ישנו שינוי בפרק 5, הפרק הקודם, והוא מתחיל בקטע המסומן בשלוש כוכביות אדומות.

הערות, הארות, טענות ואפילו בדיחות קרש- אל תהססו עם כל אלו.

החדר היה אפל. לוסי לא אהבה את זה.  ככל הנראה גם ג'יימס וסיריוס לא נהנו במיוחד, בהתחשב בקולות הנמוכים והעצבניים שפלטו מידי פעם. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, בקושי שעה לאחר שהפעילו את תוכניתם. לוסי לא ידעה כיצד גילתה המנהלת את אשר אירע, ויתרה מכך, מי היה אחראי לכך, אך הנה, שלושתם, עומדים במשרדה מעורר האימה של המנהלת, קונטינטיה.

המשרד היה שונה לחלוטין מכל חדרי זביזדה. החדר היה מכובד בגודלו, ולשם שינוי אפילו מלבני. כמעט ולא היה זכר לסגול המטאלי.  הקירות נצבעו בבורדו כהה שלוסי יכלה בלי בעיה לחשוב כי זהו דם. צבע הבורדו זז על הקירות כנהר זורם של דם עמוק. בחדר היו חלונות גבוהים, אך הם כוסו בווילונות קטפתים שחורים וכבדים. שכבה נוספת של וילונות הקיפה את החדר, מלעיל, והם נראו כשמיים שחורים.

שולחן הכתיבה מוקם מול דלת הכניסה הכבדה, ומאחוריו הייתה מראה גדולה שכיסתה את הקיר כולו. החדר במראה היה שונה. בעוד שבחדר עצמו הייתה שידה שחורה צמודה לקיר בחצי החדר שאינו קרוב למראה, החדר במראה היה כמעט וריק. על השידה הארוכה ניצבו חפצים מוזרים ומאיימים; חלקם רשרשו, חלק זזו, אך כולם היו שחורים או כסופים. בשידה הארוכה היו אינספור מגירות, אך כולן היו נעולות במפתחות כסף. על הקירות שלא היו קרובים למראה נתלו תמונות, כנראה של המנהלים הקודמים, במסגרות שחורות מפוארות ומעוטרות בפסי כסף עדינים. כל המנהלים והמנהלות נחו בכורסות בורדו גדולות ומרופדות.

אך דבר מרהיטי החדר לא היה קרוב למראה הגדולה שקצה החדר. רק שולחן הכתיבה הכבד, ובחדר שנשקף מהמראה ריחף כדור גדול, סגול-מטאלי, שהיה הדבר היחידי בחדר.

אך החדר היה לא כלום לעומת המנהלת. היא ישבה מאחורי שולחן הכתיבה הכבד שלה, עיניה האפורות עצבניות ומחפשות. לוסי זכרה את מראה אך במעט מפגישתם הראשונה דרך המסך האפור מחוץ לזביזדה. העלמה קונטיניה התאימה את עצמה למשרדה; שערה גבל בין הבורדו לאדום, והיה אסוף לאחור בעיגול פלסטיק שחור. עצמות לחיה היו בולטות וגבוהות, ואפה נראה כמעט שבור. היא לבשה גלימה שחור כלילה, סגורה על שלושה אבזמי כסף בצורת נחשים. על צווארה התפתלה שרשרת נחש כסופה, אשר ממבטא ראשון נראתה אמיתית.

וכעת, היה על לוסי להתמודד עם זעמה של המנהלת. מראהּ לבדה היה מספיק בכדי לאיים על לוסי, וקונטיניה לא הסתפקה בכך. היא נראתה זועמת. היא ישבה על הכיסא הבורדו הגבוה שלה, מצמידה את קצות אצבעותיה זו לזו, ונעצה בשלושה מבטים חדים. סגן המנהלת הושיב אותם על כיסאות קשים מול השולחן, שולח בהם פקודות קצרות ונראה עצמו מאוים מהמנהלת.  לוסי הייתה משקשקת, לו לא הייתה מפחדת להקים רעש ליד המנהלת. ג'יימס וסיריוס ישבו לשני צדדיה ופניהם חיוורות מעט; היא חששה שכך היו גם פניה שלה.

המנהלת שתקה זמן מה, והוא היה נדמה כימים ארוכים. לוסי חשבה שהיא שומעת צליל גבוה מצלצל ברחבי החדר בלי הפסקה, קולו של הפחד. לבסוף היא פנתה אל השלושה, חותכת בטון דיבורה את השקט הסוגר. "היכן לנוטר?", שאלה, אך לא הייתה בקולה צליל שאלה, אלא איום. המנהלת לא נראתה כמי ששאלה בחייה על דבר מה. לוסי לא ידעה מיהו לנוטר זה, או מהו כלל, אך הייתה נותנת את כל ליבה בכדי שיופיע במשרד ברגע זה. ג'יימס וסיריוס, ככל הנראה, ידעו היטב על מי מדובר, שכן היא הרגישה את ידיהם נמתחות בעצבנות. הם המשיכו לשתוק.

"אתם תענשו עד כדי כך שתצטערו על החלטתכם בכל רמ"ח אבריכם. אני אדאג שתסבלו אף יותר אם לא תענו לי היכן נמצא התלמיד לנוטר", קולה של המנהלת היה מאיים באופן על טבעי, חד וחותך כסכין, מאיים יותר מכל חשכה שלוסי התמודדה מולה.'לנוטר, לנוטר', חשבה לעצמה.  היא לא הכירה את השם. באיזה תלמיד יש למנהלת עניין כה רב? הרי כל שעשו היו לנעול את כל התלמידים בחדריהם, 'ועוד קצת', חשבה במעין צחוק מפוחד.

