לוסי ידעה שיש אנשים הטוענים כי פתרון טוב מתחיל בתקשורת טובה. היא לא האמינה לזה, ולכן העמידה פני ישנה כאשר אחותה נכנסה, באמצע הלילה, לחדרן המשותף. אנג'לינה ככל הנראה לא שמעה על חילופי החדרים, ולוסי הרגישה כי עיני אחותה נעוצות בגבה זמן מה. לוסי לא ידעה מה היו מעשיה של אנג'לינה עד שעה כה מאוחרת, ועם לא אחר מליברלי, והיא קיוותה שלעולם לא תגלה.

לוסי לא ידעה, בעצם, אם זה יתרון או חסרון שנמצאת היא עם אחותה בחדר אחד. היו אלה שתיהן ושלוש בנות דה קרוליות נוספות שלוסי לא הכירה, וכעת תחלוק עימן את כל המערכת היומית שלה. מעולם לא יצא לה להעביר ימים על גבי ימים עם אחותה, במשך רוב שעות היום. זה יכול, כמובן, להועיל לקשר בין שתי האחיות, אך מנגד זה יגרור ריבים שטותיים ואינסופיים. היא כבר הרגישה את כעסה על אנג'לינה מתגבר, נזכרת כי העדיפה את חברתו של ליברלי וכלל לא עזרה לה בחיפושים אחר לנוטר.

יותר מכל, אנג'לינה הייתה ההוכחה המהלכת ללוסי שהיא איבדה את קסמה. קודם לכן, בהוגוורטס, היא הייתה מסוגלת לסובב ראשים, לגרום לדפיקות לב מואצות.  היא הייתה אהובה, ואהודה, והיא לא ידעה מה השתנה, אך הרגשת החסר והריק מילאה אותה. העובדות בטח היו ברורות – היא איבדה את זה. ייתכן וזה קרה כיוון שהחלה לצאת עם ג'יימס, אך בעצם הוא נער מבוקש ופופולארי. אולי, חשבה לעצמה במרירות, זה כשרון שהיה אצלה עד כה, וכעת קפץ לאחותה. כך הן תאומות, חולקות דברים.

"אנט, מה קורה כאן?", שאלה אנג'לינה בלחישה, מתיישבת על קצה מיטתה של אנט.

"אה, מלינסון. תהיתי איפה היית.  בכל מקרה, תעירי את אחותך ותניחי לי לישון", פלטה אנט קצרות ולוסי נזקקה לכל כוחה למנוע מגיחוך קטן לפרוץ. אנג'לינה שתקה, ולוסי חשבה ששמעה אותה מתקרבת למיטתה, מהססת באמצע, וחוזרת לבסוף למיטתה שלה. לוסי רצתה להסתובב מהקיר רק בכדי לראות את הבעת פניה של אנג'לינה, אך היה לה את כל הזמן שבעולם לראות את תלמידות דה קרול מתנהגות ברשעות לאנג'לינה.

היא נשמה נשימה עמוקה וחיכתה בסבלנות. היא רצתה להירדם, חלומות הם מראות וורודות של המציאות, אך השקט שעטף אותה העניק משמעות עמוקה לקצב נשימותיה של אחותה. ולכן לוסי שכבה במיטתה, פניה זעופים כלפי הקיר, מקשיבה לכל נשימה של אחותה. עם כל רגע שעבר לוסי הרגישה את נפשה הופכת כבדה יותר ויותר, לא שקטה. אנג'לינה התהפכה במיטתה, ולוסי החליטה כי אינה מסוגלת יותר.

היא יצאה בזהירות מהשמיכה החמימה, ולבשה חלוק לבן מהבית על כותונת הלילה שלה. היא ניסתה לשמור על שקט, מעבירה את ידה על הדלת הלא גשמית אשר שלחה אוושת רוח בהעלמה. המסדרונות נדמו אפלים אף יותר בשעות הלילה, וקול צעדיה הדהד במסדרונות. הכול היה שחור מסביבה, ושום מנורות לא היו תלויות על הקירות, כאשר רק אור אשר בקע משום מקום היה באוויר. היא הצטערה שלא לקחה שרביט, אך לא חזרה לחדרה. היא הביטה מעבר לכתפה מידי פעם, מהססת אם משהו יקפוץ עליה, אך כולם ישנו.

רגליה הובילוה לבסוף לחדר המועדון, והיה זה עדיף לטעמה מאשר שיטוט סתמי ברחבי הכדור הגדול. הייתה זו הפעם הראשונה שנכנסה לחדר המועדון של בית דה קרול. היו אלו שלושה חדרים גדולים, מחוברים, מעוגלים בחלק אחד שלהם, ומאוחדים למבוא גדול כמרכזם. לכל חדר היו שני קצוות של העיגול, אשר בשניהם הועמדו עמודי קרח מגולפים בעבודת אומנות. בחדר השמאלי ניצבו שולחנות קרח רבים, נטושים כעת. בחדר הימיני מוקמה ספת קרח ארוכה לאורך חצי החדר הכדורי, ובמרכזו בור שחור.

החדר השלישי היה מול הכניסה, קטן יותר מהאחרים, וקירותיו לא היו אלא זכוכית. בחדר ניצבה ספה סגולה בצורת טבעת, בממדי החדר כולו, אשר הסתובבה על צירה והעניקה לכל מושב בה קו ישיר לנוף מהחלון. באיחוד כל שלושת החדרים ניצב פסל גדול ומרשים של סמל דה קרול, כוכב בצבע סגול כהה בו נעוצה חרב סגולה בוהקת. הכוכב ריחף באוויר, והיה נראה מרשים ללוסי על רקע השמיים שנשקפו מחלון הזכוכית.

