תקופת הצבא היא התקופה שהכי לומדים על עצמך.
אתם מבינים, לפני הצבא הייתי מסתגרת בתוך עצמי. בתוך בועה אחת ענקית. לא היה לי אכפת משום דבר, מאף אחד, מהעולם שבחוץ. הייתי מבודדת, כמעט לא חייתי.
כשהגעתי לצבא אולצתי לצאת מהבועה הזאת שחייתי בה כל כך הרבה זמן, וכשזה קרה, טוב... הבנתי שאני לא מכירה את עצמי בכלל.
אני לא יודעת מה אני אוהבת. אני לא יודעת מה גורם לי לאהוב אנשים או מה מושך אותי אליהם. אני לא יודעת למה לחלק מהאנשים אני נחמדה וכיף לי איתם והם מעניינים אותי כשהם מדברים, ולמה עם השאר אני לא יכולה לשבת 2 דקות בלי ליפול משעמום ולרצות ישר ללכת למקום אחר. אני לא יודעת מה אני, לא יודעת מה אני רוצה או מה רוצים ממני.
אין לי דעות משל עצמי. אני מקשיבה לאנשים, זה כן, מקשיבה יותר מדי. אני כמעט ולא משתתפת בשיחות. לא יודעת למה. אולי יש כמה סיבות...
1. יש לי פחד קהל אז קשה לי לדבר בצורה רגילה כשיש הרבה אנשים.
2. אני לא יודעת איך להכנס לשיחה, כשהייתי בתוך הבועה מעולם לא השתתפתי בדיון כלשהו.
3. אני פשוט לא יודעת מה להגיב כי אין לי דעה בנושא.
4.יש לי בעית שמיעה, אז לפעמים אני מפחדת להשתתף בשיחה כשיש אנשים, כי אני לא אשמע את התגובות ואאבד את השיחה באמצע.
אני לא יודעת מה הסיבה העיקרית.
בקיצור, בעיה.
אני בת 19 ומעולם לא היה לי חבר. עוד אחת מהבעיות.
כשהייתי בבועה לא רציתי לנפץ אותה, וחבר היה מאלץ אותי לעשות זאת. אף פעם לא נתתי למישהו להתקרב אליי מספיק. אני לא יודעת למה. אני בעייתית. אני לא יודעת אם הבעיה תפתר. אני באמת מדמיינת את עצמי בת 70 עם חתולים. או שבעצם אני אגיע לגיל 30 ואמות מעצלנות יתר.
אין לי את רגש הגעגוע. כשאני רחוקה מהמשפחה אף פעם לא מצאתי את עצמי מתגעגעת אליהם. כשאני אדע שאני מאבדת אותם, אני אתגעגע, כמובן. אבל כרגע פשוט לא...
לא קשה לי להיות רחוקה מהבית. כלומר, כן קשה לי כי זה מוציא אותי מהמקום הנוח שלי, אבל מבחינות אחרות פשוט לא.
אני אגואיסטית. כלומר, אני לא אגואיסטית.
מצד אחד, אני אעשה הכל כדי לנסות כמה שיותר להקל ולעזור לחברים שלי.
מצד שני, כשמישהו נחמד אחר מבקש עזרה, ממש לא אכפת לי ממנו. לא כולם, אבל אני באמת לא יודעת מה גורם לי לשפוט בן אדם לפני שאני נהיית אגואיסטית אליו.
כל הדברים האלה שאני רושמת פה, בחיים לא שמתי לב אליהם כשהייתי בתוך הבועה שלי. או שהם פשוט לא הפריעו לי.
אבל עכשיו, כשאני בצבא, בבסיס סגור, גרה עם אנשים, מקבלת אחריות, מקבלת החלטות, צריכה לדבר, לשוחח, פתאום אני חייבת להפתח. להיות כמו כולם, לזרום. שיפרתי את המצב שלי, זה כן. אבל עדיין זה לא מספיק, אני עדיין רחוק רחוק אחרי כולם, עדיין כולם עוקפים אותי. אולי תהיה חפיפה בסופו של דבר, אולי אני צריכה פשוט להשלים את השנים האבודות שלי.
"שנים חסומות, שנים בלי רגש
שנים מהצד, מנותק.
מלא בעובדות חסרות כל ערך.
שנים חסומות, שנים של הבל
אז אל תתפלאי אל תתפלאי.
אני לא יודע ללכת,
אני לא יודע לדבר,
אני רק יודע שהקיר הזה נשבר ואני לא חוזר."
מבטיחה שבסוף יהיה בסדר.
אני אמצא את עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