לנוטר אמור להיות בחדרו, כשאר, ולא צריכה להיות בעיה לאתרו, אם הייתה מכירה אותו-

ואז נפל ללוסי האסימון. ישנו רק תלמיד אחד מבני זביזדה שלא היה בחדרו- אותו תלמיד מקולל שהבנים שיתקו בחדר המועדון כיוון שהתעורר וכמעט חיסל את התוכנית. זה בוודאי היה לנוטר, תלמיד דה-קרולי משתוק בחדר המועדון. על כן בוודאי נמצא שם עדיין.

"כל שנייה של שקט עולה לכם ביוקר, והזמן אוזל", איימה המנהלת, מביטה בפני כל אחד מהם לפי תורו. לוסי הרגישה את המשרד כמתרחב ומסתובב סביבה, אך עיניה של המנהלת כלאו אותה במקום מצומק והיא תהתה האם תחזור לנשום. עורקיה הפסיקו לפעול, לא נפגעו אך שכחו כיצד להזרים את דמה, לרגע אחד, ואז מבטה התנתק מהמנהלת והזרימה פרצה בתוכה. ולפתע צבע הקירות נראה לה אישי של עצמה.

כאשר הביטה המנהלת בסיריוס, משך ג'יימס את ידה. ידו הייתה חמה, והמגע היה הדבר שנזקקה לו יותר מכל. הוא לחץ על ידה שלוש פעמים, כסימן, אך היא לא הבינה, ופתח את פיו.

"מלינסון לא הייתה חלק מהעניין", אמר ג'יימס, מדבר בקול בכדי להישמע אמיץ יותר ממה שהיה. ובעצם, לוסי כלל לא ידעה כיצד גילתה המנהלת אותם; שלושתם תכננו שכל בית יאשים את השני, בתקווה שהיו מטומטמים מספיק, או לפחות לא מלשינים. אך בכל מקרה, לוסי לא תנטוש את ג'יימס וסיריוס לבדם מול זעמה של המנהלת. היא לא יכלה להתנגד, כמובן, כיוון שפחדה להשמיע ציוץ, אך ניסתה ללחוץ את ידו של ג'יימס בכאב.

"לא?", שאלה המנהלת ונימת דיבורה השתנתה. היא הייתה צינית, ואולי אף מעט מבודרת מהעניין. "אם כך, שתעזוב. אתם שניכם, תקבלו גם את העונש שלה. ואת", היא שלחה בלוסי מבט נוקב, "תעזבי לחדרך עם הקרבת חבריך יושבת על מצפונך".

לוסי לא ידעה דבר, אך היא מילאה אחר הוראותיה של המנהלת, כחייה התלויים בכך.

כאשר יצאה מחדר המנהלת, היא פתחה בריצה. היא התנשמה רק בכדי להרגיש את האוויר עובר דרך ריאותיה, להרגיש כי אינה משותקת, שהיא חיה. היא רצה בין מסדרונות האבן, משמיעה הדים לקול צעדיה, כצללי רפאים שרודפים אחריה, והיא ניסתה לברוח מהם, רצה אף יותר מהר.  היא עברה מבלי משים לב חפצים שריחפו באוויר, מקווה רק להתרחק, לנשום. רגליה הובילוה למקום כלשהו, היא לא הייתה בטוחה כלל כי הכירה אותו. היא עצרה מול דלת לא-גשמית, התבוננה בה לרגע, והמחשבה הטבעית ביותר כי תצליח לעבור בה בתנופה, שהרי הדלת לא גשמית, עברה בראשה.

היא עצרה רגע לפני התנגשותה בדלת, קולטת שזוהי דלת הכניסה למועדון בית דה קרול. היא הוציאה מפיה בקושי את הסיסמא, והדלת נעלמה. היא נכנסה, תוהה מה היא עושה במקום זה כלל. הקירות הצבעוניים נראו כשקידמו אותה בברכה, כאשר כל הצבע הסגול התרכז סביב גופה. לנוטר צריך להיות בחדר המועדון של דה קרול, כך אמר ג'יימס, מזמן. היא המשיכה בריצתה לחדר המועדון, חולפת על פני תלמידים של דה קרול, שהייתה בטוחה שלו הייתה נעצרת, הם היו דואגים כבר לתקן את בריאותה.

חדר המועדון היה הומה אדם, לעזאזל. היא לא תצליח למצוא פה תלמיד משותק. לפני שהתלמידים הספיקו להגיב למראה של הנערה שכלאה אותם בחדרם עם נחשים וללא שרביטים, היא פנתה לאחור ורצה החוצה. מישהו ביקש להפליל אותה, ואת ג'יימס וסיריוס, מישהו שבוודאי שנא אותם באופן נוראי... סנייפ. הסלית'ריני השמנוני, זה היה חייב להיות הוא. בשביל זה ג'יימס הוציא אותה מהחדר, בכדי שתמצא את לנוטר המקולל, ואת סנייפ המקולל אף יותר, תגרור אותם לחדר המנהלת, ותגרום לסלית'ריני להתוודות.

* * *

אנג'לינה לא נשארה שנייה נוספת לאחר שסגן המנהלת אסף את לוסי וחבריה לחדר המנהלת. היא פנתה בהליכה מהירה, כמעט ריצה, לחדר המועדון של דה קרול, מקווה בכל ליבה כי לא תפגוש איש בדרך; הוגוורטסני או זביזדאי. היא ידעה כי לוסי וחבריה לא התכוונו לפגוע בה, או בכל תלמיד הוגוורטס אחר, אך היא הרגישה נבגדת יותר מאשר כל תלמיד זביזדה. לוסי לא נעלה אותה בחדרה, חסרת שרביט, להתמודד עם יצורים הזוחלים עם גחונם, אך היא הרסה את הקשר שיצרה אנג'לינה עם תלמידי זביזדה. עד שהצליחה פעם אחת להסתגל למקום, אחותה הייתה חייבת להכשיל הכול.