בזווית עיניה ראתה ניצוצות על התקרה, אך במבט שני הבחינה כי לא היה זה על התקרה אם כי גבוה באוויר. מערכת גרמי השמיים, מדויקת עד כדי גווני כדור הלכת, ריחפה באוויר, כל כוכב ומיקומו בגלקסיה. לוסי עמדה מהופנטת והביטה בשמש, הזוהרת באור משלה, ולאחר מכן בכדור הארץ. גם הוא היה מואר מצד אחד ואפל מצידו השני, שם, בכדור קטנטן, ריחף לו הירח.

לוסי התבוננה בירח הקטן, כאשר כל המערכת ריחפה, והירח הקטן ניצב בינה לבין קיר הזכוכית הגדול, שם נשקף במלוא הדרו הירח האמיתי. היא חייכה לרגע, וניגשה לחדר עם קיר הזכוכית. הספה הסתובבה באיטיות, מרחפת מעט באוויר, ולוסי התיישבה עליה והרגישה את נפשה נרגעת. הסיבוב האיטי של הספה ריסן את הסערות בנפשה, והירח הנשקף מהחלון הגדול השרה תחושת שלווה ורוגע. היא נשכבה על הספה, אשר הייתה בדרך פלא רכה וחמימה, וחיבקה את עצמה.

היא המשיכה להתבונן בירח הגדול עד אשר סיבוב הספה הסתיר אותו מעיניה, ונרדמה.

* * *

אנג'לינה התעוררה באי נחת, כשההרגשה כי שחכה דבר מה מעקצצת במוחה. אור השמש הזדחל דרך החלון, ובעיניה השמש עצמה לא רצתה להתעורר ושלחה את קרני האור בעצלנות. היא התהפכה במיטתה, עצמה את עיניה בחוזקה, ודמותו על ארנולד עלתה בדמיונה. הוא עמד, גבוה וזקוף, עם שערו הבלונדיני המסודר ומעיל עור שחור וארוך. מבטו היה גאוותני, אך אנג'לינה למדה לראות את הצד החיובי בגאוותנות של ארנולד. אנג'לינה ראתה אותו מתקרב באשלייתה, הולך בצעד בטוח לכיוונה.

היא חייכה במתיקות לעצמה, כאשר עיניו הירוקות פגשו בשלה, והיא התבוננה בהן לעומק, כפי שעשתה בליל אמש, אך לפתע בידו של ארנולד הופיעה חרב כסופה בוהקת והוא הרים אותה ביד מיומנת וכיוון אותה לפניה-

היא פקחה את עיניה בפתאומיות בכדי למצוא את מיטתה של לוסי ריקה. מבוהלת מהמחשבה על החרב בידו של ארנולד, היא קפצה במהירות ממיטתה, שלפה את שרביטה מהמגירה לידה, ובעודה בכותונת לילה יצאה מהחדר. היא יצאה בצעד מהיר, וכאשר הגיעה לצומת מסדרונות עצרה לרגע לחשוב.

בעצם, אמרה לעצמה, ייתכן כי לוסי נמצאת בחדרו של ג'יימס, והיא יכולה לשוטט למטבחים. אנג'לינה קימצה את אגרופה מסביב לשרביטה, והחליטה לפנות לכיוון חדרו של ארנולד. היא עברה במסדרונות שטופי אור השמש, ובכל צעד שנאה יותר ויותר את הבוקר אליו התעוררה. היא הייתה מעדיפה בהרבה להישאר בלילה הקודם, כאשר היו אלו רק היא וארנולד והאורות הצפוניים.

מראות צפו בראשה והעלו חיוך על פניה. היא זכרה את ארנולד לוחש לתוך אוזנה, "את יכול ליצור ארמון מהקרח האינסופי", והיא זכרה כיצד הרגישה במילותיו אלו כי אמר לה שהיא נסיכתו, מלכתו הבלעדית, היחידה. כיצד הקסים את השמיים והעלה אורות קסומים של כחול וירוק מרהיבים, וכיצד הניח את ידו על-

היא הגיעה לדלת חדרו של ארנולד ונערצה בפתאומיות. מחשבותיה נקטעו, והיא נזכרה כי בעצם אינה יכולה להיכנס לחדר, והשעה כנראה מוקדמת מידי מכדי שיהיה מישהו ער. אך כל מחשבותיה לחצו על נפשה לראות את ארנולד, רק לרגע, לאחל לו בוקר טוב ולעזוב, לדעת כיצד הוא נראה על הבוקר והאם השיער שלו מסודר גם אחרי שינה.

היא דפקה בחוזקה על הדלת, מקווה שהדלת-לא-דלת תפתח מעצמה. לבסוף שמעה פיהוק מאחורי הדלת, וברשרוש קל היא נעלמה. מולה ניצב תלמיד הפלפאפי בתחתוני בוקסר ושיער מבולגן. היא פלטה "הו" קטן, ונדחפה לחדר, מחפשת בין כל המיטות אחר מיטתו של ארנולד. הוא שכב במיטתו, ישן ורגוע, שמיכתו הלבנה זרוקה לצד מיטתו. היא התקרבה אליו בצעד מהוסס. היא רצתה לחבק אותו, אך לא לקטוע את שנתו. לפתע הרגישה מודעת באופן נוראי לכותונת הלילה הקצרצרה שלה, ולכל חלקי גופה החשופים.

