זהו היופי,

      חשב,

            ומת.