אנג'לינה מאוד קיוותה לטובתה של לוסי כי לא תופיע מולה בזמן הקרוב. היא נכנסה למעילת הקרח של בית דה קרול, והמעלית עלתה לה באיטיות, בצליל חלק וחסר חריקות. מעלית הקרח ריחפה לה מעלה, ואנג'לינה בהתה במסדרונות הריקים במבט חלול. היה בה משהו שנפגע; אולי יותר ניתוק הקשר שלה באופן כואב עם תלמידי זביזדה, מאשר הניצול של אחותה אותה.  המחשבה כי לוסי לא תיישר את ההדורים ללא סיבה פעפעה בה כלבה רותחת. אז לוסי שיקרה לה, שוב, באמרה כי היא רוצה להדק את הקשר בניהן, אך גם אנג'לינה ידעה שהיא רק זרמה עם השיחה ולא התכוונה לכל אשר אמרה.

אנג'לינה הייתה חייב להודות, על כן, כי כעסה כלפי לוסי נבע יותר מעצם העובדה כי אחותה סיקלה את כל תקוותיה לקשר עם הזביזדאים. אנג'לינה הרי תמיד דאגה לאחותה, ומעולם לא כעסה עליה שהיא דוחקת אותה לשוליים בהוגוורטס, מתעלמת ממנה עד כמה שניתן, ובעצם עושה כל מה שאחותה לא צריכה לעשות. אנג'לינה לא התנגדה לתנאים אלו, ולא התווכחה עם לוסי, אך מדוע היא הייתה צריכה לגרום למריבה שכזו להתקלח בין הוגוורטס וזביזדה? לוסי הייתה גאוותנית, וכך גם תלמידי זביזדה, וסכסוך היה רק עניין של זמן, אך לא הייתה זו זכותה של לוסי להציב בתוכו את כל התלמידים של הוגוורטס.

היא הייתה צריכה ליישב זאת בעצמה', חשבה אנג'לינה, מגבירה את קצב הליכה כאשר הרגישה את הכעס שבדמה מתחיל לזרום בגופה. היא הייתה מוכנה לעזור לאחותה, לתמוך בה, אך לא לשתף פעולה באופן שכזה. לוסי הייתה צריכה לגשת אליה, לדבר איתה מלב ללב, 'והיא אומנם עשתה כן', צץ קול קטן בראשה של אנג'לינה.

היא עצרה בפתאומיות, מתנערת ממחשבותיה, כאשר הבחינה באדם ההולך לקראתה בצעד מהיר. היא הרימה את ראשה מהרצפה בכדי לפגוש בעיני אחותה. לוסי עצרה גם היא, מתבוננת באחותה, מבטה מוטרד, ושתי האחיות שתקו. התמונה משמאלה של אנג'לינה חיככה בגרונה. "ובכן בנות, אין לכן טעם לעמוד כאן כל היום ולבהות", נזף הדיוקן ויצא ממסגרתו, מטייל לתמונה אחרת של מה שהיה נראה כהליכה על גרמי שמיים. המסדרון האפור היה שקט, ואנג'לינה הרגישה לפתע את רגליה עומדות בקשיחות על האבן, ביציבות כואבת.

"הוא צודק, הדיוקן", אמרה לוסי בקול שקט לאחר מספר שניות נוספות של דממה. הדיוקן השמיע גיחוך משתנא מהתמונה השכנה. "סנייפ חטף את לנוטר, את חייבת לעזור לי למצוא אותו, המנהלת מוכנה לקרוע את עורנו מעלינו בכל רגע", פלטה לוסי, מנסה לשמור על קור רוח, אך בקולה היו היסטריה ופחד. היא כבר פנתה ללכת, בכיוון היציאה מבית דה קרול, כאשר שמה לב שאחותה אינה עוקבת אחריה. אנג'לינה תהתה האם זהו באמת רצונה, לומר כל אשר חושבת לאחותה.

"אני לא חייבת כלום", אמרה, עדיין מהססת על המילים הנפלטות מפיה. לא היה לה דבר להפסיד. לוסי תקעה באחותה מבט מוזר, כביכול שואל, אך גם מתפלא באופן רע לנוכח העזתה של אחותה לסרב לבקשתה. כורסא שחורה צצה מעבר לפינה, מרחפת לה באיטיות, ועברה על פני שתי הבנות, בעצלות מרגיזה ומשעשעת בו זמנית, והמשיכה בריחופה לקצהו השני של המסדרון. אנג'לינה עקבה במבטה אחר הכורסא עד שזו נעלמה מהעין, ולבסוף החליטה שהעולם אכן מוזר, ועליה ללכת לעזור לאחותה בחיפושים.

לוסי חייכה אליה, ופצתה את פיה להודות לה, ואנג'י קיוותה שיבוא יום והיא תעז לתת לכעסה להתפרץ על לוסי. לוסי הובילה למעלית הקרח, ושתיהן נכנסו, יורדות למסדרון התחתון, המוביל למטבח ולמרתפים. הן יצאו אליו, מקום דומם כמת. "אז שנתחיל לחפש?" שאלה לוסי, סתמית, והתבוננה במסדרון הריקני.  אנג'לינה עקבה אחרי לוסי, ממשיכה לפלס את דרכה במסדרון הארוך, קומה שלמה, בתקווה למצוא את לנוטר. הן הסתובבו עשר דקות בקומה בלי למצוא דבר פרט למעליות המובילות ואולם הגדול ולמעליות החדרים. וקירות.

"איפה את חושבת שהוא נמצא?" שאלה לוסי לבסוף, בייאוש, כמפסידה בקרב. אנג'לינה שקלה את מילותיה בזהירות ובקפידה.

"אם תספרי לי את כל הפרטים, אנסה לחשוב על משהו", אמרה והתבוננה באחותה במבט, אשר היא קיוותה כי יראה, אטום למדי. אנג'לינה לא רצתה להישמע כמי שמציעה עזרה באופן רשמי, מחויבת לעזור.