היא באה בשביל למצוא את לוסי, הזכירה לעצמה, ולוסי בהחלט לא הייתה זו ששכבה במיטה המבולגנת. היא הכריחה את עצמה לצאת מהחדר, חורטת בזיכרונה את ארנולד עם שיערו המבולגן, לבוש תחתונים שחורות בלבד, רגליו פרושות על המיטה באי סימטריה והשמיכה זרוקה לה אי שם. דרך גלימה עבה לא ניתן להבחין בגוף של האדם, ואנג'לינה שמה לב כעת כי לארנולד בהחלט לא חסר דבר. 

היא יצאה למסדרון ועמדה ללא תכלית. היא לא ידעה לאן עליה לפנות, היכן לוסי יכולה להימצא, ואמרה לעצמה בחצי צחוק שאחרי הכול, אם תמשיך לעמוד כאן, לוסי תחלוף בדרכה מתישהו. כמעט בדרך פלא, דמות לבנה הופיעה מקצה המסדרון ובאה לכיוונה. לוסי, עטופה בחלוק לבן, הופתעה לגלות את אחותה ניצבת באמצע מסדרון בשעת בוקר מוקדמת ליד חדרו של ארנולד.

"אה, לא, זה לא מה שזה נראה", אמרה לאחותה, נזכרת כי לוסי כלל לא ראתה אותה נכנסת לחדר בלילה, ויכולה בקלות להניח כי בילתה את הלילה בחדרו של ארנולד. למרות שזה יכול להיות לא כל כך גרוע, חשבה לעצמה.

"על ראש הגנב בוער הכובע, זוכרת?", ציינה לוסי בסרקסטיות והמשיכה ללכת במסדרון. אנג'לינה הצטרפה לצידה בשתיקה. לוסי נראתה במצב רוח מרומם, די מפליא לאור התרחשויות היום הקודם.

"ואיפה את בילית את הלילה?", שאלה אנג'לינה, לפתע מחשבה מוזרה עולה בראשה.

"אם את טוענת שבילית את הלילה בחדר, את צריכה לדעת שגם אני הייתי שם", פלטה לוסי בחצי חיוך.

"אני רק רואה שאת חוזרת לפנות בוקר מקום שאינו חדרך", אמרה אנג'לינה, ונשמעה לעצמה מעט כמו אימה, בכל פעם שהייתה מדברת איתה על השיטוטים של לוסי ברחבי הוגוורטס בלילות.

"בדיוק כמוך", החזירה לוסי ובכך שתי האחיות השתתקו. הן נכנסו לחדרן, שלושת הדה-קרוליות ישנו במיטותיהן, ואנג'לינה הביטה על מיטתה המבולגנת ואור השמש המכסה אותה.

"אני כבר לא אירדם", אמרה והתיישבה על מיטתה של לוסי. אחותה שלחה לה חצי מבט, וניגשה לארון הבגדים הגדול. היא העבירה את ידה על העמוד וארונה נפתח בפניה. היא הוציאה בגדי יום-יום והתכוונה ללכת למקלחת.

"יהיה לנו נחמד פה, ביחד, לא?", שאלה אנג'לינה בלחש בכדי לא להעיר את הבנות הישנות. היא לא התכוונה לכך, אך היא ניסתה לגשר בינה לבין אחותה. שיחה פשוטה ולבבית אמורה לעשות את זה, ואנג'לינה קיוותה שלוסי תשתף פעולה ותגרום לשהות שלהן בחדר משותף להיות נסבלת.

"ממש כמו בימים הטובים", אמרה לוסי והתיישבה חסרת כוח על המיטה, לצד אנג'לינה. הן הסתכלו אחת על השנייה, מחכות שהאחרת תגיד משהו. אנג'לינה הרגישה מבוישת שאינה מסוגלת לשוחח עם אחותה שיחת חולין, והכריחה את עצמה לדבר.

"מה העניינים בינך לבין ג'יימס?", שאלה בסתמיות. לוסי משכה בכתפיה. "ובינך לבין ליברלי?", שאלה אותה לוסי בחזרה. אנג'לינה הסמיקה מעצם ההשוואה של לוסי וג'יימס כזוג אליה וארנולד.

"נהנת אתמול, לפחות?", שאלה לוסי, מנסה לשמור על נימה שמחה למרות הכול. אנג'לינה הנהנה קלות בראשה. "את יודעת משהו לגבי החדר הזה שבו פגשנו את ליברלי?", המשיכה לוסי, "נראה לי חדר מוזר".

אנג'לינה נענעה בראשה לשלילה, ולוסי קמה מהמיטה. "אני אלך להתקלח עכשיו, תהיי את אחרי", אמרה לוסי ויצאה מהחדר. אנג'לינה התבוננה בה אוספת את בגדיה ויוצאת מהחדר, אומרת לעצמה שזה לא היה נורא במיוחד, לנהל שיחה עם אחותה.

* * *

בשבועות שלאחר מכן למדה לוסי להסתדר עם אחותה ולנהל איתה שיחות בלי לריב. היא הכריחה את עצמה לא לחשוב על אנג'לינה בתור האחות התאומה שהכירה, אלא כאדם זר, והתייחסה אליה בהתאם; היא לא סיפרה לה הרבה, אלא בעיקר הקשיבה לה. היא התעניינה בשטחיות לגבי שלומה, וחייכה כשצריך. למרות זאת, הקשר עם אחותה היה טוב בהרבה מאשר עם כל אדם אחר בסביבתה. 

כולם ראו אותה כאשמה הבלעדית לסידורי החדרים החדשים, ומי שסבל בחברה החדשה הפיל עליה את כעסו. כך לוסי מצאה את עצמה מושפלת כל פעם מחדש על ידי תלמידים, כולם כאחד מפגנים כלפיה זלזול עמוק. הם דאגו לציין בפניה כל פעם שאחד משותפיהם החדשים לחדרים עשה דבר שטותי זה או אחר, ומוכיחים כיצד היא אשמה בכך.

ג'יימס לא היה שם, הוא נשאר בבית דה לוקס. לוסי לא נפגשה עימו ימים רבים, חולקת את כל שיעוריה עם אנג'לינה במקום. לוסי לא ידעה מה העונש שהוטל עליו ועל סיריוס, לאחר שעזבה את חדר המנהלת בנקיפות מצפון עזים, אך היא הייתה בטוחה שיהיה אשר יהיה העונש, ג'יימס לבטח היה מוצא זמן לבוא אליה אם היה רוצה. היא תהתה האם יודע על תחושות ההשפלה שמלוות אותה כעת, והאם גם הוא סובל מכך. בוודאי שלא, אמרה לעצמה, זהו ג'יימס פוטר.

לעומת זאת, סיריוס בלק הועבר לבית דה קרול. לוסי לא ראתה אותו הרבה, אך היא בדקה ברשימות בחדר המועדון וראתה כי סיריוס ורמוס היו שניהם כעת בדה קרול. היא פגשה אותו לעיתים בין שיעור לשיעור, ורמוס חלק איתה חלק מהשיעורים. הוא היה נחמד כלפיה, שינוי מרענן, אך הם לא דיברו על ג'יימס. הייתה זו נקודה שאסור לגעת בה.

עם זאת, לפי  רמוס ידעה לוסי שג'יימס במצב הרבה יותר טוב משלה, כך גם סיריוס, מוקפים אנשים והעונש שלהם "נסבל". רמוס אמר לה שהוא עצמו מסתדר עם תלמידי זביזדה, אם כי ג'יימס וסיריוס פחות, אך זוהי שטות סך הכול. הוא הציע לה כמה פעמים לבוא עימו לפגוש את ג'יימס, אך היא סירבה. היא לא הייתה מספיק נואשת לרחרח אחריו כמו כלבלב, ועדיין קיוותה שהוא יבוא לחפש אותה.

הוא לא בא, אך היא דאגה להישאר בחדר המועדון באופן תמידי.

היה זה יום שישי אחר צהריים, ולוסי יצאה מהאולם הגדול לחדר המועדון של דה קרול, מלווה על ידי עצמה. אנג'לינה לא טרחה להופיע לארוחה, למרות שקבעה עם לוסי אחרי השיעור. לוסי חיכתה לה זמן מה, וחזרה לחדר המועדון. היא לא הייתה רעבה במיוחד בתקופה האחרונה, ונטתה לדלג על ארוחות, אבל אנג'לינה דאגה לקבוע לה סדר יום. כמו לילדה קטנה, אמרה לוסי.

חדר המועדון של דה קרול היה מוצף אנשים באותם צהריים שטופי שמש. אווירה רגועה ונינוחה שררה באוויר, הקלה אחרי שבוע עמוס. לוסי עצמה עברה שני מבחנים השבוע, אחד בשינוי צורה ואחד בחפצי קסם. מכיוון שאנג'לינה דיברה הרבה על חפצי קסם, ושיעורי העתידנות, היא חושבת שקיבלה לפחות עובר במבחן הזה. בשינוי צורה לא היה לה מזל.

השיעורים עברו בצורה לא נינוחה, והיא הרגישה שכולם תוקעים בה עיניים ומבטי אשמה. כאשר סיימה את השעה האחרונה במערכת ביום שישי, היא חייכה לעצמה בהקלה. השמש זרחה ברוגע, והמחשבה על סוף שבוע חופשי ריצדה בראשה. כל האנשים בחדר המועדון דיברו בשקט, לא ממהרים לשום מקום, לוקחים את זמנם ונהנים מהחופש.

אנג'לינה ישבה לצד אחד משולחנות הקרח, עם ליברלי לצידה, שעונה כלפי ספר ונראתה מתעניינת למדי. ליברלי גם הוא קרא בספר, ושניהם לא שמו לב אליה. היא לא רצתה להפריע לזוג האוהבים במשימת הקריאה שלהם, חשבה בשעשוע עצמי, ופנתה לחדר עם חלון הזכוכית. לא היה לה את מי עוד לפגוש בחדר המועדון, אך היא הייתה שמחה לפגוש את רמוס ולהעביר איתו שיחה בנעימות.

אך אחותה, ככל הנראה, לא הייתה שקועה עד כדי כך בספר, וקראה לה מאחור. לוסי חשבה עד כמה גס רוח זה יהיה להתעלם מהקריאה, סך הכול גם אנג'לינה הבריזה לה לארוחת צהריים, ולוסי לא רצתה למצוא את עצמה בשיחה עם ליברלי. אל היא פנתה לאחור, ועטתה חיוך חברותי על פניה, והתיישבה לצידם. ליברלי סגר בהחלטיות את הספר, מרחיק אותו ממנה.