"ג'יימס וסיריוס שיתקו תלמיד זביזדה אחד, לנוטר, כיוון שהתעורר בבוקר לפני שנעלו את כל השאר בחדריהם. המנהלת עכשיו קראה לנו ואמרה שלא מוצאים אותו, ומאשימה אותנו שהעלמנו אותו. אבל רק השארנו אותו משתוק בחדר המועדון של דה קרול. אז אנחנו מבינים שסנייפ חטף את לנוטר, בכדי שיאשימו אותנו ויגדילו את עונשנו", פלטה לוסי באנחת הקלה, כפי שהחזיקה זאת בתוך עצמה יותר מידי זמן וכעת סיפרה אותו. הייתה הקלה על פניה, משביטאה את פחדיה במילים וכך הפכה אותם לחשובות פחות.

אנג'לינה רצתה לצחוק מהרעיון הנוראי, אך ידעה כי זוהי העלבה גסה מידי ולכן שמרה על ארשת פנים רגועה. לא נראה לא הגיוני כי סנייפ חטף את התלמיד, אך אם אחותה מאמינה בכך, ניחא. לכן ניסתה אנג'לינה לחשוב כמו סנייפ לרגע, כמו סלית'ריני אמיתי, כמו דה-קרולי.

"דבר ראשון, לא במרתפים, אני מבטיחה לך, כולם יחשבו קודם כל לחפש שם", אמרה בהחלטיות ופנתה חזרה למעלית, יודעת בלי לבדוק כי אחותה עוקבת אחריה. "הייתי בודקת בחדרים, אבל זה טיפשי עד גיחוך", אנג'לינה פסלה את האופציה, ולכן יצאה בקומת המסדרון הראשי של החדרים לכיוון הכיתות. שתי האחיות נעמדו מול החלל עם החדרונים המרחפים והביטו לעומקו, לרוחבו ולגובהו. לא היה רמז קלוש היכן להתחיל לחפש, כל החדרים נראו תמימים לחלוטין.

"כנראה שאין לנו ברירה אלא להתחיל לחפש", אמרה אנג'לינה בנימה מעט צינית ופתחה דלת של חדר שריחף לצידן. היה זה חדר במידה סטנדרטי, והיא סגרה את הדלת. 

"את בטח צוחקת", אמרה לוסי כאשר אנג'לינה עברה לדלת הבאה.

"יש לך הצעות יותר טובות?" שאלה אנג'לינה, והציצה מבעד לדלת שפתחה. החדר היה ריק. לא היה בו דבר מלבד קירות, והצבעים המרצדים עליהן, וגם הם נראו עגומים מתמיד. אנג'לינה לא התעמקה, וסגרה את הדלת. הן עברו מספר דלתות זהות בשתיקה.

"ראית בכלל את הצד שלי פעם?" קראה אליה לוסי, מאחור, בעוד אנג'לינה מתקדמת במסדרון, בודקת חדרים. הכעס כבר חלף על פניה והיא לא רצתה לריב עם לוסי; היא רק רצתה מיטה חמימה. היא חשבה שזו חוצפה מצד אחותה לגרור אותה לריב כעת, כאשר עוזרת לה, ומותשת בלי יכולת להגיב.

אנג'לינה שתקה ועברה לחדר הבא. החדר נראה לא קשור לבית הספר; הוא עוצב בסגנון ברוקי, עמודי שיש גבוהים ולבנים ניצבים עד לתקרה, הקירות לבנים, והרצפה עשויה משיש שחור וקר. החדר היה ריק, מלבד שתי חרבות אדומות ובוהקות שתלויות על הקיר מנגד הדלת, מוצלבות. החרבות הפיצו אור, ונראו רותחות למגע, אך הן לא הפיצו חום והחדר נראה אפל וקריר. אנג'לינה לא התעמקה ויצאה.

"את חושבת רק על עצמך ומה לעשות בכדי להאיר אותך באור טוב. אם היית חושבת מה אני באמת צריכה מאחות, לא היית נטפלת אלי ומבקשת ממני לנשום עבור שתינו. לפעמים רציתי קצת לבד, לבד עם ההורים, לבד עם עצמי", המשיכה לוסי בדיבוריה, יותר בכדי להעסיק את עצמה.  אנג'לינה ידעה שיש גרעין אמת בדבריה, אך היא לא הציגה את הדברים כך. היא נותנת לה את חייה רק בכדי שתוכל ליהנות מהם, ולא בכדי שתחייה גם בשבילה. 'ואני לא עושה זאת עבור עצמי, זה בטוח', חשבה במרירות, אך המשיכה לשתוק.

"ולמה את שותקת, לעזאזל", קיללה לוסי.

"רק בכדי להסביר לך כיצד אחיות אמורות להתנהג", אנג'לינה הסתובבה ופתחה דלת נוספת. לרגע היא חשבה שזה לא המקום הנכון, או לפחות לא מקום שהיא אמורה להימצא בו. היא התבוננה בחדר אפל ומוזר. היא אומנם פתחה דלת של חדרון קטן ומרחף, אך החדר עצמו המשיך והמשיך, והמשכו הפך לחור שחור. הקירות אולי היו לבנים פעם, אך כעת היו מאובקים ואפורים.  טרקלינים ארוכים ושחורים ניצבו משני צידיה, אחד לכל קיר, ונמשכו גם הם אל החור השחור. עליהם ניצבו סוגים שונים של מכשירים, חלקם מצייצים וחלקם נוהמים, רובם שחורים, וכולם כאחד לא חביבים למראה.

על אחד הטרקלינים ניצבה ניב שחורה וחדה, כמעט נוצצת, שפלטה נוזל שחור וסמיך כל מספר שניות. לידה שכבה חתיכת שיער, ונהמה. היא ראתה יותר רחוק אדם בעל שיער בלונדיני מופנה אליה בגבו ומתעסק בדבר מה. אך כאשר הוא שמע את הדלת נפתחת הוא קפץ בבהלה אליה. לרגע היא נבהלה, חוששת מן הנורא מכול. ואז היא ראתה שזהו ארנולד ליברלי.