היא הספיקה לקלוט בזווית עיניה "חפצי מחשבה- מהיכן הגיעו וכיצד ליצור אותם", בולט בזהב על הכריכה החומה דהויה. היא גיחכה לעצמה, "אני לא חושבת שאתה צריך להסתיר מפני סודות מדינה בספר הזה", אמרה לליברלי. היה זה ה"שלום" שלה לליברלי, כך השיחות התחילו בדרך כלל.

הוא אף פעם לא ידע לשתוק, ואמר " גם מיקומם של השירותים יכול להיות מידע מסוכן כשאת מגיעה לזה". לוסי הכריחה את עצמה לשתוק, אנג'לינה לא אהבה כשהיא וליברלי הנוראי היו רבים, וחיכתה שאנג'לינה תפתח בשיחת חולין.

"אה, אל תשימי לב אליו. אני מצטערת שלא הגעתי לאורחה באולם הגדול, ארנולד פה הביא לי כמה עוגיות ואת הספר הזה, ולא יכולתי להתנתק ממנו", אמרה אנג'לינה וניכר בפניה כי הייתה במצב רוח מרומם. לוסי אמרה לעצמה בראש שיהיה מה, אסור לה להרוס את שמחתה את אנג'לינה. גם היא עצמה הייתה מאושרת למדי באותו אחר צהריים, והיא לא תיתן לליברלי להרוס זאת. 

"זה בסדר, אכלתי קצת ואני כאן", שיקרה לאחותה. מה שהיא לא יודעת, לא יכול להזיק לה.

"זה באמת נראה שאכלת קצת, את כולך עור ועצמות", אמר ליברלי. לוסי עיקמה את אפה.

"וממתי אתה בייביסיטר? אתה לא נראה טיפוס של ילדים קטנים. למען האמת, אתה נראה בדיוק הטיפוס שלא איכפת לו אם הם אוכלים או לא", ענתה לו לוסי, מתעצבנת מעט, אך מנסה להרגיע את עצמה. ליברלי לא יהרוס לה את הסוף שבוע.

"עם ילדה כמוך, זהו פשע לא להעיר לך לאכול. וחוץ מזה, יש סיבה שאנג'לינה שומרת עלייך ככה", העיר ליברלי בחצי חיוך.

"ובכן, אני-", החלה לוסי לומר, אך אנג'לינה קטעה אותה.

"אה, ינשוף!" אמרה לפתע, ולוסי לרגע שמה לב שהיא מעולם לא ראתה ינשוף יוצא או נכנס לזביזדה. היא הביטה באנג'לינה בשאלה, אך אחותה הייתה מרוכזת בשולחן הקרח לצידו הם ישבו. לוסי הביטה עמוק בתוך הקרח, כאשר שמה לב שבפנים מתחילה להיווצר דמות, דומה למדי לינשוף, גדלה ומתקרבת החוצה.

ינשוף הקרח פרץ לפתע מתוך השולחן, ולוסי מעדה מעט מהכסא, מאבדת את שיווי משקלה. הינשוף נופף בכנפי הקרח שלו, ועף לאנג'לינה. כאשר שלושתם עוקבים אחריו, הוא נעצר מאחורי גבה של אחותה. לפתע החלה דמות הקרח להתעוות שוב, וגדלה בקצב מהיר, צימחה ידיים ורגלים והופכת לבן-אדם. שכבה לבנה זוהרת עטפה את אנג'לינה ביחד עם דמות הקרח, מכסה אותם ביחד תחתיה. לוסי חשבה לרגע לנסות לשבור אותה, אך היא הייתה בהלם.

דמות הקרח, אשר כרגע הייתה בצורת אדם, פתחה את פיה ונראתה כאילו היא מדברת, אך לוסי לא שמעה קול. ליברלי שלח לה מבט מתנשא. "זה משעשע, אני חייב לציין. אני בטוח שהמכתב הזה מההורים שלכן, ובכל זאת רק אנג'לינה נמצאת בבועה. את יודעת מה זה אומר?" שאל בקול ציני. לוסי הנידה בראשה, אך קיוותה לא לקבל תשובה.

"טוב, רק האנשים להם מיועד המכתב נכנסים לבועה. מעולם לא קיבלת מכתב, לוסי? מה, הרי עברו כבר שבועות", דאג לציין ליברלי. לוסי לא יכלה לשכוח זאת כמובן, אבל היא לא רצתה לציין בפניו שהיא מעולם לא הייתה מקבלת מכתבים מהוריה בבית הספר, אלא רק בחגים, ממוצים ב"חג שמח" ומתנה.

היא תקעה בליברלי מבט אשר קיוותה שישתיק אותו והמשיכה לבהות בדמות הקרח. ליברלי בינתיים פתח את ספרו מתחת לשלוחן והתעניין בתמונות מסוימות. "אז איך עבר עלייך היום, לוסי?" שאל בקול מעט ציני בלי להסיר את מבטו מהספר. היא ענתה "בסדר" והמשיכה לשתוק.

בפתאומיות כפי שפרץ ינשוף הקרח מהשולחן, התפוצץ אדם-הקרח לאלפי רסיסים ונעלמה השכבה הזוהרת מעל אנג'לינה. על פניה הופיעה הבעת דאגה מסוימת, והיא הסתובבה בכיסאה בחזרה לשלוחן.

"זה היה מההורים", אמרה אנג'לינה. "הם מקווים שאנחנו מסתדרים בזביזדה ומוסרים איחולים לשנה מוצלחת. לא הספקתי להגיד לך שאני שולחת להם מכתב, אני יודעת שזה סיפור לשלוח מפה מכתבים עם ינשופים, וארנולד הסביר לי כיצד להעביר ינשופי קרח. לא הצלחתי למצוא אותך, אז שלחתי להם ינשוף בעצמי.

"הם, בין היתר, מזהירים אותך להישמר מצרות" –ליברלי גיחך לעצמו- "ומוסרים חיבוקים ונשיקות", סיימה אנג'לינה. לוסי רצתה יותר מכל להעלים את ליברלי מהשולחן. היה זה עניין מששפחתי, מכתב שהיה מיועד לאחיות מלינסון בלבד, אך אם ליברלי צדק, היה בעצם רק לאנג'לינה. מריבה משפחתית.

"אז למה את מודאגת?" שאלה לוסי, בהביטה על אחותה. מבטה היה מוטרד ונראתה כי דיברה לאוויר.

"ההורים אומרים שיש בעיות באנגליה. הם אומרים שלונדון כבר... כבר מסוכן להתקרב ללונדון, אפילו הם לא הולכים לשם", הוסיפה אנג'לינה בלחש. "היו רציחות, את-יודעת-מי", אמרה ונשענה למרכז השולחן, כך שרק לוסי וליברלי יוכלו לשמוע. לוסי הייתה מדואגת גם היא.

"ליסה- ", החלה אנג'לינה לומר.

"דה ביי, פיליפ פרטון, וריצארד ביירס", סיים ליברלי את דבריה. אנג'לינה ולוסי תקעו את מבטיהן בו.

"ואיך אתה יודע את שמותיהם?" שאלה לוסי עם כוונה עמוקה. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות.

"קראתי בעיתון", ענה לה באגביות. ואז לפתע הרים את מבטו אליה. "הו, לוסי מלינסון חושדת בי?" שאל בקול מעט משועשע. לוסי הסיטה את מבטה ממנו. הוא אסף את תיקו וקם ללכת.

"פעם הבאה תדעי, שאם אני מתכוון לרצוח מישהו, אני לא אטרח לברר את שמו", אמר לה כמעט בלחש ויצא מחדר המועדון. לוסי עקבה אחריו במבטה עד שיצא מטווח ראיה.

זה עצוב, חשבה לעצמה, שהחבר היחיד שלה זה ארנולד ליברלי.

* * *

אנג'לינה מעולם לא נקלעה למצב בו היא יכולה להגדיר מערכת יחסים שלה עם זכר, וקיוותה שברגע שזה ייקרה, היא תוכל לבקש מלוסי עצה. לוסי הבינה בכל הדברים הללו, לא היא. אך אנג'לינה לא פנתה ללוסי בשום שאלה, היא ידעה מה יתרחש. היא תשאל  מה היא צריכה לעשות לגבי מערכת היחסים שלה עם ארנולד, לוסי תעקם את אפה ותגיד בגועל שמגיע לה מישהו יותר טוב, וארנולד נראה מפוקפק למדי בכל מקרה, ושהיא צריכה לזרוק אותו לכל הרוחות.

אנג'לינה לא רצתה לזרוק את ארנולד לכל הרוחות. למען האמת, אחרי אותו ערב בו בילתה יחד עימו על הגג של זביזדה, ולאחר מכן הבוקר בו התפרצה לחדרו –היא קיוותה שחבריו לחדר לא אמרו לו- היא לא הפסיקה לחשוב עליו. היא הצליחה לראות אותו בסיטואציות שלא ראתה שום זכר קודם לכן, וייתכן שזה היה כיוון שכבר ראתה אותו כמעט ערום.

כאשר ניסתה להסתכל על ההתנהגות שלו מהצד, מנסה להוציא מראשה לבבות מרחפים, היה נדמה כי גם הוא מתעניין בה. הם בילו שעות רבות ביחד, והוא הסביר לה על זביזדה. הוא היה יכול להשתחצן לעיתים, אך היא הייתה מקבלת את זה ברוח טובה, מה שהבדיל את יחסה כלפיו משאר שאר האנשים בזביזדה. כולם היו יראי כבוד כלפי ארנולד, אך לא חיבבו אותו במיוחד.

אומנם ארנולד הסתדר נפלא גם ללא החיבה שלהם כלפיו, אך אנג'לינה חשבה שמעט חברות ואכפתיות תעשה לו רק טוב. ארנולד לא היה עצבני מידי בחברתה, לפחות לא כמו שהיה בהתחלה, והיה נוטה למצבי רוח טובים לעיתים קרובות. אנג'לינה לא ידעה מה היא יכולה לעשות בשביל לקדם את מערכת היחסים שלהם שלב נוסף, או כיצד עליה להתנהג ברגע שזה ייקרה.

ככל שהסתובבה עם ארנולד יותר, כך אנשים הכירוה יותר. אומנם ידעו את שמה גם לפני ארנולד, אך אחרי הטריק הקטן של לוסי והקונדסאים כולם פנו אליה בטון מגעיל. כעת, כאשר היה ידוע לכל שהיא חברה של ארנולד ליברלי, איש לא העז להתייחס כלפיה בצורה מזלזלת וכולם דיברו איתה וצחקו איתה בהומור טוב. היא הייתה מוקפת אנשים כל הזמן. בזביזדה, בעיקר בדה קרול, העריכו האנשים את כוחו של הידע, והתלהבו נוראית מהפטרונוס שיצרה בשבועה הראשון בזביזדה.