"אז אתן אלו שצעקתן בקולי קולות," אמרה בחיוך פרחחי. הוא פינה את המשטח עליו עבד, וניגש אל שתי הבנות. אנג'לינה הייתה המומה מכדי להגות צליל מפיה, וכך כנראה, גם לוסי. הוא נצמד אליהן, דוחף אותן קלות מהחדר, וסגר את הדלת אחריהן. החדר החל להתעופף בחלל.

"אתן יודעות, יש שיחות שכדאי לבצע בפרטיות, מבלי שכל העולם ידע עליהן", אמר הנער וחייך שוב.

"השיחות שלנו אינן עניינך", אמרה לוסי בזעף. אנג'לינה שוב הרגישה את לוסי מתרגזת, כהרגל מגונה.

"בהחלט, ולכן עדיף לקיימן בחדר ולא במסדרון", אמר בנבזיות, "או שמא לוסי מלינסון לא מכירה את הביטוי 'ידע הוא כוח'? לפחות הייתי מבקש ממך לא לערב את אחותך בכך, ונסי לשמור על פרטיותה, שלה, לעצמה".

השתררה דממה שאנג'לינה פחדה להפר; הן ארנולד ליברלי והן לוסי עמדו קשוחים וזקופים, שולחים מבטי שנאה זה לזה, מחכים לשני שיפרוץ בדבריו בכדי להתחיל את המריבה. היא ידעה שלוסי לא תחזיק כך זמן רב, וארנולד החליט לקחת את הזמן, הוא היה יותר משמח לראות את לוסי מתווכחת עם עצמה בכל רגע. כאשר כמעט והגיעה לוסי להחלטה לצעוק על ארנולד, הוא הפנה את מבטו ממנה, והושיט את ידו לאנג'לינה, על פניו מבט תמים שלא התאים לו.

"בואי איתי, אנג'לינה", אמר לה, כמעט בלחישה. היא חשבה שהיא נרתעת לאחור, אך נשארה עומדת זקופה.  "איני יכולה, אני מחפשת מישהו", אמרה, כמעט בצער. חלק ממנה רצה ללכת איתו, לראות מה יש לו להציע.

"מצאו את לנוטר, הוא בסדר גמור", ולאחר שתקו שלושתם. "לפעמים את צריכה להקשיב לאחותך כאן, ולהתחיל לנשום בעצמך. וכשזה קורה, יכול לקרות מצב שהיא תזדקק לך", אמר ארנולד בקול הכי לא-ציני שיכל לגייס לעצמו, "ואת לא תהיי שם בשבילה".

אנג'לינה ידעה שהיא צריכה לעמוד לצד אחותה ברגע זה, בשביל זה יש אחיות, אך היה זה הכעס ששלט עליה, המילים הרותחות של לוסי כלפיה, והיא לא ידעה מה בדיוק היא עושה ולמה, וחייכה לארנולד.

* * *

לוסי חשבה שאין לזה לאן להידרדר עוד. היא זעמה ורתחה, זורקת את כל בגדיה בעצבנות למזוודה הפתוחה על מיטתה. היא יכלה, כמובן, לארוז את כל בגדיה במילת קסם אחת, אך פירוק כעסה על ידי השלכת בגדיה בכוח למזוודה היה מעשה שלא הייתה מוכנה לוותר עליו ברגעים אלו. הארון העגול שניצב באמצע חדרה הלך והתרוקן, בעוד שהיא חשה ברגשותיה הולכים ומתגברים.

החדר היה ריק. חמש מיטות, שהיו מסודרות, עד אשר היא הגיעה לחדר ובלגנה את כולן, ניצבו ריקות, סגורות ומכוסות. כעת הן חיכו לדיירות חדשות. הידיעה הגיעה אל לוסי בדרכה לחדרה, או שחשבה עד עתה כחדרה, לאחר שאנג'לינה עזבהּ למען ליברלי. המנהלת החליטה כי אין זה מתקבל על הדעת שרק שניים מתלמידי הוגוורטס ייענשו, ולכן היא רוצה לפקח על כולם, והצעד הראשון היה חלוקה שונה לחדרים. לא עוד גריפינדור עם גריפינדור או סלית'רין עם סלית'רין.

לוסי חשבה לעצמה במרירות שזה אמור לשמח אותה, שהרי בעצם היא רצתה לשנות את חדריה, אך ההחלטה שנכפתה עליה גרמה לחיים להיראות מרירים יותר. היא העבירה את ידה מעל למיטתה, שם הופיעה מדפה, והיא דחפה באגרסיביות את כל החפצים שהיו עליו למזוודה, לא טורחת לדאוג שמא ישברו.

נשמע קול ניפוץ, אך לוסי הייתה אדישה. הדבר היחידי שנותר לה היה ג'יימס, לאחר שאיבדה את ההערצה אליה, את חברותיה, וכעת גם את אחותה. אסור היה למנהלת להפריד אותם. לוסי עוד לא ידעה לאן נשלחה כעת, הרשימות היו בחדר המועדון למטה, אך הוא היה הומה אדם, והיא לא רצתה להתקרב.

היא השליכה את בגדיה האחרונים למזוודתה, בודקת באי-אכפתיות אם השאירה חפצים על הרצפה, ונפלה על מיטתה בקול גדול. כיצד העזה אנג'לינה ללכת עם ליברלי לאחר שהייתה עדה לריב שלה עימו. אחותה התאומה הפנתה לה את גבה, והיא ידעה שזהו רק סוף שמהווה התחלה. לא בהכרח חיובית.

רשרוש קל נשמע, ולוסי כבר זיהתה אותו כהיעלמותה של הדלת, אך היא לא הרימה מבטה. נערה נכנסה לחדר, תחילה בצעדים מהירים, והפסיקה בפתאומיות כאשר הבחינה בלוסי.

"את לא צריכה להיות כאן", אמרה הנערה בקול תקיף. לוסי רק יכלה לתאר לעצמה עד כמה שונאים אותה תלמידי זביזדה כעת, ואיך התכנונים שלה שיאשימו הם אחד את השני לא יצאה לפועל. היא קמה מהמיטה, מניחה לשערה להישאר מבולגן, ולקחה את המזוודה הכבדה בידיה. כמקודם, היא רק רצתה להרגיש בכובדה הפיזי של המזוודה, ולא ללחוש מילים שיעשו זאת במקומה.

ללא מבט לאחור, היא יצאה מהחדר, מכריחה את עצמה להיכנס לחדר המועדון של דה לוקס. אנשים רבים היו בחדר, ואיש לא הפנה לה את מבטו. היא ניגשה בשקט, עם מבט כועס על פניה, לרשימות, רק בכדי לגלות שהיא צריכה להיות בדה קרול, בחדר אשר מספרו 31.

היא קיוותה שזו טעות, אך לא היה בה הכוח לשאול, ויצאה מהבית. היא התקדמה לבית דה קרול, המזוודה נדפקת ברגליה בכל צעד שלה, משאירה עוד סימן. היא עטתה מבט זועף, מנסה לשכנע את עצמה שכל השאר מאמינים שלא נכנעה ושאינה סובלת מהעונש. אך איש לא התבונן בה פעם שנייה, כשלא מעניינו.

כאשר הגיעה לבית דה קרול נזכרה כי לא שמה לב היכן מוקם ג'יימס. היא קיללה את עצמה בשקט, ונכנסה לבית הצפעים. הי לא העזה לשאול אנשים היכן חדר 31, ולכן הסתובבה זמן רב עם המזוודה הכבדה בידיה, עד אשר מצאה את חדרה. היא התבוננה ברשימת השמות הסגולה אשר ריחפה על הדלת האפורה.

היא טעתה, המצב אכן יכול להידרדר.

מעל לשמה שלה צוין שמה של מלינסון אחרת.

* * *

ארנולד אסף את ידה של אנג'לינה בידו, והיא הייתה חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שהייתה כה קרובה לזכר כלשהו. אחיזתו הייתה נעימה, וידו חמימה, והיא כמעט ולא הייתה לחוצה, אך כאשר הוא צחק איתה היא הרגישה משב רוח חולף האוסף איתו את כל חששותיה. ארנולד בחר בדרך ארוכה לספרייה, והם שוחחו בנעימות כאילו לא קרה דבר בבוקר; הוא לא נשמע כועס כלל כי ננעל בחדרו, בלי שרביט, אך עם נחשים. היא קיוותה, במבט לאחור, כי גם שאר תלמידי זביזדה יגיבו כך, אך באותם הרגעים הייתה מרוכזת כולה במילותיו ותנועותיו של ארנולד.

"זה נפלא שיש עוד מישהו שמתעניין בטכנולוגית קסם, כולם כאן לוקחים את זה כמובן מאליו ולא טורחים לקרוא על הנושא כלל", הוא אמר והושיט את ידו, מכבד אותה בכניסתה ראשונה לספרייה. הספרנית זרקה מבט סתמי אליהם, ואנג'לינה הרגישה את עיניה עוקבות אחריהם עד כניסתם לחדר של "קסמים חדשניים והשפעת הטכנולוגיה המוגלגית".

הדלת נסגרה מאחוריהם, וארנולד פלא אנחת רווחה, חצי בצחוק. "אכן זקנה מתישה, לא? עם המבט העוקב שלה בכל מקום", הוא צחק וניגש למדפים. הוא הזיז את ידו, כפי שלימד אותה מקודם, תחילה מעלה ומטה, מחפש את השורה של האות הנכונה, ולאחר מכן הזיז ידו ימינה ושמאלה, סורק אחר ספר ספציפי יחיד. לבסוף הוא מצא אותו, השמיע "אה!" נצחוני קטן, והושיט לה את הכרך.

לא היה זה, למרבה הפלא, הספר של סבו של ארנולד, זה שהתרברב בו קודם, אלא ספר מעופש מעט ולא במצב שמור טוב. הספר היה כחול עמוק כים, ואותיות לבנות בולטות התנוססו עליו "חפצי קסם מחשבתיים".

"הו, אני יודעת למה הכוונה", אמרה אנג'לינה, שמחה להוכיח כי אינה כה בורה. "זה כמו ההגיגית, שם אתה יכול לאחסן מחשבות ולראות אותם בכל זמן שתרצה פעם נוספת". להוריה הייתה הגיגית, והיא רצתה פעם לקנות ללוסי כמתנת יום הולדת, אל הוריה אסרו זאת. אך ארנולד ככל הנראה לא הבין מה היא אמרה והביט בה במבט שואל.

"הגיגית?", אמרה כמובן מאליו. הוא הניד בראשו לשלילה. היא קפצה על ההזדמנות לספר לו משהו שלא ידע. "זה נראה כמו גיגית פשוטה, אך בעצם אתה יכול לגעת בקצה שרביטך בראשך וליצור ממחשבותיך חומר שאינו נוזל ואינו גז, ואז להניח אותו בגיגית. כשהוא נמצא בגיגית, אתה יכול לצפות בו כל פעם מחדש, תוך שמירה על הפרטים שקרוב לוודאי היית שוכח עם הזמן. זה שימושי בכדי לבחון סיטואציות מסוימות שוב ושוב".