היא, לעומת זאת, התעניינה בניסויים שערכו התלמידים בבית דה קרול. בחדר המועדון היה חדר שלם, אשר בו חור שחור במרכזו, אשר היה מוקדש לניסויים. היא וארנולד בילו שם שעות מרובות, בניסויים או בצפייה.

בין כל השיעורים שלקחה והשעות שבילתה עם ארנולד, אחותה נפלה בין הכיסאות. אנג'לינה הרגישה את זה, אך ככל שהתאמצה, לא הצליחה למצוא זמן להיות עם לוסי. רק בסוף כל יום, אם הייתה יוצאת מוקדם מפגישה שלה עם ארנולד, הייתה אנג'לינה מוצאת את לוסי בחדר, והן היו מסכמות את היום בקצרה. לרוב לא היה ללוסי מה לספר, ואנג'לינה הרגישה רגשות אשמה כבדים בכל פעם שהתחילה לספר על הדברים שלמדה באותו יום, לעומת הריקנות של לוסי.

בעיקר באותו יום שישי, בו היא הבריזה בידיעה ללוסי מאורחת צהריים. היא קבעה איתה באולם הגדול, לאחר שיצאו מהשיעור האחרון לאותו יום, ואנג'לינה נכנסה לחדר המועדון להעביר את הזמן. היא פגשה שם את ארנולד, שהביא לה ספר ונראה נלהב למדי מהמציאה. היא הורה לה לדפדף בספר, כשהוא יביא לה כמה עוגיות והם יעברו ביחד על הספר.

היא הרגישה נורא עם עצמה שאפילו לא אמרה לו שהיא לא יכולה, ניסתה להתנגד, אבל המבט הנלהב של ארנולד היה שווה הכול באותו רגע בשבילה. הוא הביא לה ספר " חפצי מחשבה- מהיכן הגיעו וכיצד ליצור אותם", ואמר שהצליח להוציא את זה בקושי מסוים מהספרנית. הם קבעו להיפגש בשבת בבוקר ולעבור על כל המידע שיש שם ביחד.

אנג'לינה עמדה מול המראה שלה בזריחה של יום שבת והביטה בעצמה. היא הייתה לבושה כותונת לילה לבנה עם ציורי פרחים כחולים. היא לא התאימה לה, חשבה. היא הייתה נמוכה, עם שיער שחור חלק וארוך, אותו היא שנאה באופן נוראי, ועיניים ירוקות. הכתפיים שלה, לדעתה, עמדו בצורה מוזרה, וידיה היו ארוכות מידי יחסית לגובהה, והבטן שלה גדולה מידי. היא הביטה על עצמה במראה והחליטה שהיא לא יכולה להיפגש כך עם ארנולד.

לא היו לה בגדים יפים במיוחד משל עצמה, כך שהיא הצטרכה להעיר את אחותה. לוסי מחתה מעט, אך בסוף נתנה לה שמלה קצרה שחורה-ירוקה שהתאימה לאנג'לינה באופן מושלם. היא אספה את שיערה ופיזרה שוונצים, והתאפרה באיפור של לוסי. כאשר הביטה בעצמה במראה, היא לא זיהתה את עצמה, ותהתה האם ארנולד בעצמו יזהה אותה.

היא ירדה במעלית לחדר המועדון, שם עמד כבר ארנולד בגלימת קוסמים אדומה-כהה, ואנג'לינה הרגישה מטופשת עם שמלה קצרה ופרובוקטיבית. היא ניסתה לחייך אליו מעט, אך כל מבט שלו התפרש אצלה כלעג.

"אני רואה שלך יש בוקר טוב", אמר בחיוך. 'וזה לא גורם לבוקר שלך להיות טוב?' שאלה את עצמה אנג'לינה במבוכה. "אה, בוקר טוב גם לך", אמרה לאחר רגע של שתיקה מביכה. הוא התיישב על הספה הסגולה המעוגלת, וזרק כדור קטן לתוך הבוקר השחור. הכדור נע על דופן הבור, עולה ויורד ולא נעצר מכוחות חיכוך וכבידה. הוא תפס את הכדור בחזרה, והמשיך לשחק איתו.

אנג'לינה שתקה והתיישבה לידו.

"הדברים בספר הזה נפלאים", אמר לבסוף, ובקולו הייתה התלהבות מרוסנת. "לקח לי שנים למצוא את הספר הזה בספרייה שלנו, ועוד זמן רב להשיג אליו גישה, אבל הנה הוא, מונח לפנינו ומחכה שננצל אותו", אמרה והציא את הספר מתיקו. האופן בו דיבר על הספר העניקה לספר מעין הילה זוהרת. אנג'לינה ידעה שאנשים אחרים לא יוכלו לזהות את ההתרגשות של ארנולד, אבל היא הבינה, היא חוותה בדיוק אותו דבר בעצמה. 

ארנולד פתח את הספר והחל לדפדף בין דפיו. היו שם ציורים רבים של תליונים, חרבות, ספרים, בקבוקים, ובעצם כל חפץ מוחשי שאנג'לינה יכלה לחשוב עליו. חלק מהתמונות נראו לה מוכרות, כאילו זכרה אותן מתוך חלום עמום.

"אנג'לינה, אנחנו מסוגלים ליצור חפץ קסום", אמר לה ועיניו נצצו. היא חייכה אליו, וזה היה ההסכם בניהם. הם עברו ביחד ברעיונות שהיו בספר והציעו איזה חפץ ליצור. אנג'לינה חשבה על תליון, זוכרת את סיפור האוהבים שסיפר לא בהתחלה, והוא חשב על מפתח. הם עברו על הספר, והוא עצר העמוד עם ציור של חרב.