ארנולד הקשיב לכל מילה שאמרה בדממה. "זה נשמע נפלא", אמר לבסוף. "זה די מוזר שקוסמים ומכשפות בכל העולם לא מכירים את כל סוגי הקסם. כל חברה קנאית ושומרת את המצאותיה לעצמה. ידע זה כוח, אבל איחוד כוחות הינו אפילו יותר אפקטיבי", הסביר ארנולד והביט במבט רב חשיבות באנג'לינה. הם הרגישו כאילו הם עצמם היו גישור בין שני עולמות קסם שונים, כך שיכלו לחלוק את ידיעותיהם. היא הסמיקה מעט כאשר ראתה אותו מחייך אליה, אולי אפילו מעט באדיבות.

"חפצי קסם מחשבתיים אצלנו זה דבר שונה", אמר ארנולד. הוא חשב לרגע, ואז אמר שיספר לה סיפור בתור דוגמא. "לפני שנים רבות, היה היו שני אהובים. קוסם ומכשפה, אשר היו מאוהבים זה בזה עד סוף הזמנים. אך כך רצה הגורל, ובגלל ששניהם היו מוכשרים מאוד, לשניהם נזדקקו המקומות שונים ומרוחקים. היא הייתה לוחמת והייתה נמצאת בשדה קרב, נלחמת עם חרבות וחיצים, והוא היה בבית משפט עליון.

הוא רצה להעניק לה משהו, שתזכור אותו, אך כל דבר ייאבד לה, שכן הייתה לוחמת. אז הוא יצר תליון מצללים זוהרים, בצורת לב, אשר לא ניתן לשבור אותו אלא אם אחד מהם ירצה בכך. התליון לא היה נמצא שם תמיד, רק כאשר אחד מהם חשב על אהבתו לשני, התליון הופיע על צווארה של המכשפה. וכך הם שימרו את אהבתם, במחשבות, עד שזכו להתאחד שוב."

אנג'לינה חשבה שהיא מסמיקה מעט, ותהתה על מה עליה להגיב, על סיפור האהבה ששמעה כרגע, או על ההסבר על חפצי קסם מחשבתיים. היא התפתה יותר לראשון, כך קולות כלא יצאו מגרונה, ולבסוף כתב ארנולד את שמה של אנג'לינה בעזרת שרביטו על הספר, והוא נעלם, וכפי שידעה, הופיע על שולחנה בחדרה.

הוא אסף את ידה, שוב, ונראה שמח לפתע, שמחה מדביקה שכזו, וחיוכו היה תמים מעט, ועל כן מצחיק, לראות תמימות על פניו של ארנולד.

"טוב, אז עכשיו מגיע החלק המעשי, נכון?", הוא צחק ושילח אליה מבט. היא לא הבינה בדיוק למה הכוונה במעשי, ניתן לפרש זאת בדרכים רבות היא ידעה, והיא לא הייתה בטוחה בעצמה ברגעים אלו-

ארנולד הוביל אותה למסדרונות בין הכיתות ונעצר. הוא הביט בה, בודק כי היא מקשיבה לדבריו. "הלחש הינו 'קרידיסק', והוא מבוטא כמעט כמו שתי מילים נפרדות 'קרי-דיסק'. את מעבירה את ידך בצורה שבה את רוצה שהדיסקית תופיע, והדסקית אמורה להצמיד את הרגליים שלך אליה, בכדי שלא תפלי".

הוא הרים את שרביטו בתנועה מעגלית, אמר את הלחש, וחוט זהוב הופיע באוויר לפי תנועותיו, ויצר דסקית מעופפת. הוא נעמד עליה, ניסה לקפוץ עליה בלא הצלחה, שכן לא הצליח לנתק את רגליו ממנה, והציע את ידו לאנג'לינה בכדי שתעלה גם היא. היא נאחזה בו, והוא העביר אותם מעל למסדרון עצמו כמה מטרים, נעצר, ואמר "רימודיסק". הדסקית נעלמה בהדרגה, ושניהם ירדו ממנה.

"עכשיו תורך", הוא חייך אליה בציפייה. היא לא ידעה כיצד מצפה ממנה להצליח לרחף על הדסקית כבר מהפעם הראשונה. היא גיחכה בגרונה בשקט ואמרה את הלחש. היא העבירה את ידה בצורה מעגלית באוויר, וחשבה שהעיגול שלה יצא עקום ועלוב למדי לעומת העיגול של ארנולד. הדסקית נוצרה, אולי מעט פחות זוהרת מהדסקית הקודמת, אך נהדרת בתור ניסוי של פעם ראשונה. היא עלתה עליה, מהססת, והרגישה כיצד רגליה נדבקות לדסקית.

"איך אני בוחרת לאן לזוז?" שאלתה את ארנולד, המביט בה בלי להסית את מבטו, כאשר הרגישה מוכנה מספיק לנוע עם הדסקית. "את רק חושבת על כיוון", הורה לה, 'כאילו זה הדבר הקל ביותר בעולם'. היא חשבה לעצמה בחוזקה 'ימינה', והדסקית פנתה בתנופה גדולה ימינה, מפילה את אנג'לינה על ברכיה.

"את לא צריכה להגיד את הכיוון בראשך, את רק צריכה לחשוב אותו", קרא ארנולד מאחוריה. היא היססה לרגע, ואז רק חשבה על כיוון שאליו רצתה להגיע, והדסקית ריחפה בנינוחות מסביב לכיתה מעופפת בקרבתה.  ארנולד הופיע לצידה, על דסקית משלו, קורץ לה ולאחר מכן צובר מהירות לכיוון מרוחק של החלל. היא נענתה להזמנה, וברגע שהמחשבה עלתה בראשה הדסקית שלה עצמה פתחה בתאוצה.

כל החלל היה מלא הכיתות מעופפות, כביתנים קטנים, ומסדרונות קרח דקים המובילים מאחד לשני, ובמעופה חשבה אנג'לינה כי המסדרונות היו מסובכים יתר על מידה, כשהתכוונו שאיש לא ישתמש בהם בכל מקרה. לא היו גבולות לחלל, לפחות לא כאלו שהיא ראתה; הקירות של הכניסה לבתים, הרצפה והתקרה, כולם היו רחוקים ממנה, ורק המסלול של החדרים הצפים באוויר לפניה. ארנולד עוד הוביל אותה, אך לא להרבה זמן, והיא עקפה אותו בעצם מחשבתה, חותכת את דרכו לכיוון שביל קרח, עוקפת אותו מלמטה, והיא הרגישה את ארנולד עובר מתחתיו ומופיע מלפניה.

הוא דחק אותה לכיוון אחד, עד שהיא כמעט התנגשה בחדרון מעופף, אך בשנייה האחרונה היא עלתה עוד מטר באוויר, וארנולד עצמו היה צריך  לפנות בפתאומיות. היא הופיעה מולו, מעבר לפינה של החדרון, וירדה בפתאומיות למטה, שומעת אותו צחוק בצחוק מתגלגל.

"כן, אני חושבת שהבנת את העניין!", הוא צעק לה מרחוק, והיא לא עצרה את עצמה מלחייך. זו הייתה הרגשה נפלאה, לעופף באוויר, בלי להחזיק בדבר, ולנוע מעצם המחשבה. הוא קרא לה אחריו, וטס במהירות עד אשר שניהם ראו קיר קמור במרחק. היא הייתה אחריו, מנסה לעקוף אותו, אך הוא היה מהיר והוביל אותה לכיתה מרוחקת.

היא נכנסה, עדיין על הדסקית שלה, מרחפת לכיתה, וראתה את ארנולד עומד ליד חלון קטן המשקיף לנוף הקרח בחוץ. הוא לא הפנה לה את מבטו כאשר סגרה את הדלת מאחוריה, והעלימה את הדסקית.  היא התקרבה אליו באיטיות, ופניו  הבהילו אותה לרגע; היה נראה כשלח את נפשו למקום אחר ורק גופו, חסר הנשמה, נשאר לעמוד. הוא היה חיוור ועיניו פקוחות לרווחה ובוהות בכלום, ונשימתו הייתה קטנה ואיטית. היא הניחה את ידה על כתפו, הרגישה בקור במגעה, ולפתע ארנולד התעורר מחלומו.

הם שתקו, כשהשמש מנצנצת על שכבת הקרח בחוץ, והכול נראה שליו ורגוע, ולא היה צורך למהר בעולם שהיה שם בחוץ. "יותר מידי פעילות פיזית, הייתי אומר", הוא צחק ואמר לה ליצור דסקית, מחוץ לחלון. היא לא הייתה בטוחה, אך לא נראה לה סביר שמותר, עפ"י התקנון, לצאת מהבניין בריחוף על דסקית, אבל היא לא התמהמה. הדסקית נראתה שונה באור השמש, כלא אמיתית ושברירית במיוחד. היא ידעה שזו רק אשליה אופטית, אך היא לא עלתה ראשונה על הדסקית. ארנולד יצא מהחלון וקפץ על הדסקית. הוא הושיט את ידו לאנג'לינה, והיא באה אחריו, מעט מהססת.

"נתתי לך סיבה לא לסמוך עלי?" הוא שאל, חציו צוחקת וחציו רציני לחלוטין. כשהיא חושבת על זה, אנג'לינה הגיעה למסקנה שהוא בהחלט נתן לה סיבות לא לסמוך עליו, החל מהתנהגותו המגעילה בפגישתם הראשונה ועד לגאוותו המופרזת כאשר היה מוצא אותה תמיד בכל הפסקה.

אך ארנולד הצמיד אותה לגופו, אוחז במותניה ובידה. "אני אגיד לך לאן, ואת תעבירי אותנו לשם, מוסכם?", הוא שאל אותה, יותר כהוראה. היא הנהנה. "טוב, אז תחילה נתרחק מהקיר", אמר, ואנג'לינה חשבה על מה שאמר והדסקית נעה לפי רצונותיה. הוא הנהן, "נעלמה למעלה", אנג'לינה הניעה את הדסקית ולא הצליחה להתרכז בנוף שנשקף מלפניה מחשש שבכל רגע הדסקית תתפרק, והם הרי היו קילומטרים רבים מעל לאגם הגדול מתחת לזביזדה.

"עכשיו תתקדמי עם הקעריות של זביזדה", אמר לה, והיא לא הייתה בטוחה מה לחשוב, אך הדסקית עשתה זאת גם בלי פקודה מפורשת במחשבותיה. לבסוף הם מצאו את עצמם על ראש הכדור הסגול-המטאלי של זביזדה, אשר באור השמש הבוהק דמה יותר לכחול, משתלב עם המרחב האינסופי של הקרח והאופק, כשרק הם והשמש ניצבו שם.

הם ירדו מהדסקית, נעמדים על הכדור, אך בגלל מידותיו הענקיות הם הרגישו כעומדים על משטח ישר, אשר קצותיו נעלמות במרחק. לא היה בניהם מגע, אך אנג'לינה חשבה שהיו קרובים מאי פעם, מתבוננים בשכבת הקרח שלא נגמרת. הם עמדו דוממים, מביטים יחדיו לאופק. הכול היה שקט, והכדור המרחף לא השמיע צלילים כלל, והצבעים, שהיו נראים לאנג'לינה ככחולים, הסתובבו סביב רגליה ברוגע, כגלים בים שליו.

ארנולד שלח את ידיו למותניה, אוחז בה בעדינות מאחור. מגע ידו היה איתן, אך לא דרשני וחזק. "את יכולה ליצור ארמון מהקרח האינסופי", הוא לחש לאוזנה בנעימות. היא לא הסתובבה, אלא המשיכה להביט באופק, כאשר ראתה אורות כחולים וירוקים נעים מרחוק, בניצוצות של פסים מרצדים, מראים לה את כיוונה, מהפנטים את עיניה. אורות צפוניים, מרהיבים ביופיים.