אנג'לינה הביטה בחרב ומחשבותיה נדדו. היא ראתה את ארנולד, לבוש במעיל עור שחור, מחזיק את החרב בציור, והיא התחילה להרגיש את הדופק שלה עולה...

"סיכמנו", החליט ארנולד כאשר לא שמע שום התנגדות. הוא חייך אליה וקבע שישבו על זה אחר כך.

"לאן אתה ממהר?", אנג'לינה לא שמה לב שחדר המועדון התמלא כבר מזמן והם בילו ביחד לפחות עד שעות הצהריים. ארנולד לא ענה לה ויצא מחדר המועדון.

מעט נעלבת, ומרגישה מושפלת וזולה, היא חזרה לחדרה. ארנולד לא הראה שום עניין בה, אלא רק בחרב המחשבתית המטופשת, ובאנג'לינה דחקה המחשבה שהוא חושב שהיא מטומטמת. והוא צודק, באופן כלשהו. היא שתקה רוב הזמן, וניסתה להתקרב אליו בכל הזמנות והוא רק התרחק, או גילה אדישות.

היא נפלה על מיטתה בכבדות. לוסי התיישבה לידה.

"פגישה רעה?" שאלה לוסי. אנג'לינה לא רצתה לדבר על זה; היא לא צריכה לתת לאחותה מוטיבציה להפריד בינה ובין ארנולד. "אני יודעת מה ישפר לך את מצב הרוח", אמרה לוסי, "יש לך להיום פגישה עם צ'ארי מנסרו".

אנג'לינה קפצה לפתע מהמיטה. היא חיבבה את צ'ארי, זה נכון, עוד מהרגע הראשון שראתה אותו בסעודת הפתיחה, והוא הרשים אותה כאדם אינטליגנטי ורגיש בפעם האחרונה שנפגשו. אבל מפה ועד לפגישה רשמית, מרחק עצום. אנג'לינה יצאה לפגישה רק עם ארנולד בכל ימי חייה, וארנולד היה אדם שונה לחלוטין מצ'ארי.

"אה, אם את לא מרוצה... טוב, אי אפשר לבטל את זה, לא יהיה יפה, נכון?" קרצה לה לוסי.

"אני מניחה, שפשוט קיווית שאני לא אקבע עם ארנולד להיום בערב, אז קבעת לי משהו שאני לא יכולה לבטל", אמרה אנג'לינה, ונשמעה לעצמה לא הגיונית. היא לא מבינה למה היא מאשימה את לוסי על משהו טוב שעשתה. לוסי נראתה שלא בנוח עם עצמה.

"בואי נגיד, שידעתי מראש שלא תקבעי עם ליברלי כלום להערב", אמרה לוסי בשקט מסוים.

אנג'לינה דווקא התעניינה. "איך ידעת?"

"את תביני את זה היום בערב", אמרה לוסי והתחמקה מהנושא. "פגשתי את צ'ארי והוא חשב שאני זאת את, אז קבעתי לך פגישה איתו היום בערב בקולנוע. ותלבשי את השמלה הזאת, היא מחמיאה לך", הוסיפה לוסי בקריצה.

אנג'לינה החליטה שהיא צריכה ללכת על כל הקופה ולכן הקשיבה לעצה של אחותה ולבשה את השמלה לערב. היא יצאה מהחדר שלה לקולנוע, וחיכתה בכניסה לצ'ארי מנסרו. היא ראתה אותו מגיע מרחוק, לבוש גם הוא בהידור, והרגישה הרבה יותר נינוחה.

"הי, צ'ארי, מה שלומך?" שאלה בנחמדות. היא נזכרה עד כמה חיבבה את הנער, ואיך הוא הצליח לדבר איתה באופן כה גלוי לב בפעם האחרונה שנפגשו.

"הרבה זמן לא התראנו. חשבתי עלייך", אמרה לה ונישק לה על לחיה. היא הסמיקה מעט.

"את נראת מעולה", הוסיף ואסף את ידה. היא חייכה לו והם נכנסו לקולנוע.  הם עמדו בתור בין כל זוגות האנשים וחיפשו לעצמם מקום. צ'ארי נהג בג'נטלמניות ופינה לה את הדרך, ונתן לה לבחור את מקום הישיבה. הם התיישבו ופטפטו, ולאנג'לינה לא היה איכפת כלל איזה סרט הם עומדים לראות. היא בילתה בנעימים עם צ'ארי, והוא התייחס אליה כאל נסיכה, והעניק לה את כל תשומת ליבו. שלא כמו ארנולד, ציינה לעצמה. תשומת הלב שלו נתונה לחרב המזורגגת.

כאשר הסרט החל, היא הפנתה את מבטה למטה, מצ'ארי. מלפניה ישב זוג, נערה בעלת שיער שחור פזור ונער בעל שיער בלונדיני חיוור. הנערה השעינה את ראשה על כתפו של הנער, ואנג'לינה הצליחה לזהות את עלמה מילפורט, לבושה בשמלה שחורה קצרה ועונדת שרשרת זהב מרהיבה. היא חייכה לעצמה, ולאנג'לינה לא היה קשה להבין למה. גם היא הייתה מחייכת לעצמה אם הייתה משעינה את ראשה על כתפו של ארנולד ליברלי במקום של צ'ארי מנסרו.